17 ספטמבר 2011 | 20:08 ~ 3 תגובות | תגובות פייסבוק

"יש לנו אפיפיור", ביקורת (וגם "פינה")

על “פינה” כתבתי כבר כאן לפני שבוע. עוד קצת עליו, וגם על החדש (והמאכזב) של נני מורטי.

 

“פינה”.

וים ונדרס התמהמה כל כך הרבה עם הסרט שתיכנן לעשות עם הכוריאוגרפית פינה באוש עד שהיא הלכה לעולמה ונותר לו לעשות סרט לזכרה. “פינה” הוא למעשה וידיאו-דאנס ארוך שמכיל קטעים מעבודות שבאוש יצרה עם קבוצת המחול הגרמנית שלה. מכיוון שאין לי מושג קלוש במחול, עבורי “פינה” הוא פשוט סרט אקספרימנטלי אחד ארוך שערכו העיקרי היא הוויזואליות המרהיבה שלו. זה אחד הסרטים עם השימוש הנפלא ביותר בתלת מימד, וונדרס עושה בטכנולוגיה הזאת שימוש מחוכם: הוא מתחיל וסוגר את הסרט בצילום באולם תיאטרון, אולי כדי להזכיר לנו שבשעה שהתלת מימד בקולנוע הוא גימיק, הרי שבתיאטרון ובמחול תלת המימד הוא חלק בלתי נפרד ממהות האמנות. אבל עד מהרה ונדרס מוציא את הרקדנים מאולם התיאטרון וממקם אותם בסיטואציות אורבניות שונות. המפגש בין המחול, התלת מימד והארכיטקטורה שמקיפה את הרקדנים הופך את “פינה” לסרט שהעיניים לא שובעות ממנו. על פי רוב ברקע הריקוד ממקם ונדרס מבנים מתכת ענקיים. מסילות, רכבות, עמודי חשמל, גדרות ושאר קונסטרוקציות – חיבור בין ברזל לבשר, בין הסטטי לנע, בין הטבעי למלאכותי. ובהנחה שאתם, כמוני, לא בקיאים בשפת הריקוד, הרי ש”פינה” הוא דוגמה נדירה לסרט שמגיע לאולמות הקולנוע המסחריים ודורש מקהל לשבת מולו כמאה דקות מבלי להעניק לו גרם אחד של סיפור ועלילה, או דמויות. הרגש הוא כולו אסתטי, חווים אותו מהעיניים או מהבטן, או מהמוח, אבל אין כאן שום נראטיב להיתלות בו (חוץ מפנכות קטנות של ראיונות עם הרקדנים המספקים הצצה אל עולמה של באוש). מבקרי קולנוע ובאי פסטיבלי קולנוע מכירים היטב סוג כזה של קולנוע – אלטרנטיבי, ניסיוני, מופשט – אבל מפיצי הקולנוע בארץ מגוננים על קהלם העין מפני סרטים כאלה. אז הנה, באדיבות ונדרס ובאוש והתלת מימד, אחד כזה חמק פנימה אל לוחות השיבוץ. לכו להתענג עליו.

 

 

“יש לנו אפיפיור”.

“יש לנו אפיפיור”, סרטו החדש של נני מורטי, הוא אחת האכזבות הגדולות הראשונות שלי מעונת סרטי הסתיו (הסרט הוקרן בבכורה בפסטיבל קאן). מורטי הוא במאי מבריק וחריף ועדין ורגיש. את סרטו הקודם כבמאי, “התנין”, העדיפו אנשי קולנוע לב שלא להביא ארצה, אולי מתוך מחשבה שסאטירה העוסקת במאבקי הכוח בממשלתו של סילביו ברלוסקוני לא יעניין את הקהל הרחב. טעות: הסרט, שמוקרן מדי פעם בערוצי הסרטים בטלוויזיה, הוא מצחיק, חכם ומבריק. לפני עשר שנים הוא הביא לנו את “חדרו של הבן”, פורטרט שובר לב על שכול, אובדן והחלמה. וכעת? “יש לנו אפיפיור”, שבאופן מפתיע כן מגיע להקרנות בישראל למרות שהוא סאטירה על המתרחש במסדרונות הוותיקן, עם בחירתו של אפיפיור חדש.

 

תחילת הסרט דווקא מבטיחה טובות. מורטי מעז לגעת בטאבו הקתולי ומציג את הקונקלבה, התכנסות הארכיבישופים בקפלה הסיסטינית בוותיקן לבחירתו של אפיפיור חדש, לאחר מותו של הקודם. מתברר שמבעד לעיניו החילוניות של מורטי אין במעמד הזה הרבה קדושה, אלא בעיקר הרבה פוליטיקה. אבל מורטי מפגין אמונה: רוב הארכיבישופים בקונקלבה נושאים עיניים לקדוש ברוך הוא בתפילה – “שזה לא יהיה אני”. מתברר שלא רבים רוצים להיות המנהיגים הרוחניים של מיליארד מאמינים. מורטי מחמיץ רגע מעניין של פוליטיקה פנים-ותיקנית: איך קורה שמתוך חמישה פייבוריטים לבסוף נבחר מועמד שאיש בכלל לא היה מודע לקיומו. אבל זה מה שקורה: הארכיבישוף מלוויל (מישל פיקולי) נבחר לאפיפיור, חוטף התקף חרדה ובורח מהוותיקן. עד כאן הכל טוב. כאן, העסק מתפרק. מסעו של האפיפיור הנבחר ברחובות רומא יכול היה להכיל רגעים יפים של השראה הדדית והתעוררות פנימית (יש מעט מזה: מתברר שהאפיפיור רצה בעצם להיות שחקן, והוא שולט בצ’כוב על בוריו). ובמקביל, שאר הארכיבישופים נעולים בוותיקן, אסור להם לצאת, אז הם מארגנים טורניר כדורעף בראשות פסיכולוג בגילומו של מורטי עצמו (דמות מיותרת לחלוטין שלא מוסיפה דבר לסרט). בסופו של דבר כל הדמויות יוצאות מהסרט בדיוק כפי שהן נכנסו, אין התפתחות, אין קתרזיס, אין הארה, אין אפילו עוקצנות או חריפות. מה נותר? בגדים יפים. אבל בשביל זה, אפשר להסתפק ב”פינה”.

נושאים: ביקורת

3 תגובות ל - “"יש לנו אפיפיור", ביקורת (וגם "פינה")”

  1. אחד 18 ספטמבר 2011 ב - 0:33 קישור ישיר

    תגיד יאיר, לא ראיתי שפירסמת את זה, אבל האם ידעת ש”תמרות עשן” (המעולה) תזכה גם היא לגירסה אמריקאית?

  2. יועד 18 ספטמבר 2011 ב - 12:32 קישור ישיר

    לגביי “פינה” (כנראה בפעם האחרונה) שמחתי לשמוע שנראה שההערכה הפסימית שלי שהפצת הסרט צפויה להיות כשלון לא היתה נכונה. הביקוש בסוף השבוע האחרון לפי דיווחים של חברים שביקשו לראות את הסרט היה ער מאוד. מי שכן הצליח להשיג כרטיס לרוב היה מרוצה, אפילו ששמעתי ביקורת מכמה מעולם המחול שהסרט היה מאכזב כי הוא נראה כמו קולאז’ מחווה לבאוש ולא חושף משהו חדש על עבודתה. בעיני גם עם ביקורת כזו מאוד כדאי לתפוס את הסרט בתלת מימד.

    אפשר אחרי להשלים את החוויה בתערוכה של האמן הגרמני פולקר מרץ בגלריה שלוש ברחוב מאז”ה. יש בה כמה צלמיות חמודות של פינה באוש ולחלקן יש ראש של קוף:
    http://www.chelouchegallery.com/exhibitionsCurrent.php

    לגביי “תמרות עשן” שהיתה אכן מעולה (לפחות עד פרק הסיום הטיפה מאכזב) כולל צילום נהדר של ירון שרף ומשחק מצוין של יורם טולדנו, קצת מוזר לי עדיין שהיא נמכרה לNBC (זוכר נכון?). זה קצת מראה על עצלנות של ערוצי השידור והתסריטאים בארה”ב, הרי הסדרה היא כבר ורציה מקומית ל”טווין פיקס” עם תיבול של “דם אמיתי”. אבל אני שמח בשביל היוצרים נח סטולמן ועודד דוידוף.

  3. חוה 4 אוקטובר 2011 ב - 0:44 קישור ישיר

    פינה מעורר באז אצל הקהל. אבל למעשה הוא אכן סרט קולאז’ ושומעים בו מפעם לפעם ביטויי הערצה למייסדת,מצד הרקדנים. לא לדבר הזה ציפיתי.אין טיפת קסם בסרט. יש גם משהוא לעיתים מגוחך ביומרנות ובאוטומטיות שבה הרקדנים מבצעים הוראות יצרן.כמו מן עדר צייתן.גרמני? הקטעים היחידים שמעניינים הם בהם רוקדים סולו גברים בלהקה ואז רואים פתאם מקוריות ווירטואוזיות. אבל אלו הם קטעים קצרים למצער. ושוב הופ כולם מתייצבים לציית להוראות.אכזבה!!


השאירו תגובה