או:
2003 התקשרה, היא רוצה את האיילת זורר שלה בחזרה

השבוע ב"פנאי פלוס": ביקורת על סרט חדש של שבי גביזון ועיון בדי.וי.די חדש לסרט מוקדם של שמי זרחין (לטובת קוראיי הדיסלקטים: למרות שזה נראה כך למי שאותיות מתחלפות לו בקריאה, שבי גביזון ושמי זרחין אינם אותו איש). פלאשבק ל"סינמסקופ" מ-18 בספטמבר 2003: ביקורת על סרט חדש של שבי גביזון ועיון בסכוייו של סרט של שמי זרחין להפתיע בפרסי האקדמיה. קבלו, "סינמסקופ" טרי-טרי מהארכיון.

חולם אהבה
"האסונות של נינה", סרטו השלישי של שבי גביזון, והראשון אחרי שמונה שנים, הוא יצירה מרגשת שבדרך נס מגרעותיה רק מדגישות את מעלותיה

"האסונות של נינה". שתי חתונות ולוויה

לפני הכל הנה המלצה: אל תקראו שום דבר שקשור בדמותו של יורם חטב ב"האסונות של נינה" לפני הצפייה בסרט. זה אומר שאם אתם נתקלים בראיון איתו בסוף השבוע, הניחו אותו בצד וקראו אותו רק אחרי הצפייה. זה אומר גם שיש סיכויים טובים שהצפייה בפרס האקדמיה הישראלית לקולנוע עשויה להרוס לכם את הסרט. אם אתם לא מסוגלים לוותר על הטקס, לפחות החליפו ערוץ ברגע בו מחלקים את הפרס לשחקן הטוב ביותר, אותו יש להניח שחטב יקטוף. למה כל זה? כי כשראיתי את הסרט לראשונה ולא ידעתי דבר על העלילה ועל הדמות של חטב, רגע הגילוי היה אחד השיאים היפים ביותר בסרט. הדמות של חטב קשורה באופן הדוק לנימה המרכזית של הסרט, זו שמתחלפת שוב ושוב בין ריאליזם וסוריאליזם. הדמות שלו מעניקה לסרט את הסהרוריות שלו, ואז גם עוזרת להקיץ ממנה. כל פיסת מידע שתדעו על עבודתו של חטב בסרט תפגע לכם באחד מרגעי הקתרזיס היפים ביותר בו.
ביום שישי שעבר הלכתי לראות את "האסונות של נינה" בפעם השלישית. הסרט הזה מטיל עלי כישוף. את הפעם הזאת רציתי להקדיש לצפייה אנליטית, בלתי מעורבת רגשית, מתוך ניסיון להבין איך הסרט מצליח לעשות את מה שהוא עושה. לא הצלחתי. בצפייה ביקורתית, שלכאורה אינה מושפעת מרגשות, הסרט הזה פגום לחלוטין: העלילה שלו אפיזודית, המעברים בין הסצינות אסוציאטיביים, הסיפור שלו מקוטע, הדמויות בלתי מפותחות, המוזיקה מוחמצת, הכתיבה נוטה לגחמנות, הסוף חלש והשימוש שלו בהומור לעיתים ילדותי למדי. אז איך, למרות כל הפגמים האלה, הסרט הזה מצליח כל כך לרגש? איך סרט שנראה לרגעים כמו פאזל שחלקים גדולים ממנו חסרים, הופך ליצירה כה שלמה ולירית? מה שמעורר מיד את השאלה: האם אלה באמת טעויות שאני רואה על המסך, או ניסיון בוגר של יוצר בשל ומיומן לבנות סוג אחר של נראטיב קולנועי, בו הדמויות הראשיות נדחקות לשוליים, ודמויות המשנה מוקפצות לחזית, בו השולי משתלט על העיקרי, בו האווירה מכתיבה את העלילה? דבר אחד אני יודע: גם בצפייה שלישית צחקתי ודמעות עמדו בעיני. סרט שגורם לקהל שלו לבכות וגם לצחוק הוא סרט שעומדים בתור כדי לראות אותו. "האסונות של נינה", המוביל המרכזי לזכייה בפרסי האקדמיה ביום רביעי (ראו בהמשך), מסתמן גם כאלוף הקופות של השנה בקולנוע הישראלי.

הנה בעיה ראשונה: הסרט נקרא "האסונות של נינה", מה שיוצר ציפייה שגיבורתו תהיה נינה (איילת זורר, שמקבלת דמות בעייתית, לרגעים ממש מעצבנת, אבל מגלמת אותה באופן מופלא ומרגש). אך הגיבור, גם על פי התקציר הרשמי של יוצרי הסרט, הוא נדב, האחיין המתבגר שלה, המאוהב בה, מציץ לדירתה וכותב על הכל ביומנו. אלא שנדב (אייל אלקבץ) הוא דמות בעייתית, מעוטת נוכחות, וחוסר ניסיונו הקולנועי של הנער המגלם אותו מחלישה אותו עוד יותר. זו, בעצם, דמות שרק מתבוננת במעשה סביבה ומתרגמת את האירועים למילים שמוקראים בקריינות. זו דמות שכמעט ולא מניעה את העלילה, אלא רק מביטה בה, ועוד באדישות מסוימת. בעייתי אף יותר: הקריינות לא רק שסובלת מבעיות קשות של דיקציה ואינטונציה, היא גם החלק עם רמת הכתיבה הכי בעייתית בסרט, שבדרך כלל נהנה מדיאלוגים מלוטשים. כלומר, אם אנחנו אמורים להבין שהילד נדב עומד לגדול להיות סופר גדול בזכות יכולת ההתבוננות והניסוח שלו, הרי שהסרט לא מעביר את זה.
מצד שני, איכשהו גם המגרעת המסיבית הזאת יושבת באופן מדויק ומושלם על הסרט ועל מה שהוא מנסה להגיד. כותרת המשנה של הסרט היא "קומדיה עצובה מאוד". המסר המרכזי שלה, אם הבנתי נכון, הוא "אין רע בלי טוב" (ולהפך). ואכן, הסרט – שלמרות המראה הבינלאומי שלו, הוא עוסק באופן אובססיבי ב"ישראליות" – עוסק בסימטריה הטראגי-קומית של המציאות בארץ. על כל חתונה יש הלוויה, על כל איש שמת יש אלטר-אגו שלו שחי. הסרט חוזר ומזכיר שטרגדיה של אחד היא הקומדיה של האחר. ובהתאמה, דווקא מגרעות הסרט משפרות אותו. דווקא הרגעים החלשים של גיבור הסרט, מחזקים את סיפוריהם של אלה שעומדים סביבו – דודתו חולת האהבה, אביו החוזר בתשובה וחולה הסרטן, חברו המציצן חולה המין.
אחד הדברים שעוזרים ל"האסונות של נינה" להיות כה רהוט, כה שלם וכה מדויק הוא הצילום שלו. דוד גורפינקל מבצע בסרט הזה את אחת מעבודותיו היפות ביותר. אם בשנים האחרונות כתבתי לא מעט דברי ביקורת על הצילום של גורפינקל, שגם אם תמיד היה אסתטי מאוד, היה בו לפעמים משהו שבלם את הדינמיקה של הסרטים שהוא היה אמור לשרת (או לפחות כך אני פירשתי את זה), הרי שב"האסונות של נינה" זה בדיוק הפוך: אם יש לי ביקורת כלפי האופי המקוטע של העלילה, הדמויות שבאות והולכות, וחוסר היכולת לשים את האצבע על הגיבור האמיתי של הסיפור, בא הצילום הסגרירי של גורפינקל ועוטף את הכל בשמיכה רכה שמאחה את גזרי הסרט לכדי מקשה אווירתית שלמה ומרגשת. יותר מזה: בשני סרטיו הקודמים היה נדמה שגביזון מתחמק מלמקם את סרטיו בתל אביב. "שורו" צולם בתל אביב מומצאת, אלמודוברית, צבעונית ומסוגננת באופן מוקצן. תל אביב בסרט ההוא גילמה דמות בדויה, מין עיר פוסט-מודרנית פסאודו עתידנית שנבוכה להיות מה שהיא באמת. ב"חולה אהבה בשיכון ג'" נטש גביזון את תל אביב לגמרי (הסרט צולם בחלקו בשכונת רמת אליהו בראשון לציון). והנה, בסרט הקאמבק שלו, אחרי שמונה שנות שתיקה, מביא גביזון לא רק יצירה בשלה ועמוקה בהרבה משני הסרטים הקודמים שלו (את הראשון סימפתתי, את השני לא אהבתי בכלל), אלא גם שיר אהבה ענוג ויפהפה לתל אביב. כמה יפה היא נראית מבעד לעדשה של גביזון את גורפינקל: רחוב קינג ג'ורג', רחוב נחלת בנימין, תיכון עירוני א' (ועם גיחות לגבעתיים ורמת גן).
ושוב, קונפליקט: הצילום הלירי העדין, המוזיקה הג'אזית הלאונג'ית הנינוחה של אסף אמדורסקי (ובביצוע שלומי שבן), הליטוף הקולנועי רב החסד שחלק מהדמויות זוכות לו (גורלן של אחרות אכזר בהרבה), ומצד שני – ניכור מסוים ומשב של ציניות. גיבור הסרט מציץ אל האנשים שסביבו (ובתור מי שמספר את הסיפור יש מקום לשאול איך הוא יודע על דברים שקרו כשהוא לא היה עד להם בכלל), אבל יש תחושה כאילו יוצר הסרט מביט מלמעלה על אוסף הדמויות שברא ומשחק בהן באכזריות. מול הרגש הרב שהסרט מבטא, קשה להתחמק מרגעים של צינה הנושבת מהמסך.
אבל, מה לעשות, זה עובד. דווקא הניכור מעצים את האינטימיות, הבדיחות המטופשות מדגישות את הרגעים הנוגעים ללב. זה נשמע אולי אווילי ולא הגיוני, אבל עובדה, זה קורה, באיזה נס אלכימי. אולי אפשר להאשים את גביזון שבכל פעם שהסרט מתקרב לשיא דרמטי הוא מעדיף לברוח לבדיחה בסגנון "החמישיה הקאמרית" במקום להיכנס עמוק יותר אל הרגש. אבל באופן מופלא, דווקא הבריחה הזאת, דווקא הפניה לבדיחה בשניה בה אמורות הדמעות לשטוף את ההפנים, יוצרות רגעים רגשיים מורכבים יותר. העצב נהיה עצוב יותר, אך גם קל יותר להתמודדות, כשהוא מהול בהומור.
וכך אני יכול להמשיך עוד ועוד: למצוא דופי בהחלטות בלתי שגרתיות של הבמאי, אך בה בעת להלל אותן על מקוריותן. גביזון ממלא את סרטו בדמויות משנה מיותרות, מה שהתסריטאים באמריקה קוראים Throw-away characters, דמויות המופיעות לסצינה אחת, מקסימום שתיים, כמעט שלא מקדמות את העלילה אבל מעניקות לה צבע. ריבוי הדמויות האלה מוסיף לתחושת המערכון המלווה את הסרט, אך גם מעצימות את הסהרוריות הקסומה השורה עליו. יונתן צ'רצ'י, למשל, מופיע בסרט למשך כדקה ומגיש את הרפליקה הכי תמוהה אך גם הכי מצחיקה בסרט ("הרוטב הלבן הוא מטבל אוסטרלי על בסיס מיונז. אין בו טחינה. אנחנו לא עובדים עם טחינה"); יצחק חזקיה מגלם פציינט במחלקת הסרטן בבית החולים ומופיע בסצינה שתהפוך במהרה לשיחת היום ולאינסטנט-קלסיקה ("אתה משוגע?"); שמואל שילה מגלם את אביה של נינה ובשלוש הסצינות בהן הוא מופיע הוא לא מוציא מילה; יענקל'ה יעקובסון נותן מונולוג קטן ומצוין; גילי בן אוזיליו מופיעה בסצינה אחת קורעת; ושמוליק קלדרון מוכיח שהקלישאה נכונה: אין תפקידים קטנים.
"האסונות של נינה" הוא סרט על התמוטטות והתמודדות. לרגעים נדמה שבשמונה השנים שעברו מאז סרטו האחרון ישב גביזון וליקט אינספור וינייטות מרירות-מתוקות ויצר סדרה של פורטרטים ישראליים. הוא מתעסק בדרך שבה אנחנו מבטאים את עצמנו (יש לגביזון הומור המזכיר את זה של אסף ציפור ויוסף אל-דרור, וכמו הרפליקות של ציפור ב"הבוגרנים" גם הדמויות ב"נינה" מרבות לחזור על עצמן שוב ושוב ושוב) וביכולת המופלאה של האנושות לחטוף מכות ואיכשהו להמשיך לצעוד. ובסופו של דבר – וזה מה שהכי יפה בו – זהו סרט על אמנות, ועל החסד שהיא מעניקה. אפשר לרטון כמובן על ההצגה הבלתי אוהדת של הגיבור כאמן – האם זהו דיוקן הוגן של האמן כמציצן כפייתי ופסיבי? אך הפיכתו של נדב מכותב אובססיבי לסופר היא רק פן אחד בסרט. הרי נינה, הגיבורה האמיתית, היא עורכת ספרותית, היא "עוזרת לסופרים להפוך את הסיפורים שלהם לטובים יותר", כך שעוד יש לו סיכוי להבשיל. וחוץ ממנו יש בסרט גם קולנוען הנוטה בקלות לבכי (אלון אבוטבול, שכמו זורר, מתמודד עם דמות בעייתית מאוד ומוצא דרך עדינה ומדויקת לגלם אותה), ציירת ופסלת שמתרגמת חוויות מוחשיות לעבודות אבסטרקטיות (קצת כמו הסרט הזה), מעצבת אופנה עם אובססיה לרוכסנים, קצין מילואים שהוא משורר, וערס נטול רגישות וטאקט (יעקובסון) שהוא גם צלם סטילס. כולם אמנים, אפילו חוקר הפרעות השינה הרוסי שאוהב להתפשט בפומבי: "זאת האמנות שלי", הוא אומר ואז מצטט שיר יפה של יורי בוקובסקי. ואם כולם מעבדים את חייהם בעזרת אמנות, מרגיעים את עצמם עם מילים ודימויים, מה הפלא שהחיים המשתקפים מבעד לעדשת "האסונות של נינה" נראים כקולאז' של סצינות ודמויות, חלקן טובות יותר, חלקן פחות, חלקן מצחיקות, חלקן עצובות, חלקן גבוהות, חלקן נמוכות. מלאכת ההדבקה הזאת, שתפריה לעיתים גסים, הופכים את "האסונות של נינה" ליצירה שככל שהיא תמהונית, כך היא מרגשת.

(ועדיין מאותו מדור – היו לי המון מילים פעם, ב"העיר" – פריוויו לפרס האקדמיה, שעדיין לא נקרא אז פרס אופיר):

עיניים גדולות
משנה:
עוד שישה לימים לפרסי האקדמיה הישראלית לקולנוע. האם "האסונות של נינה" יגרוף את הכל?

תראו תראו. כל מה שצריך כדי שיהיה סוף סוף טקס פרסי אקדמיה מותח ומסקרן זה בסך הכל שיהיו סרטים. לא עניין של מה בכך כשמדובר בקולנוע הישראלי. הרי כבר היו שנים שלא היו מספיק סרטים כדי למלא חמישה מועמדים בכל קטגוריה. ואילו השנה, פרוספריטי. 16 סרטים עמדו לבחירת 600 חברי האקדמיה, ושהזוכים מביניהם יוכרזו בטקס שישודר ביום רביעי ב-20:30 בערוץ 2 (והמתקיים השנה כחודש לפני המועד הרגיל, בעקבות הקדמת טקס האוסקר האמריקאי לסוף פברואר. התוצאה מושלמת: הטקס מתקיים ערב ערב ראש השנה והוא מתפקד כסיכום הולם לשנת הקולנוע העברי).
עד כדי כך היה ההיצע נדיב שששה סרטים בכלל יצאו בידיים ריקות מהמועמדויות. רק בשביל הקונטקסט, נציין שמאז 1989 לא הופקו בארץ כל כך הרבה סרטים, ואז – צריך לזכור – המספר עמד על 17 סרטים, כולל ארבעה (!) סרטי מתיחות (ולא כולל שני סרטי תעודה מוזיקליים, "מסע הבחירות של מאיר אריאל" ו"רומן אמיתי"). במילים אחרות: לא רק שהופקו יותר סרטים משהופקו ב-14 השנים האחרונות, הופקו גם יותר סרטים טובים. זה כמעט נוגד את הסטטיסטיקה: מתוך 16 סרטים מצאתי שני סרטים מצוינים ("האסונות של נינה", "מסעות ג'יימס בארץ הקודש") ושני סרטים נחמדים ("הכוכבים של שלומי", "צעד קטן"). ארבעה סרטים טובים ומעלה מתוך 16? 25 אחוזי הצלחה? זה נתון פנטסטי, כשבעולם אף אחד לא מדמיין למצוא יותר מ~10 עד 15 אחוז של סרטים טובים מכל יבול נתון.
ועם 16 סרטים כבר יש חומר הגון לפרסים. יש תחרות. יש מתח. ובעיקר: יש הפתעות. קחו למשל את ההפתעה הכי גדולה: "סיפורי בית קפה" של עמית ליאור דחק את "צעד קטן" של שחר סגל מחמשת המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר. המועמדות של "צעד קטן" היתה אמורה להיות ברורה מאליה. מצד שני, בקטגוריית הבימוי קרה ההפך: שחר סגל בפנים, עמית ליאור בחוץ. ואם לפני כמה שבועות היה נדמה שפרס האקדמיה השנה יעמוד בסימן התחרות בין "האסונות של נינה" ו"צעד קטן" (שני סרטים סופר-מלוטשים ומסחריים עם דמיון רב בנושאים בהם הם עוסקים), הרי שבסופו של דבר הקרב הגדול הוא בין "האסונות של נינה" (עם 13 מועמדויות) ו"הכוכבים של שלומי" (עם 12 מועמדויות).

עוד לפני שמעיינים ברשימת המועמדים המלאה, רק בדיקה של חמשת המועמדים לפרס הסרט חושפת המון אינפורמציה מרתקת. כמו למשל ששלושה סרטים מתוך החמישה צולמו בווידיאו, ושאותם שלושה סרטים הופקו ללא תמיכת קרן הקולנוע הישראלי (לפחות לא תמיכה בהפקה. הקרן השקיעה לבסוף בסרטים האלה בשלב הגמר או ההפצה שלהם). זה נתון מפתיע כי הוא בעצם אומר שיש, לראשונה, חלופות להפקת סרטים באמצעות הקרן. פרויקט "סרטים מכאן" של איי.סי.פי אחראי לשבעה מתוך 16 הסרטים, מתוכם חמישה קיבלו לפחות מועמדות אחת.

מעניין לגלות שיבול תשס"ג בקולנוע מכיל כמה סרטים בעלי קווי דמיון מפתיעים. במרכזם של "האסונות של נינה", "צעד קטן" ו"הכוכבים של שלומי" עומד נער אאוטסיידר המביט בעיניים פעורות ותמימות על העולם סביבו ומתמודד עם מוות, גירושי הוריו ואהבה ראשונה. הגיבורים של "צעד קטן" ו"האסונות של נינה" הם סופרים בתחילת דרכם: זה ב"נינה" כותב יומן שבסוף מתברר להיות, נגיד, יצירת מופת ספרותית. זה של "צעד קטן" מנסה לכתוב סיפור בדיוני, אך לבסוף מגלה שבעצם כתב יומן (במקרה של "הכוכבים של שלומי" היומן הוא של אחיו של הגיבור). שלומי, גיבור "הכוכבים של שלומי" מבטא את עצמו באמצעות בישול (כמעט כפייתי, אפילו), וגם נדב ב"האסונות של נינה" מחליט להביע את אהבתו לדודתו על ידי הכנת ארוחת ערב. אך בעוד "הכוכבים של שלומי" נבדל מהסרטים האחרים בסגנונו הפשוט יותר, "צעד קטן" ו"האסונות של נינה" הם גם סרטים דומים למדי מבחינה סגנונית. יש בשניהם גם כמה סצינות כמעט זהות.
במידה מסוימת גם ג'יימס, גיבור "מסעות ג'יימס בארץ הקודש" הוא כמו ילד המנסה להבין את העולם הזר והמוזר שהוא נקלע אליו על לא עוול בכפו. ג'יימס, גיבור סרטו הנפלא של רענן אלכסנדרוביץ', הוא פרח כמורה אפריקאי המגיע כעולה רגל לישראל, אך נחשד בשדה התעופה כעובד זר בלתי חוקי, נזרק למאסר, מגיע לידיו של סוחר עבדים מקומי ולמעשה הופך להיות שבוי בארץ הקודש, עליה קרא בתנ"ך, ועליה חלם כה רבות, עד שהפכה לסיוט שלו. למרות הפוטנציאל הטראגי ולמרות המסר החברתי החריף, "מסעות ג'יימס" היא קומדיה עממית מקסימה וחכמה להפליא שלא רק מתחשבנת עם המוסר הישראלי של שנת 2003, אלא גם מתפקדת כגשר קולנועי נבון מאוד בין הקולנוע העממי של שנות השבעים (ובייחוד סרטיו של זאב רווח) ובין הקולנוע החברתי של שנות השמונים (איתן גרין, למשל). אם תהיה הפתעה בטקס פרסי האקדמיה השבוע, נראה לי שהיא תגיע מכיוונו של הסרט הזה. התעשייה המקומית, אולי כי היא כה קטנה, נוטה מדי פעם להתגייס לטובת סרט אחד וזה יכול לקרות עם "ג'יימס", בייחוד אחרי הביקורות המשתלחות והלא מוצדקות (לדעתי) שקיבל הסרט ממבקרי הקולנוע בעיתונים היומיים אחרי הקרנתו בפסטיבל ירושלים.

יהיה מרתק לבחון את רשימת הזוכים. הטקס השנה, כך נדמה, לא יבחר רק את הסרט הטוב ביותר, אלא גם יהווה הצבעה עקרונית, לראשונה בתולדות הפרס, לגבי האופן שבו סרט ישראלי צריך להיראות. הפרס השנה, נדמה לי, לא ילך רק לסרט אלא גם לאסכולה. "האסונות של נינה" ו"מתנה משמים" של דובר קוסאשווילי, ואני מניח שגם "עלילה" של גיתאי, מייצגים את העשייה הישראלית המוכרת. סרטים מרובי דמויות ועלילות, המצולמים בפילם בהשקעה כספית ניכרת ובתמיכת קרן הקולנוע הישראלי. גם אם הסרטים האלה עוסקים במרקם אנושי ישראלי לחלוטין, המראה שלהם מנסה להיות אירופי. אלא שהשנה קמה לראשונה אופוזיציה שבראשה עומדים "הכוכבים של שלומי" ו"מסעות ג'יימס בארץ הקודש" (ובמידה פחותה גם "סיפורי בית קפה" ו"צעד קטן" שהם מעין יצורי כלאיים של שני הסגנונות). המאפיין הסגנוני של "שלומי" ו"ג'יימס", שמתבטא בין השאר בעובדה שצולמו בווידיאו, הוא שהם מזכירים יותר קולנוע של עולם שלישי. הם חיים בשלום עם תקציבי הסרטים המזעריים ומנסים להפוך אותם דווקא ליתרון משחרר. מול סרטי האנסמבל של גביזון, קוסאשווילי וגיתאי, עומדים הסרטים האלה, המציגים גיבור אחד ברור ועלילה קומפקטית וקאמרית. דווקא במינוריות שלהם, הסרטים האלה זוכים לאהדה רבה ובלתי צפויה. "הכוכבים של שלומי", למרות שלא השתגעתי עליו, קיבל ביקורות מפרגנות. "מסעות ג'יימס", למרות ביקורות האינסטנט הקטלניות והפזיזות, הוא סרט שרוכש לו מעריצים חדשים בכל הקרנה נוספת. האם שני אלה יצליחו לחולל פוטש ולגזול את הבכורה מידיה של "נינה"?
אם "האסונות של נינה" יגרוף את רוב הפרסים, כפי שקורה לעיתים קרובות בפרסי האקדמיה בארץ, הרי שהטענה בפסקה הקודמת אינה יותר מאבחנה אינטלקטואלית שלא זכתה לאישוש מהמציאות. אם "נינה" לא רק זוכה, אלא גם גורף את רוב שאר הפרסים, זו הצבעת אמון, מתבקשת למדי, בסוג הקולנוע הזה, שפתאום השנה נדמה שנדחק לנישה מצומצמת (כאמור: רק שני סרטים שצולמו בפילם והופקו על ידי הקרן נמצאים ברשימת חמשת המועמדים הסופיים). אך אם שלל הפרסים יתחלק בין "נינה", "שלומי" ו"ג'יימס", הרי שזה אומר שחברי האקדמיה מנסים להגיד כאן משהו – גם לעמיתיהם הקולנוענים, אבל גם לבכירי התעשייה וראשי הקרנות.
גם אם האופצייה לחילופי דורות והחלפת שפה של הקולנוע הישראלי, התאמתו לתקציבים המקומיים ולטמפרמנט הישראלי, נשמעת מסקרנת – לפחות מנקודת מבט ביקורתית והיסטורית – עדיין תישאר ההתמודדות הפרטית שלי, ושל שאר הצופים, עם העובדה שצילום סרטים בווידיאו הוא אופציה זולה, הגיונית אבל מכוערת למדי. בקטגוריית הצילום, למשל, ארבעה מחמשת הצלמים המועמדים צילמו את סרטם בפורמטים שונים של וידיאו (מדי.וי ועד היי דפינישן). זו חתיכת מהפכה. אמנם, רוב הסיכויים הם שהזוכה, ובצדק, יהיה דוד גורפינקל על הצילום היפהפה (בפילם) של "נינה".
כמו שזה נראה כרגע, נדמה שהסיכויים הגדולים ביותר לזכייה הם של איילת זורר, יורם חטב, גורפינקל והסרט עצמו ("האסונות של נינה"). אם זה יקרה הרי שגביזון יהיה הבמאי הישראלי הראשון שכל שלושת סרטיו זכו בפרס. קטגוריית התסריט כרגע בלתי צפויה לחלוטין: נדמה לי ששם הקרב יהיה דווקא בין שמי זרחין על "הכוכבים של שלומי" ו"רענן אלכסנדרוביץ' וסמי דואניאס על "ג'יימס". גם בקטגוריית הבימוי צפויות הפתעות. גביזון הוא פייבוריט, אבל זרחין ואלכסנדרוביץ' יכולים להפתיע.

עידכון, 2007: "האסונות של נינה" זכה לבסוף כמעט בכל הפרסים. 11 מתוך 13 מועמדויות. "מסעות ג'יימס" זכה בשניים האחרים: השחקן (אריה אליאס) והמוזיקה (אהוד בנאי). "האסונות של נינה" אכן היה הסרט הישראלי הקופתי לשנת 2003

ציוץ