29 ספטמבר 2011 | 14:42 ~ 18 תגובות | תגובות פייסבוק

אצבע הזהב תשע"א

 

פורסם ב”פנאי פלוס”, 28.9.2011

 

איך יודעים שהיתה שנה טובה לקולנוע הישראלי? בשנה שעברה סיכמנו את שנת תש”ע והכרזנו “היתה שנה טובה!”. למה? כי הקהל הישראלי הצביע בשנה שעברה ברגליים ורץ לראות סרטים ישראליים, שמכרו למעלה ממיליון כרטיסים במשותף ל-16 הסרטים הישראליים שהוקרנו בבתי הקולנוע. השנה המצב בקופות פחות מלהיב: רק כחצי מיליון כרטיסים נמכרו ל-23 סרטים. הקהל הישראלי עייף מסרטים ישראליים השנה? ואולי הסרטים עצמם היו פחות ידידותיים-לקהל: יותר כבדים, יותר עצובים, פחות מבדרים. כן, לסרטים הישראליים שהוצגו בקולנוע בתשע”א היו הרבה מעלות, אבל כמעט לאף אחד מהם לא היה קתרזיס. וקתרזיסים מוכרים כרטיסים. וכך קרה שאת “הדרדסים” ראו השנה יותר אנשים מכלל כל צופי הקולנוע הישראלי השנה. עצוב אבל אמיתי.

 

צרפו לכך את העובדה ששנה הופקה בישראל כמות אסטרונומית של סרטים (בקנה מידה ישראלי): 31 סרטים נרשמו לתחרות האקדמיה, לבסוף נותרו 26 שהצליחו להגיע לדד-ליין. 23 סרטים עלילתיים הוצגו על מסכי הקולנוע בארץ. וכן, עם כמות כה גדולה, מעט הטובים שבהם קצת הולכים לאיבוד ולא בולטים כבעבר. כל זה יצר את התחושה בשבועות אחרונים שמא זו היתה שנה בינונית לקולנוע הישראלי. אבל במבט נוסף, מתברר שזו אבחנה שגויה.

 

הצלחה מסחרית בקרב הקהל איננה המדד היחיד לאמוד בו הצלחה של קולנוע. ואם מסתכלים על האופן שבו הקולנוע הישראלי התקבל בעולם, הרי שאי אפשר שלא לתהות: האם תשע”א היתה השנה הגדולה ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי בחזית העולמית? עד השנה, התפעלנו מכל סרט ישראל שהתקבל לפסטיבל גדול. ובצדק: היו המון שנים שבהן הקולנוע הישראלי הודר מפסטיבלי הקולנוע. ומי שחושב שזה עניין פוליטי, שיעיין שוב: בשנים שבהם ישראל היתה אהודה בזירה הדיפלומטית הבינלאומית, ימי הסכמי אוסלו, למשל, לא היה כמעט זכר לסרטים ישראליים בפסטיבלים המשמעותיים. ואילו כעת, כשכותרות העיתונים מבשרות על כך שישראל היא מדינה שנואה ומבודדת על ידי אומות העולם, הקולנוע הישראלי זוכה לחיזור. למה? כי הסרטים העכשוויים פשוט מצוינים. ושימו לב מה קרה השנה: לא היה פסטיבל גדול אחד בעולם שלא הציג סרט ישראלי. זה לא סתם סופרלטיב ריק, זו עובדה עוצרת נשימה וחסרת תקדים. תעברו פסטיבל פסטיבל: באוקטובר שעבר, פסטיבל טוקיו, שם זכה “הדקדוק הפנימי” בפרס הסרט הטוב ביותר; בינואר, פסטיבל סאנדאנס: שם זכה “בוקר טוב, אדון פידלמן” בפרס התסריט; בפברואר, פסטיבל ברלין, שם השתתף “אודם” בתחרות הרשמית ו”לא רואים עליך” זכה בציון לשבח; באפריל, פסטיבל טרייבקה, שם הפך “כלבת” לאחת הסנסציות הישראליות הכי גדולות השנה בזירה הבינלאומית (זהו ככל הנראה הסרט הישראלי שהוקרן השנה בהכי הרבה פסטיבלים, בעיקר של פסטיבלי אימה, בהם מעולם לא הוקרן סרט ישראלי לפני כן); במאי, פסטיבל קאן, בו זכה “הערת שוליים” בפרס התסריט (וגם “הנותנת” הוקרן); ביולי, פסטיבל קרלובי וארי, שם זכה “בוקר טוב, אדון פידלמן” בפרס הראשון; באוגוסט, פסטיבל לוקרנו, שם זכה “השוטר” בפרס השני; בספטמבר, פסטיבל ונציה, שם הוקרן “ההתחלפות” בתחרות הרשמית; עוד בספטמבר, פסטיבל סן סבסטיאן, בו המשתתף “עמק תפארת”; ופסטיבל טורונטו, בו הוקרנו לא פחות מארבעה סרטים ישראליים; ובאוקטובר, פסטיבל ניו יורק, אחד הפסטיבלים הכי סלקטיביים בעולם, בו בפעם הראשונה יוקרנו שני סרטים ישראליים (“השוטר” ו”הערת שוליים”). רק העובדה שהשנה התחרויות הרשמיות של ברלין, ונציה וקאן הכילו סרטים ישראליים היתה מספיקה כדי להרשים, אבל לא היה השנה אף פסטיבל בכיר בעולם בלי סרט ישראלי. זה נתון פשוט חסר תקדים.

 

אז גם שנת תשע”א היתה טובה מאוד, אבל אחרת. בלי הקראוד-פליזרים של “זוהי סדום” ו”פעם הייתי”, זו היתה שנה מתונה יותר. אבל עם כמה שיאים שאני צופה שעוד יגיעו רחוק (“הערת שוליים”? אוסקר? מי יודע).

 

וכמדי שנה, אני מתלונן למה פרסי אופיר טורחים לנהל תחרות בין סרטים שהקהל הרחב לא ראה, ואז מנסה לתקן ולערוך את מדור סיכום השנה שלי רק בין הסרטים שכן הוצגו מסחרית, וכך הושק פרס אצבע הזהב, הפרס השנתי של “סינמסקופ” למצטייני הקולנוע הישראלי. ואז אני צריך להתמודד עם התובנה המעט מדכאת: חוץ מ”הערת שוליים” לא ראיתם השנה אף סרט ישראלי, אה?

 

אלה הפרסים שהתמודדו השנה על פרסי אצבע הזהב:

 

“אחותי היפה” – 16.9

“בוקר טוב, אדון פידלמן” – 25.8

“סלסה תל אביב”** – 11.8

“ג’ו + בל”*^ – 3.8

“בדרך אל החתולים”* – 21.7

“אנדנטה”*^ – יולי

“בין השמשות”* – 23.6

“הערת שוליים” – 2.6

“ביום השלישי”* – 28.4

“ז’ה טם איי לאב יו טרמינל”^* – 28.4

“ציון ואחיו”* – 7.4

“מבול” – 17.3

“המשוטט”*^ – פברואר

“מי אתה בשבילי”*^** – פברואר

“סשן” – 20.1

“גיא אוני” -16.1

“עוד אני הולך” – 30.12

“התפרצות איקס”* – 16.12

“כלבת”*^ – 1.12

“התגנבות יחידים” – 5.11

“המדריך למהפכה” – 29.10

“שליחותו של הממונה על משאבי אנוש” – 7.9

“הדקדוק הפנימי” – 24.9

 

* – סרט בכורה

** – לא ראיתי

^ – סרט עצמאי

 

 

והנה הפרסים שלי (כמדי שנה, הפרסים אינם כוללים פרסים).

 

 

פרס הסרט הטוב של השנה

“הערת שוליים”, במאי: יוסף סידר

 

צריך להגיד את זה: “הערת שוליים” הוא פשוט בליגה אחרת מכל מה שעשו כאן השנה. סרט כה מושחז, חד, מבריק, שהשפה הקולנועית המשוכללת והמורכבת שלו מנהלת דיאלוג מסעיר עם התוכן העלילתי. יש שם דרמה הרת גורל בכל שוט, ובאותה נשימה בכל שוט יש גם עקיצה קטנה ואירונית שמזכירה לנו שהסרט נע לכל אורכו בין הטרגי לקומי, מבלי שהוא נותן לאף צד לנצח. אין סוף טראגי ואף לא סוף קומי, אלא אנחנו והדמויות צועדים על חבל דק ומתוח על התהום שבין הטראגי לקומי, בין האב ובנו, בין הרב משמעות לחסר החשיבות. מאז סרטו הראשון, יוסף סידר תויג כיוצר יוצא דופן שלוקח את עולם הקולנוע האמריקאי ומוריד אותו אל המציאות הישראלית ומערבב בין השניים. הוא מעלה את המציאות הישראלית לתוך הז’אנרים הקולנועיים המשוכללים של אמריקה, אבל מוריד את ההירואיזם של הקולנוע האמריקאי לפוליטיקות הפנימיות והקטנוניות של המציאות הישראלית. ועל הדרך, סידר מצליח בכל סרט חדש שלו להביא לאולמות קהל טרי, כזה שבדרך כלל לא מגיע לצפות בסרטים ישראליים. סרטו הראשון, “ההסדר”, הפך ללהיט בקרב חובשי כיפות. סרטו השלישי, “בופור”, הפך ללהיט בקרב חיילים (שלרוב הולכים לסרטי פעולה אמריקאים ולא לסרטים ישראליים), ואילו “הערת שוליים” הפך ללהיט עצום בקרב אנשי אקדמיה. באוניברסיטה העברית, למשל, זה ממש הפך לסרט הבית. המספרים שהסרט הזה עשה בירושלים – בשני אולמות לא גדולים – פשוט מדהימים.

 

סרט הביכורים של השנה

“כלבת”, במאים: אהרון קשלס ונבות פפושדו

 

11 מתוך 23 הסרטים שהוקרנו השנה בארץ היו סרטי ביכורים: סרט באורך מלא ראשון ליוצריו. כמה מהם היו נהדרים ויוצאי דופן: “המשוטט” ו”אנדנטה”, למשל, היו הרפתקאות סגנוניות שנדיר למצוא בארץ, ואני יכול רק לייחל מעל דפים אלה שעוד כמותם ייעשו; “ציון ואחיו”, “בדרך אל החתולים” ו”בין השמשות” היו התבוננויות עדינות על טרגדיות משפחתיות מקומיות. בכל אחד מהם היה משהו בעל ערך, שעושה חשק לראות עוד מהיוצרים האלה. אבל “כלבת” הוא סרט מהפכני. קודם כל, כי הוא עובד נפלא: מסצינת הפתיחה המצמררת שלו עם ליאת הר-לב הכפותה הסרט מצליח גם להלחיץ וגם להצחיק. זה סרט שבקיא בז’אנרי האימה העולמיים, עירבל אותם כהוגן, וגייר אותם כהלכה. האירוני הוא שבשעה שסרטי אימה באמריקה הם ז’אנר מסחרי לחלוטין, בישראל סרט האימה הראשון נתפס כיצירה איזוטרית, אפילו אוונגרדית, שנעשתה ברוב הדרך באופן עצמאי, על דרך ההתחננות. וכמו שקורה לעיתים קרובות, דווקא בחו”ל ידעו להעריך את הסלטות הז’אנריות של “כלבת” יותר מאשר בארץ (מדינה שבה סרטי אימה ממילא לא מצליחים במיוחד, ובתור שכזה, “כלבת” דווקא עבד כאן היטב).

 

העיבוד הספרותי של השנה

“התגנבות יחידים”, במאי: דובר קוסאשווילי

 

ששה מבין 23 הסרטים השנה היו עיבודים לספרים קאנוניים, שניים מתוכם לספריו של יהושע קנז. שניים מהעיבודים הספרותיים שנעשו השנה ממש אהבתי: את “הדקדוק הפנימי” של ניר ברגמן ואת “התגנבות יחידים” של דובר קוסאשווילי. אבל הקהל, שהפך את הספרים האלה לרבי מכר, העדיף להפנות עורף לסרטים על פיהם, מה שמלמד אותנו על ההבדל הניכר בין טעמם של הישראלים בספרות וטעמם בקולנוע. אבל בעוד “הדקדוק הפנימי” זכה להכרה (זכיה בפסטיבל ירושלים, מועמדויות רבות לפרס אופיר, זכייה בפסטיבל טוקיו), משום מה “התגנבות יחידים” קצת נפל מהרדאר בארץ ובחו”ל. אז הנה, זה תיקונו (עוד תיקון: הוא נבחר כנציג הישראלי היחיד להתמודדות על פרס אקדמיה האירופית לקולנוע). מרתק בעיניי בשנה כזאת להשוות בין הקולנוע של קוסאשווילי והקולנוע של סידר. בעוד סידר עובד דרך אספקלריית הז’אנרים האמריקאים (בדומה לאבי נשר ולאיתן פוקס, למשל) קוסאשווילי מעבד את הנראטיבים שלו מבעד לעיני הקולנוע הישראלי. יותר מש”התגנבות יחידים” הוא עיבוד לקנז, זוי התבוננות מבריקה על תולדות הקולנוע הישראלי והאופן שבו הוא משתמש בשני הדימויים הבולטים ביותר לתולדותיו: החייל והמהגר. גם כאן, כמו ב”הערת שוליים” המתח בין הקומדיה לטרגדיה נשמר לאורך כל הסרט, אבל הסוף – אויה – טראגי במובהק. ולזה, לקהל הישראלי אין בטן.

 

תסריט השנה

“הערת שוליים”, יוסף סידר

“ג’ו + בל”, רוני קידר וסתיו דיוויס

 

יש הרבה דרכים לבחון תסריט. בעיקרון, תסריט טוב הוא זה שבנוי היטב ולוקח סיטואציה דרמטית ומצליח למצות אותה היטב מכל כיוון. אבל אנחנו, הצופים, מזהים תסריט טוב עם שני האלמנטים הכי חיצוניים שלו: התפניות העלילתיות והדיאלוגים. ובשני התחומים האלה גם “הערת שוליים” שהופק במיליוני שקלים וגם “ג’ו + בל” שהופק בעשרות אלפי שקלים, מצטיינים באופן דומה. ראשית, יש בהם רפליקות מלוטשות, שנונות, מבדרות, ובשניהם יש כמה וכמה תפניות עלילתיות לא צפויות כלל. לכתוב תסריט לסרט יקר ולסרט זול, עולה אותו דבר.

 

שחקן השנה

דורון צברי, “המדריך למהפכה”

 

“המדריך למהפכה” הוא ללא ספק הסרט הכי טוב שלא ראיתם השנה. קצת פחות מ-10,000 איש ראו אותו, אבל אני מוכן להתערב שכל מי שראה אותו התמוגג ממנו לחלוטין. לכאורה זהו סרט תיעודי – או ערבוב כלשהו בין תעודה ובין סרט עלילתי – על מאבקו של אזרח קטן (צברי) במערכת ביורוקרטית עצומת מימדים ומיושנת (רשות השידור), אבל מי שחשב שמדובר בכתבת תחקיר הפסיד את אחד הסרטים המצחיקים, הקצביים והנוגעים ללב שהופקו השנה, ובמרכזו גיבור שמנסה בתמימותו לשרוד רק על פי אידיאלים, ולא פוליטיקה. זה הכי קרוב לנני מורטי שנעש כאן בארץ, כולל הטוסטוס. זה סרט על המחיר שאמנות גובה מהאמנים, ובין אם זה אותנטי או מבוים, צברי יוצא שם מהגיבורים האלה שבא לחבק.

 

שחקנית השנה

רותם זיסמן-כהן, “בין השמשות”

 

לא הכל עבד ב”בין השמשות”, סרט הבכורה טוב הלב ומרובה הסיפורים של אלון זינגמן, אבל הדמות שמגלמת רותם זיסמן-כהן – נערה שחוזרת מטיול ארוך בחו”ל והופכת עדה לתאונת פגע וברח של אביה – גם נהנתה מהכתיבה המדויקת ביותר וגם מביצוע שובה לב, שהביא את הסרט לשיא הרגשי הכ אפקטיבי שלו.

 

תגלית השנה

מיכאל אלוני, “התגנבות יחידים”

יעל גרובגלס, “כלבת”

 

תגלית זה כשרואים שחקן או שחקנית שלא הכרנו קודם, או שלא שמנו לב שהיכרנו קודם, ונעצרים עליו או עליה ואומרים: מי זה? המביך הוא שאחרי שראיתי גם את מיכאל אלוני ב”התגנבות יחידים” וגם את יעל גרובגלס ב”כלבת”, התברר לי שהשניים שחקנים מוכרים למדי כשחקנים בערוצי הילדים. אז יצאתי מנותק. אבל למיכאל אלוני היה תפקיד פשוט נפלא ב”התגנבות” ומשפט המחץ הקבוע שלו – “פחד אלוהים” – נדבק אלי.

 

הצלם הכי עסוק

שי גולדמן

 

שלושה מבין הסרטים שהוצגו השנה בארץ צולמו על ידי שי גולדמן: “המשוטט”, “התפרצות איקס” ו”בדרך לחתולים”. בעוד שלושה שבועות יעלה בארץ “השוטר”, שגולדמו צילם. על “השוטר” ועל “המשוטט” גולדמן זכה בפרס הצילום בפסטיבל חיפה שנה אחר שנה. בפסטיבל חיפה הקרוב, שלושה מבין הסרטים המתחרים, צולמו על ידי גולדמן: “ברקיע החמישי”, “התחלפות” ו”אנחנו לא לבד”. כך שבטווח של שנה וקצת נראה על המסכים שבעה סרטים שגולדמן צילם. העניין הוא שהוא לא רק נורא עסוק, אלא גם נורא מצוין: “המשוטט” ו”השוטר” הם שניים מהסרטים עם הצילום הכי נפלא שראיתי בארץ כבר הרבה זמן.

 

קאמבק השנה

“הטרמפיסט”

 

בדיוק לפני שנה איתר המתרגם יניב אידלשטיין עותק פילם של סרט ישראלי גנוז מ-1972 בשם “הטרמפיסט” של במאי בשם עמוס ספר (שבינתיים הלך לעולמו). שנה אחר כך, הסרט הוקרן כבר 12 פעם – פעם בחודש, בחצות – בסינמטק תל אביב, והפך לסרט הפולחן של השנה. שלא יהיו ספקות, זה סרט איום וחובבני – על היפי שמגיע לישראל ומנסה ליצור קומונה של אהבה חופשית ונתקל בשני רוצחים מיסתוריים ובורח לאי האלמוגים בסיני וכו’ וכו’ וכו’. הרבה עירום, סקס חופשי, מונולוגים אנטי-ממסדיים חמודים ואילתורים פרועים, והקהל התל אביבי מגיע שוב ושוב. כ-1,300 כרטיסים כבר נמכרו לסרט, וההקרנה ה-13 בדרך: שיהיה ברור – יש כמה וכמה סרטים ישראליים חדשים שמכרו השנה פחות מזה.

 

טרנד השנה

קולנוע עצמאי

 

זה לא טרנד, זו מהפכה תודעתית, והיא תמשיך לתוך השנה הבאה ואני מקווה שגם תשנה את פני הקולנוע הישראלי. חמישה מבין סרטי השנה הם כאלה שיצאו לדרך ללא שום תמיכה ממסדית (קרנות קולנוע). לעיתים התמיכה הגיעה בשלב מאוחר יותר, רטרואקטיבית, ולעיתים כלל לא. אבל כל הסרטים האלה הרוויחו משהו יותר יקר מכסף: את החופש לעשות סרטים שלא ירצו לקטורים ומנהלי קרנות שמחפשים (כמו הקהל) הנאות מסוימות. הבעיה היא שאותם יוצרים מגלים כעת שמאוד קשה למצוא דרך להקרין את הסרטים האלה, בארץ ובחו”ל, ללא הגב של הממסד (שגם ככה יכול לעודד כמות מוגבלת של סרטים). אבל אולי גם לזה יימצא פתרון עצמאי בשנים הבאות.

 

ציונים לשבח

 

עוד דברים שאהבתי השנה: את תמר אלקן ב”גיא אוני”; את המוזיקה של “הערת שוליים”, בוקר טוב, אדון פידלמן” ו”שליחותו של הממונה על משאבי אנוש”; את נורמן עיסא ב”אחותי היפה”; את הלוק של “אנדנטה”; את הצילום של “מבול” ושל “ציון ואחיו”.

 

ועכשיו תורכם: מה הסרטים הישראליים שראיתם השנה מהרשימה הנ”ל, ומה הכי אהבתם בקולנוע הישראלי השנה?

נושאים: בשוטף

18 תגובות ל - “אצבע הזהב תשע"א”

  1. חנן 29 ספטמבר 2011 ב - 16:38 קישור ישיר

    מר רווה היקר שתיהיה מוכן לפצצה האמיתית רק תגיד אתה לא מאמין איזה רעידת אדמה האינפורמציה שיש לי תעשה לקולנוע הישראלי…
    רק תגיד שאתה מוכן יאיר…

    שנה טובה

    חנן

  2. חנן 29 ספטמבר 2011 ב - 17:05 קישור ישיר

    אז ככה יאיר היקר…
    יזם קולנוע בעל מספר חברות הפקה פיקטיביות שולט באחת מהקרנות הציבוריות… ובמידה והלקטורים לא מאשרים את הפרויקט שלו “בעל הבית” של הקרן מפעיל לחצים ככה שמובטח לו מינימום של 3 סרטים בשנה מהקרן הזו.

    לטיפולך יאיר

    חנן

  3. ערן 29 ספטמבר 2011 ב - 21:03 קישור ישיר

    קאמבק ושחקנית השנה : ריטה זוהר – “בדרך אל החתולים”

    b-movie השנה : “עוד אני הולך” – יקי יושע

    crowd pleaser השנה – ג’ו ובל

    יומרת השנה – אנדנטה

    הסרט הטוב של השנה – בין השמשות

  4. Spartak 30 ספטמבר 2011 ב - 0:26 קישור ישיר

    ראיתי את הרוב (מהעקריים לא ראיתי “ג’ו + בל” ו”בדרך אל החתולים”)…
    כמובן ש”הערת שוליים” משאיר את כולם הרבה-הרבה מאחור…מילה אחד על “מדריך למהפכה”,באמת סרט נפלאה,לדעתי גם הטוב ביותר של שנה שעברה אחרי “חיים יקירים” (דרך אגב למה אתה לא מוסיף את הסרטים הדוקומנטריים שהופצו בסינמטקים?).

  5. אבי 30 ספטמבר 2011 ב - 2:02 קישור ישיר

    גולדמן זכה פעמיים בירושלים לא בחיפה, כמובן.
    ועם כל הכבוד והערכה לקולנוע עצמאי שזאת תופעה נהדרת שיש לעודד – מישהו צריך להגיד את זה: “ג’ו + בל” היה עובד הרבה יותר טוב בתור דרמה של 50 דק’. יש שם מלא קטעים מתים שהיו חייבים להשארה על רצפת חדר בעריכה.
    ואכן, תמר אלקן מדהימה ב”גיא אוני”.
    הסרטים הישראלים שהתבלטו השנה: “התפרצות X”, “כלבת” ו”המשוטט”.

  6. חנן 30 ספטמבר 2011 ב - 10:27 קישור ישיר

    כמו שכולכם רואים יאיר בעל האינטרס איננו הולך לטפל בבעיה שיש לנו עם אחת הקרנות.
    אבל שניצר בטוח יתעסק בזה כי בניגוד למר רוה הוא איננו פחדן ואין לו ניגוד אינטרסים הקשורים לפטרון.

    חג שמח

    חנן
    נ.ב
    במידה ואתה חפץ באינפורמציה תתחיל ביו”ר איגוד הבימאים לו יש אינפורמציה רבה בנושא…אל תפחד.
    גם אני בעד דמוקרטיה באקדמיה אבל חייבים שקיפות של הקרן הבעיתית שאיננה מתנהלת בצורה תקינה אגב תקציב הקרן הוא ענק ביחס לתקציב כל האקדמיה לכן זה ממש דחוף לטפל קודם בבעיה זו ורק אחר כך באקדמיה. לא יאיר???

  7. Roderick Jaynes JR 30 ספטמבר 2011 ב - 14:35 קישור ישיר

    לעסק חנן, לעסק. מילים כמו חול ואין מה לאכול.

  8. חנן 30 ספטמבר 2011 ב - 14:46 קישור ישיר

    אני עובד על זה רוצה להצטרף כי יאיר לא בעניין…אגב החרם על תנובה כלל את הסינמה סיטי השותפים של תנובה???
    אני שלחתי מכתב למבקר המדינה מחפש רעיונות נוספים…

  9. מוקי 30 ספטמבר 2011 ב - 16:41 קישור ישיר

    חנן, אתה חופר ברמות.

  10. מגיפה 30 ספטמבר 2011 ב - 21:32 קישור ישיר

    להתלהב מ”כלבת” – זה כמו להתלהב מקדחת.

  11. ציבוקא 30 ספטמבר 2011 ב - 22:47 קישור ישיר

    לצערי, מכל הסרטים הישראלים שיצאו ושהזכרת בפוסט ראיתי רק הדקדוק הפנימי המפוספס, התגנבות יחידים המסקרן, עוד אני הולך האיום ונורא, המדריך למהפכה המצוין (אבל שהיה ברור שייכשל כי הוא אינו פונה בכלל לקהל הרחב), המשוטט הכמעט-מעולה ואת אחד הסרטים הגרועים והמגוחכים ביותר שראיתי בחיי – ג’ו ובל. לעזאזל, איזה בזבוז של זמן.

  12. אלון 2 אוקטובר 2011 ב - 0:11 קישור ישיר

    מסכים לכל מילה על מיכאל אלוני.
    הוא גם הדבר הכי טוב בשוטר.
    כבוד.

  13. EG 2 אוקטובר 2011 ב - 21:45 קישור ישיר

    הקולנוע הישראלי מתקדם מסיבה מאד פשוטה – המון בתי ספר לקולנוע, עושים המון סרטים, אז משהו חייב להתבלט. חוק המספרים הגדולים.
    נכון לספירה שלי יש כ 18 בתי ספר לקולנוע. כמעט כמו בכל מערב אירופה.
    כל בוגר כמעט מנסה לעשות סרט, ולכן לפעמים יוצא טוב.
    מרבית סרטי הביכורים, כצפוי, לוקים במשהו.
    רק מעטים ממשיכים לעשות שוב ושוב דברים באיכות.
    כך צפוי לקרות לשמי זרחין, לדובר, לשרון מימון, לסידר (אולי לקולירין. נראה) וכו. הם מקצוענים שלפעמים פחות מצליחים, לא להפך.

    חבל שבספורט לא הבינו את זה…

  14. אביבית 3 אוקטובר 2011 ב - 15:07 קישור ישיר

    הערת שוליים
    המדריך למהפכה
    הטרמפיסט

    כל אחד מהם מופת בתחומו (:

  15. זיו 4 אוקטובר 2011 ב - 1:28 קישור ישיר

    מצטער להיות הבחור שסודק את תיאוריית ה-10,000.
    הגעתי עם הר של ציפיות ל”מדריך למהפכה” – והוא פשוט התגלה כסרט נורא מעצבן שמובל בידי כוכב אגוצנטרי שכל מהלך אידיאולוגי יפה שהוא עושה מלווה בקריינות מכעיס ואגו עצום.
    פיכסה.

    בנוגע לשאר השנה בקולנוע הישראלי, באמת היו רגעים נהדרים:
    *”כלבת”, שראיתי פעמיים מרוב שאהבתי את הדרך בה הוא הביא את הסלאשר אל הארץ.

    *”הערת שוליים”, שמרט לי ולאולם שלם את העצבים בסצנות מתח משוגעות שמתקיימות ב… חדרים קטנים עם אנשי אקדמיה.

    *”שליחותו של הממונה על משאבי אנוש” – כל כך לא מקומי באישיותו, הסרט הזה, יש בו הרבה ישראליות אך הוא פשוט לא ישראלי.
    סרט עם קסם אירופאי, קצב שמאיץ אט אט (אוקסימורון!) וקאסט נפלא

    *”הדקדוק הפנימי” – מרגש ומכאיב, עם עיצוב תקופתי מדויק וסצנות סיום חזקות מאוד.

    אבל האמת שהיא שההרגשה שלי היא שהחמצת השנה של הקהל היא “וביום השלישי”.
    הסרט הזה היה מעולה, בפשטות.
    חריף, חד, שימוש מבריק בניצבים, עלילות מעניינות, הרבה אופל – והמון דברים שבעיקר לא ממש העזו לעשות כאן.
    במקום לתת צ’אנס, הרגשתי שכל המבקרים מסתערים על איבגי במין השוואה לטריליארד סרטים שכבר נעשו במין זעם תמוה.
    הסרט היה נהדר, עבד יופי ועורר בי ובכל שותפיי לצפייה המון מחשבות.
    סתם החמצה של הקהל, לטעמי. מאוד מומלץ לראות אותו ב-DVD.

  16. רותם ז. כהן 4 אוקטובר 2011 ב - 12:25 קישור ישיר

    ריגשת אותי יאיר, תודה רבה!

  17. איתמר זיסמן 4 אוקטובר 2011 ב - 18:49 קישור ישיר

    אהבתי מאוד את הסרט גיא אוני
    כל השחקנים היו מדהימים.
    אהבתי את האוטנטיות בשטח
    ביגוד, אפיה, המאבק על החיים , הישרדות מזון.
    בעיני דן וולמן הוא במאי השנה

  18. מגיבון 9 יוני 2012 ב - 13:16 קישור ישיר

    עד כמה שהפוסט הזה כבר רחוק, אני זוכר שבסיכומים קודמים גם בחרת את סצינת העירום של השנה (למשל טלי שרון ב”דברים שמאחורי השמש” בשנה הקודמת). קויתי שתאיר את עינינו גם בשנה זו (2011) וגם בשנה הנוכחית…


השאירו תגובה ל - Roderick Jaynes JR