46', אחרי המלחמה
הסרט "הרוצחים בינינו" הוקרן אתמול בסינמטק חיפה. ביום שלישי הוא יוקרן בסימטק תל אביב וביום חמישי הוא יוקרן בסינמטק ירושלים. טבלת ההקרנות.
פורסם ב"פנאי פלוס", 7.11.2007
עם כל התסכול שלי מהסינמטקים בארץ, תודה לאל שפעם-פעמיים בשנה עצם קיומם מצדיק את עצמו. זה יקרה, למשל, בשבוע הקרוב כשמחווה של סרטים ממזרח גרמניה, שהופקו על ידי חברת DEFA בין 1946 ועד 1990, תנדוד ברחבי הסינמטקים בארץ. אחד הסרטים שיוקרנו הוא "הרוצחים בינינו" של וולפגאנג שטאודה, סרט שעד כה רק שמעתי עליו ורק בשבוע שעבר ראיתי אותו בראשונה. התחושה הזאת, שיש עוד המון מטמונים קולנועיים שחמקו מעיניי ושאני עוד יכול לגלות, ממלאת אותי אושר קולנועי צרוף. אך, במקביל, גם ייאוש: למה הסינמטקים בארץ מספקים לנו כל כך מעט הזדמנויות לפגוש יצירות מופת קלאסיות – בין אם מפורסמות או עלומות – כשהן מוצגות על מסך גדול בהקרנה מעותק פילם? אך די לרטינה, נעבור להלל.
"הרוצחים בינינו" צולם במזרח ברלין שנה אחרי סוף מלחמת העולם השנייה. הרחובות בהם מתהלכות הדמויות אינן תפאורה או סט, זו ברלין החרבה והמופצצת. המראה בלתי נקלט. אשה צעירה, שנשלחה למחנה ריכוז על ידי הנאצים (המילה "יהודיה" לא נאמרת בסרט, רק מסופר שהיא נשלחה למחנה "בגלל אבא שלה"), חוזרת כניצולה למזרח ברלין. היא מגיעה לדירת מגוריה ומגלה שמישהו אחר גר שם. היא לא יודעת מי הוא ומה הוא עשה במלחמה, הוא לא יודע מנין היא חזרה. הם הופכים שותפים לדירה, שניהם רדופים על ידי זכרונותיהם. אבל מה שהיה יכול להפוך למלודרמת אשמה צדקנית, הופך בידיו של שטאודה – שמת ב-1984 – לפילם נואר מרתק, מסוגנן, מצמרר ועוכר שלווה. כבר משמו מתכתב סרטו של שטאודה עם "M, הרוצח בינינו" של פריץ לאנג שנוצר 15 שנים לפניו. אבל גם אם התוכן שונה, הסגנון דומה ומבחינה תימאטית הסרטים כאילו ממסגרים האחד את השני. סרטו של לאנג, כמו לא מעט מהסרטים האקספרסיוניסטיים האפלים שנוצרו בגרמניה עד 1933, ביטאו תקופת מצוקה חשוכה וחרדה מפני קטסטרופה חברתית בלתי נמנעת. סרטו של שטאודה, הראשון שנעשה בגרמניה תחת הכיבוש הסובייטי אחרי המלחמה, ממשיך את הדיון הסגנוני מהמקום בו הוא הופסק ערב עליית הנאצים. הפעם המצוקה החברתית היא החיים עם האשמה על מה שעשו הגרמנים במלחמה, בשואה (שוב, מילה שלא מוזכרת בסרט). בשתי התקופות התוצאה היא סרטים אפלים על חוסר אונים המוביל לאלימות פסיכוטית. "הרוצחים מבינינו" הוא סרט מופתי, גדוש זוויות צילום עקומות, דמויות ממוסגרות בין שברי זכויות, והמון המון צלליות. הסרט צולל אל תוך החור הכי שחור בנשמה הגרמנית שאחרי המלחמה, ומנסה להתמודד – באופן שבוודאי נראה מטריד עד היום – לא רק עם ניצולי השואה, אלא גם עם אלא שהיו חלק ממכונת ההשמדה הנאצית ורק מאוחר מדי קלטו מה הם עשו. הדיון המוסרי סביב העניין מורכב מאין כמוהו, אבל הביטוי הקולנועי שלו – מבחינת עלילה, סגנון, דמויות ומתח פסיכולוגי בלתי נלאה, הופך את "הרוצחים בינינו" לסרט שמעלה זיעה קרה, ממה שקורה על המסך, וגם מחוצה לו.
הסרט שאתה מתאר נשמע מרתק בצורה בלתי רגילה.
מה שמו באנגלית או בגרמנית?
ואגב סרטים גרמנים. יצא לי לראות 2 בשנה האחרונה שהיו בהחלט מעניינים. הם לא דיברו על שואה ומלחמה אלא היו סרטים מייןסטרים רגילים למדי, שפונים אל הקהל בתוך גרמניה, וזה מה שהיה מעניין בהם. אפשר לראות שיש שם סגנון. כשמנסים לגבש רעיון על מה זה בעצם "סרט ישראלי", צריך לחשוב על הכיוון הזה.
אגב, שכחתי לציין ששני הסרטים שראיתי היו "The Good Cop" ו-"In China They Eat Dogs"
אני חושב שהתבלבלת, כי אם אין עוד סרטים כאלה עם אותם שמות, אז מדובר בכלל בשני סרטים דינים של הבמאי הנפלא לאסה שפאנג אולסן.
In China They Eat Dogs הוא סרט נהדר בעיניי- אחד הסרטים הדניים הטובים שראיתי(מודה, לא יצא לי לראות כל כך הרבה כאלה).
אולי סרט אוסטרי, אבל אני די בטוח שלא דני.
אבל אולי אני טועה…. 🙂
נו טוב….. 🙁 טעיתי…. הם באמת דניים…
מה שאומר שאני צריך לבדוק טוב טוב את מה שאני חושב לפני שאני משפריץ לכל הכיוונים שטויות! 🙂
אבל הם בהחלט סרטים מצוינים!