חי, מהמדרכה
שביתת התסריטאים, היום העשירי
פיל אולדן רובינסון, במאי/תסריטאי שאני מאוד אוהב ("שדה החלומות", "סניקרס") מסביר מה השיגה גילדת התסריטאים בשביתות הקודמות, ולמה השביתה מ-1988 נכשלה:
.
.
הכותבים של "הדיילי שואו" נואשים. התוכנית שלהם לא משודרת כבר שבועיים. מה נותר להם לעשות? להרים "לא הדיילי שואו" מהמדרכה בה הם מפגינים. בהשתתפות: שחקן אורח מ"כן הדיילי השואו":
.
.
.
התסריטאים של "הסימפסונים" סופרים למי מהם יש יותר פרסי אמי:
יאיר, תודה על ה"לא דיילי שואו" המצוין!
אנשים טובים, נא עזרתכם:
על פניו, "דרך לא שמורה" אמור להיות סרט שאני אוהב: סיפור דרמטי קורע לב עם ליהוק מסקרן. מצד שני, הטריילר שלו מאוד אנמי. מצד שלישי, מאיה פנחסי נשפכת על הסרט הזה היום ב"עכבר העיר". מצד רביעי, בטבלת המבקרים באותו עכבר, ציוניו נמוכים. נו ?
"מייקל קלייטון" מסתמן כסרט מעניין אך פגום, "אבידות ומציאות" מסתמן כנפילה הראשונה של גביזון (אולי הסדרה טובה). שמא תרכז ביקורות מהזמן האחרון בפוסט אחד ?
מצטרפת לאיתן. "כאריות לכבשים" או "עמק האלה"?
לאיתן: האמת כמובן איפשהו באמצע – דרך לא שמורה הוא סרט לא רע שדי מפספס את הפוטנציאל הגדול שלו.
לדרורית: בעמק האלה.
אנסה להיחלץ לעזרתם של איתן ודרורית (בתקווה שזה יעלה בזמן):
איתן – מצד חמישי, כל מה שציינת בנוגע ל"דרך לא שמורה", הוא נכון. זו דרמה קורעת לב, אבל אנמית. ליהוק מעולה והופעות מצויינות, אבל בלי פואנטה אמיתית (לדעתי). יש לו כל מיני בעיות (ביקורת בשבוע הבא..), אבל בהחלט אפשר לצפות בו.
או בקיצור, אם לבחור אחד מששת הסרטים שעלו השבוע – הייתי צופה ב"מייקל קלייטון". ולו רק כדי להצטרף למועדון המעריצים של טוני גילרוי (אם אין אחד כזה, אני אקים). אתה מוזמן לחזור הנה בתום הצפייה, ולדרוש ממני את הכסף שלך בחזרה 🙂
דרורית – אם את רוצה לשמוע הרצאה (+שקופיות!) של שעה וחצי בשלושים וחמישה שקלים בלבד, לכי על "כאריות לכבשים".
אם את מהאנשים המוזרים האלה שמעדיפים לראות סרטים באולם קולנוע (איזה רעיון מגוחך!), לכי אל "בעמק האלה".
עדן ואורון, תודה רבה.
אבל עכשיו נכנס גם "מייקל קלייטון".
(:
ואורון, אכן אני מהאנשים המוזרים האלה.
דרך לא שמורה הוא סרט בסדר, ובמקרה כזה בסדר זה לא כ"כ טוב. הוא לא משעמם ורובו די מסקרן, אבל יחסית לסרט שעוסק בנושאים כ"כ טעונים, זה ממש מכעיס שהוא לא מצליח לרגש אפילו לרגע. יש בו פשוט הרגשה של פספוס, שחסרה אנרגיה וחסר מתח. הוא לוקח את עצמו ברצינות תהומית, במיוחד בגלל המשחק של פניקס וקונלי, שנראים נחושים מדי (לאוסקר?), לפעמים גם צועקים בטונים גבוהים מדי ודי מביכים. הדמות של מארק רופאלו היא המעניינת ביותר, והוא מוציא ממנה את המשחק הטוב ביותר.
אפשר.
אז "בעמק האלה". בסך הכל מסכימה מאוד עם הביקורת של יאיר, ומעבר ללשלוח את הילד לקרב, זה בכלל לשלוח את הילד לצבא, כמיקרוקוסמוס מושחת לעולם (המושחת גם הוא?) מבחוץ. היו טיפונת חריקות שהפריעו לי. הבנו שבוש הוא ה"רע". אין צורך לשמוע שוב ושוב את הקול שלו ברקע, או את הדיווחים מפלוג'ה. בלש/ית+פלסטר על האף? כאילו, צ'יינטאון? ולמרות שטומי לי ג'ונס ענק בתפקיד (אני התאהבתי בו לפני שנים כבעלה של לורטה לין ב"בתו של כורה פחם") אבל איך שהוא כל הזמן ראיתי מול העינים את ג'ק למון (האב השכול, השבור, נציג של דור אחר) והבחורה הצעירה – סיסי ספייסיק דאז ב"נעדר" של קוסטה גברס, שאיכשהו היה לי יותר חזק.
ואופטופיק מוחלט.
"עבודה ערבית – הסדרה שתכבוש את כולנו?"
חוסר טעם. אבל ממש.