מכונת הריקודים
יש מה לראות היום בבתי הקולנוע. "ידידים פלוס" של וויל גלוק מול "פינה" של וים ונדרס. אחד הוא כמו תרופת הנגד של השני.
"ידידים פלוס" עם ג'סטין טימברלייק ומילה קוניס, הוא בעיניי הקומדיה הרומנטית הכי מצחיקה שראיתי הקיץ. יותר מ"מסיבת רווקות", יותר מ"בדרך לחתונה וגו'", ובוודאי שיותר מ"קשר לא מחייב", אחיו התאום אך הלא מצחיק. המתחרה היחיד שיש לו בהומור, שנינות ומתיקות הוא "מטורף, טיפש, מאוהב" שיוצא כאן בשבוע הבא, שהוא גם סוג של אח תאום (בזכות ג'סטין טימברלייק בסרט האחד וריאן גוסלינג בסרט השני, שניהם מגלמים דמויות כמעט זהות, אנחנו מקבלים הצצה אל הרומנטיקה בעולם המיתוג הציני).
מכירים את זה שאחת לשנה בערך צץ באחד העיתונים או האתרים מעין מאמר רוחב המדבר על "מה קרה לקומדיה הרומנטית לאורך השנים"? התזות קבועות: הקומדיה הרומנטית מתה מתישהו בסביבות "אנני הול", ואז "כשהארי פגש את סאלי", ואז כל סרטי ג'אד אפטאו של ימינו, שמעיזים לערבב בין רומנטיקה והומור הפרשות בלתי מעודן. ואז מנסים להבין איך הרומנטיקה הקולנועית השפיעה על הרומנטיקה בין בני אדם, וכו'. ובכן, לא צריך את הכתבות האלה יותר כי "ידידים פלוס" הוא כמו מאמר מומחז על הנושא הזה ממש. זה מתחיל שמילה קוניס רוצה לראות את "אשה יפה", ואז מקללת את קתרין הייגל בגלל שבסרטיה היא מפיצה את האמונה שיש אהבת אמת, ממשיך ברצון של הגיבורים להיות קוליים כמו ג'ורג' קלוני, ואז מגיע להצעתה של האמא לצאת לגיבושון אם-בת כמו בסרט של נורה אפרון (למעשה, אני חושב שהיא התכוונה לסרטים של ננסי מאייר). וככה זה כל הסרט, כולו ניים-דרופינג אחד גדול של סרטים שעיוותו את הציפיות של בני הדור של גיבורי הסרט ושהם מנסים להילחם בו (הסרט כולל אף פרודיה על סרטי ג'אד אפטאו, עם ג'ייסון סיגל). גלוק ("באה בקלות") מביים סרט היפראקטיבי, וסצינת הפלאש-מוב בתחילתו זורקת אותנו לכיוון המיוזיקל.
אבל… אם אתם כבר שם, נסו לא למצמץ בפתיחה. אני חושב שסצינת הפתיחה של "ידידים פלוס", זו שלפני כותרת הסרט, היא מבריקה לגמרי. שני הגיבורים שלנו מדברים בטלפון. בעוד שניה נבין שכל מה שהם אומרים זה בדיוק מה שכולם אומרים כל הזמן. שהקשרים בין בנים ובנות בימינו פשוט זהים בכל מקום בכל רגע, שטנץ קבוע. ככל שהסצינה נמשכת ואנחנו מבינים מה קורה, שימו לב לאופן שבו הסרט מבליט את הגיאוגרפיה של הדמויות: האמפייר סטייט בילדינג הניו יורקי מאחוריה, בניין קולומביה רקורדס הלוס אנג'לסי מאחוריו. התחלנו בסצינה בין שני אנשים הנוסעים זה לעבר זה, סיימנו בסצינה על שני אנשים בודדים כל אחד בצד אחר של אמריקה. וכל זה בפחות משתי דקות.
=============
ומכיוון שאני מרבה לדבר על חיבתי לסרטים שאין בהם עלילה ושכל החווייה היא ויזואלית, אני חייב לשבח את קולנוע לב שהביאו את "פינה", ככל הנראה סרט האוונגרד הראשון שמוקרן מסחרית בארץ. כולו מחרוזת קטעים של קטעי מחול שיצרה פינה באוש כפי שצולמו בתלת מימד. אני לא מבין דבר במחול, אבל הסרט הזה פשוט מרהיב לצפייה.
==============
והנה מגיע הדיווח ש"פינה" יהיה נציג גרמניה לאוסקרים.
חיכיתי לתגובתך על "ידידים פלוס". 🙂
מסכימה לגבי ההתחלה המבריקה..אבל הסוף של הסרט קצת איכזב, כלומר, כל החלק האחרון, בערך מהסצינה של מילה קוניס בתיבת הקסמים..זה הפך לנדוש וצפוי וחבל..קצת כמו אותה הבעיה שהייתה לי עם איזי איי, שגם הוא היה מצוין לאורכו עד חלקו האחרון.
בכל מקרה נהניתי ואני מחכה בצפייה רבה ל"מטורף, טיפש, מאוהב"
טרם ראיתי את "פינה" (מחר, בע"ה), אבל לגבי: "סרט האוונגארד הראשון וגו'": לא, ו"גבולות השליטה" (ג'רמוש)זה מיין-סטרים?
זעקה: אין הקרנות של "פינה" בחיפה!(למעשה אפשר לראות את הסרט רק בתל אביב וי-ם). בטיקוטין אין אפשרות של הקרנה תלת מימדית. כנראה שעוד יעבור הרבה זמן עד שנוכל לראות סרטי ארטהאוס בתלת מימד בפריפריה.
מה שיש לי לומר על פינה מעבר לתלת מימד המדהים שלו (למעט תקריבים שיוצרים עיוות לא נעים), הוא שבמהלך הצפיה מצאתי את עצמי מהרהר במל ברוקס ב"להיות או לא להיות" מעלה את highlights from Hamlet. כזה בדיוק הוא פינה: קטלוג של היילייטס, שנחתך בברוטליות לטובת הגיגי הרקדנים (לא משהו החורג מקלישאות חבוטות). הדבר הזה עבורי לפחות עשה מהיצירות המושלמות של באוש קליפים ותו לא ולמרות חיבתי הרבה לקליפים, הרגש המתעורר במהלך הצפיה בפינה הוא כהד רחוק שאתה מגלה כי בעצם כל הזמן היה טמון בזיכרון שלך ולא שייך לסרט. מעבר לכך אינני יודע כמה פינה באוש היתה פרוגרסיבית לגבי שינויים ביצירותיה אבל קונספט עמדות המצלמה המשתנות בעצם פוגע ביחס שבין הכוריאוגרפיה לקהל שלפחות בקפה מילר (כך היה כשאני ראיתי אותו) אמור לראות את הנעשה מעמדה אחת בלבד (להבדיל מ"ממותות" של אהד נהרין לדוגמא בו הקהל בוחר היכן לשבת ומאיזו זוית לצפות במחול). הצטערתי לראות את הסרט החלול הזה – פינה – את החגיגה הססגונית הריקה הזאת. אבל זה מה שיש. היוצר של "ברק מעל המים" כבר לא יגיע לעומקי הרגש הללו ואנו נחנק עם עוד "בואנה ויסטה קלאב" צדקני במקרה הטוב. זה לא שאני מזלזל בוים ונדרס אני מעריך אותו ולהבדיל מהבזים לו (ויש כאלה) אני מאמין גדול בנדיבות שלו ובהערצה הכנה שלו לאמנים (כמה יוצרים היו מבטלים את עצמם כמו שהוא ביטל את עצמו אל מול אנטוניוני שהשפיל אותו, או ניקולס ריי?). ובנוסף משהו טוב לומר על פינה – שוט הפתיחה – צומת רחובות כמו שהוא יודע לצלם הכי טוב – עם רמזורים ודיינר – ראיתי את זה וליבי החמיץ פעימה – אני מחכה עכשיו לסרט הדרך האינטימי שיוגש בתלת מימד – זה העתיד. ולגבי ונדרס – לא יודע, האיש שינה לי את החיים בסרטיו. אבל פינה הביא אותי ליאוש.
מה שהפריע לי ב"ידידים פלוס" הוא הפער הענק בין הרגעים הקומיים בסרט, שהיו כמעט כולם מצוינים, לבין הרגעים הרציניים, הסנטימנטליים יותר, שבהם הסרט פתאום הפך לרדוד ונדוש ונפל לכל מלכודת תסריטאית אפשרית.
אני מאד נהניתי מהסרט. קומדיה רומנטית שנונה, מצחיקה, חכמה ועשויה מצוין. תזמון מושלם. ואכן, סצינת פתיחה לא פחות ממבריקה.
מסכים עם כל מילה של ניר, בול פגיעה.