17 נובמבר 2007 | 07:00 ~ 4 תגובות | תגובות פייסבוק

גע-בי zone

מריצים קדימה ל-2007. יוצא סרט חדש של שבי גביזון, ותכל’ס הביקורת על “נינה” עובדת מצוין גם כאן: המון מגרעות, אבל יש משהו צלול וברור בסרט שמלכד אותו. לא הרצף הוא זה שעובד אלא האווירה, המכלול, המטא-סרט.
יעל שוב ב”טיים אאוט” תוהה בביקורת שלה האם תמאו עוד מישהו חוץ מדנה מודן שיכול לשלב ברפליקה אחת את המילים “ציפי שביט” ו”אושוויץ”. ואילו אני טוען ש”ציפי שביט” ו”אושוויץ” במשפט אחד זה בדיוק שבי גביזון. אז זו תהייתי הראשונה: בפרויקט המשותף של גביזון את מודן, מי אחראי למה? האם זו פשוט סימביוזה מושלמת? הטמעתו של המנטור בתלמידתו? או שפשוט חלוקת עבודה אחרת שהופכת את כל המשפטים הגביזונהיים נורא בולטים בעולם דנה מודני. אלא שגם כל המבנים העלילתיים והמוטיבים החוזרים באים ישירות מהעולם הגביזוני. לעיתים, כמעט על גבול הגניבה העצמית (או, בשם האקולוגיה, המיחזור). ואולי הסרט מכיל את מיטב הלהיטים מתוך סדרת הטלוויזיה שאמורה עוד להגיע. ובתור סרט חדש של גביזון הוא בחר את המיטב של עצמו. “אבידות ומציאות” בהחלט נראה ונשמע ומתנהג כמו בן דוד קרוב של “האסונות של נינה”.
אבל הכי משונה: מבחינתי, אחרי כמאה דקות סרט, כל עניין סדרת הטלוויזיה שאמורה עדיין לבוא בהמשך הופך מיותר לגמרי. הסיפור ברור. הדמויות מובנות. החורים בעלילה? מילא. אצפה בסדרה, לפחות בתחילתה, בסקרנות, אבל יהיה לי קשה להשתכנע ש”אבידות ומציאות” הוא ה”פאני ואלכסנדר” של גביזון/מודן. נראה.

ועוד דבר מעניין: בסוף השבוע הזה יוצאים בארץ גם “אבידות ומציאות” וגם “מייקל קלייטון”, ובאופן משונה יש משהו דומה באופי של שני הסרטים האלה. קודם כל כי שניהם סרטים עם המון דברים טובים ומרתקים, אבל שנמהלים בהחלטות חלשות שפוגעות בתוצאה הסופית. ושניהם עוסקים במצפון, אשמה והתחרפנות. ולשניהם יש לוק תכלכל אפלולי וצונן, שכאילו צולם לפנות בוקר, רגע לפני הזריחה. הכרזה של “מייקל קלייטון” בקרנות הרחוב מכילה צילום מעולה של ג’ורג’ קלוני, בכל תכלכלותו. פרט לכך אין שום קשר בין המותחן המשפטי הניו יורקי והמלודרמה המשפחתית התל אביבית.

הנה הביקורת שלי על “אבידות ומציאות”:

האסונות של מיה
לא לגמרי ברור האם “אבידות ומציאות” הוא סרט קולנוע שהורחב לסדרה, או סדרה שצומצמה לסרט, ולא ממש ידוע האם זה יותר סרט של שבי גביזון או יותר סדרה של דנה מודן. מה שכן ברור: הגרסה הקולנועית, כמו המשך ל”האסונות של נינה”, היא מחרוזת מענגת של סצינות מושלמות, שביניהן קצת יותר מדי אוויר

“אבידות ומציאות” הוא חלק מטרנד ישראלי עכשווי, וקצת מציק, בו זכייני טלוויזיה מנסים להשיג בעבור אותו כסף גם סרט קולנוע (לו הם מחויבים על פי חוק) וגם סדרה. סדרות, יאמר לכם כל זכיין, עדיפות. הן יוצרות מחויבות של קהל, הרגלי צפייה, מחזירות את הצופה כל שבוע לראות מה עלה בגורל הדמויות. סרט? זה מוצר חד פעמי בטלוויזיה. ערב אחד וגמרנו. לרוב הצופים יישמעו עליו אחרי שהוא שודר. וכך “המעבר להודו”, “עלילה” ובקרוב כנראה גם “בופור” התחילו כסרטים ויורחבו – באופן שלי נשמע מאוד מלאכותי – למיני סדרות טלוויזיוניות. אבל זה גם הולך הפוך: “מישהו לרוץ איתו” נולד כסדרת טלוויזיה וממנה נערך סרט. ועכשיו: “אבידות ומציאות”, מה שהתחיל בסדרת הדרמה החדשה של דנה מודן (“אהבה זה כואב”) הפך בדרך גם לסרט קולנוע של מודן ושבי גביזון. ומכיוון שראיתי את הסרט אבל אין לי מושג איך הסדרה אני מתקשה להכריע האם זו סדרה שכווצה לסרט, או סרט שנופח לסדרה. ואם האחד מספיק, בשביל מה צריך את השני?
כמובן שזו לא המצאה ישראלית. אינגמר ברגמן יצר את “תמונות מחיי הנישואים” גם כמחזה, גם כסרט וגם כסדרה. אבל הוא, בהיותו ברגמן, הצליח לגרום לכל מדיום להיראות כאילו הפרויקט הומצא עבורו. “פאני ואלכסנדר” היה גם הוא סרט קולנוע באורך שלוש שעות שהורחב לסדרה כפולה באורכה.
הבעיה היא שבכל פעם ש”אבידות ומציאות” מגיע למבוי סתום, בכל רגע שנותרת בסרט שאלה בלתי פתורה, או דימוי שלא זוכה למימוש, קשה שלא לתהות האם הפתרון קיים בסדרה? ואז מה? האם הסרט עומד בפני עצמו או שהוא פרומו לסדרה? האם אנו מתבקשים להגיב בסלחנות כלפי מגרעות הסרט?
כי אם נהיה טהרנים ונתייחס ל”אבידות ומציאות” הקולנועי כאל פרויקט העומד בזכות עצמו, הרי שיש בו ליקויים. יש בו משהו מפוזר, עם הרבה התחלות ומעט מדי סופים, עם הרבה הבטחות ומעט מדי פדיונות. אין לי מושג איך היתה העבודה על הסרט – האם הוא נכתב בנפרד או שהוא רק נבנה בחדר העריכה על סמך חומרי הסדרה – אבל יש בו משהו זיזי, בלתי מלוטש, אוסף מצוין של סצינות, חלקן אדירות, מבריקות ומושלמות, אך ביניהן רגעים ארוכים מדי של שיטוט אנה ואנה, רווי חורים.
אם אתעלם מקיומה של הסדרה, הרי ש”אבידות ומציאות” נקרא בראשי כפרויקט צד משלים ליצירתו המרתקת של שבי גביזון. הגבר שמאבד את דעתו מרוב אהבה שהניע את עלילת “חולה אהבה משיכון ג'” חוזר גם כאן. הסצינות בבית החולים לחולי נפש, בו לפציינטים יש תובנות מדויקות להכאיב על מהות הנפש האנושית, מוצלחות כאן הרבה יותר משם. וכמו ב”האסונות של נינה”, סרטו הקודם, גם “אבידות ומציאות” הוא סרט שעוסק בבבואות, בעולמות כפולים המשתקפים אלה באלה, ובעלילות המתקפלות זו על גבי זו על קו הסימטריה. ב”האסונות של נינה” היו אלה שתי אחיות, וכך גם כאן. שם היו שני גברים שהאחד מחליף את השני, כך גם כאן. ובעיקר, האווירה.
ושוב, אין לי מושג מי עשה מה. בפרמיירת הסרט הצהיר גביזון שלמרות שהוא ומודן חתומים על בתסריט יחד הרי שאת הכתיבה כולה היא עשתה בעצמה, אחרי שיחות משותפות על כל סצינה בנפרד. אם זה כך אכן היה הרי שמודן היא כפילתו של גביזון, הדופלגאנגר שלו. זיווג משמים. כי הסרט הזה, בתבליניו, גביזוני להפליא.

אם יש מוטיב אחד המאחד את ארבעת סרטיו של גביזון הוא זה: תזמון לקוי. סרטיו תמיד עוסקים ברגעים הכי שפלים בחייו של גיבורו. הוא (או היא) חווה משבר. אבל תמיד ברגעים בהם הכל משובש והרוס קורה משהו חיצוני שלא יכול היה לבוא בתזמון גרוע יותר. נציב זאת בנוסחה: סיפור עצוב + סיטואציות עגומות אך לא קשורות המתנגשות בו ברגעים הכי לא נכונים = קומדיה שחורה. וסרטיו של גביזון הם תמיד קומדיות עגומות, קומדיות שחורות, קומדיות סרקסטיות. וכתוצאה מכך, דווקא ברגעים בהם סרטיו הכי הזויים, דווקא אז הם הכי אמינים, הכי נראים דומים לדבר הזה שנקרא חיים. התוצאה היא מבט לירי ומלא חמלה על החיים, דווקא ברגעים בהם נדמה שגביזון אכזרי מאין כמוהו. דמיינו את הסיטואציה הריימונד-קארברית שהונצחה גם ב”תמונות קצרות” של רוברט אלטמן: אם מוכת יגון אחרי שבנה נפגע בתאונת דרכים מקבלת טלפונים טורדניים מאופה שהיא הזמינה אצלו את עוגת יום ההולדת שלו. היא שכחה מההזמנה, הוא לא יודע על התאונה. שניהם במצוקה, אבל ההתנגשות בין המצוקות שלהם יוצרת תמונת עולם אבסורדית, קומית, גם אם זהו הומור שגורם לגוש דמעות בגרון. “האסונות של נינה”, בעיניי הטוב בסרטיו של גביזון, היה כולו התנגשויות כאלה, של אנשים המרוכזים בסיפור של עצמם, שבטוחים שיגונם מניע את העולם באותו רגע, הנפגשים באנשים שנטועים בתוך נראטיב משלהם, אדישים למשבר שחולף ממולם. “אבידות ומציאות” אינו שלם או מושלם כמו “נינה” אבל הוא מכיל כמות כה גדולה של מפגשים כאלה – וגביזון (ומודן גם?) הוא אלוף בווינייטות הקטנות האלה שצצות לאורך הסרט ונותנות לצופה, המרוכז במשבר של דמות אחת – צ’פחה הגונה על הראש. זה כמעט סלפסטיק רגשי.
ביקורת? יש לי בשפע. אך גם מחמאות. המשחק מעולה – את הערצתי לשרה אדלר כבר ביטאתי פעמים רבות, אבל מאיפה הגיעה מיה דגן עם מטען רגשי ודרמטי שמעולם לא ראיתי בעבודות הבידור הטלוויזיוניות שלה עד כה? הכתיבה נוצצת. וסצינה, לקראת סיום, עם לירון וייסמן (אמנדה פיט הישראלית?) שמגיעה לאירוע משפחתי כמו המכשפה מ”היפהפיה הנרדמת” היא אחת המבריקות שראיתי כבר המון זמן (אם היא היתה מגיעה מוקדם יותר, השפעתה על הסרט היתה מרעישה יותר). אבל הסרט, בכל זאת, לא שלם. יש בו אלמנטים חורגים. מודבקים. אוסף מיטב הלהיטים יותר מאשר סימפוניה שלמה ומגובשת. פתיחות ונעילות. אלא שבשניה זאת ממש נדמה לי שלא אכפת לי. למה? כי יש בו את תחלופת הדיאלוג הנפלאה הבאה, שמהדהדת את סוף “שמש נצחית בראש צלול” ועדיין נשמעת מקורית, אמינה ונכונה כל כך בזכות עצמה:
הוא: אני אוהב אותך.
היא: אני אוהבת אותך.
הוא: יהיה לנו כיף יחד.
היא: לא נראה לי.
הוא: גם בסדר.

פורסם ב-14.11.2007, “פנאי פלוס”

4 תגובות ל - “גע-בי zone”

  1. שלומי 17 נובמבר 2007 ב - 8:00 קישור ישיר

    לא מסכים איתך יאיר. המשחק גרוע והסרט משעמם. אתה סלחן מדי.

  2. דרורית 17 נובמבר 2007 ב - 10:35 קישור ישיר

    שאלה: האם לפני שהייתה “שבתות וחגים” הסדרה (שרצה יחסית המון עבור סדרות ישראליות. חמש עונות) היה סרט? מישהו ראה אותו כשהוא יצא? איכשהו אני לא זוכרת שהוא הגיע לקולנועים אלא רק היה בפסטיבל איזשהו. (ובנוסף לכך, האם רני בלייר עשה את הסרט בידיעה שתהיה אחר כך סדרה).

  3. איתן 17 נובמבר 2007 ב - 13:26 קישור ישיר

    אחרי ש”ביקור התזמורת” הוזז הצידה, נהוג לחשוב ש”4חודשים, 3 שבועות ויומיים” הוא המועמד המוביל.

    Well, Think again

    http://hollywood-elsewhere.com/archives/2007/11/mixed_reactions.php

    (ויה ג’פרי וולס)

  4. אורי 1 18 נובמבר 2007 ב - 16:46 קישור ישיר

    “שבתות וחגים” הוצגה בסרט בפסטיבל ירושלים. במקור, ניסו למכור את הסדרה ל”קשת” שדחתה את הסדרה אבל שידרה מתישהו את הסרט. לטעמי, הסרט, שמכיל את הפרקים הראשונים של הסדרה, הוא החלק החלש והמשעמם ביותר בסדרה הזאת, שהשתפרה מאוד מאוחר יותר.

    ושוב: הקומבינה של סרט/סדרה – מיותר. סרט זה סרט וסדרה זאת סדרה.


השאירו תגובה