כשעבדתי כעורך במערכות עיתונים חילקנו את הכתבות אותן ערכנו לשני סוגים: הכתבות החשובות, והכתבות שאנשים יקראו. הכתבות החשובות הן אלה שבשבילן הומצא מקצוע העיתונות, כתבות שחושפות עוולות, שמאירות שחיתויות, אי סדרים, מסכנות, צרות. כתבות שעשויות לשנות את העולם, אבל שהן כל כך מלאות פרטים, תמלולים, מפרים, נתונים, פיתולים שמפרך לקרוא אותן מעבר לשורה התחתונה של הכותרת והתקציר. לעומת זאת, כל הכתבות האחרות: הקלילות, האוויריריות, המשעשעות, הסיפורים האנושיים המרגשים, הראיון עם הכוכב, המסע לאתר פוטוגני בחו"ל. הכתבות שמביאות רייטינג, לאו דווקא יוקרה.

ובכן, "שלטון החוק", סרטו החדש של רענן אלכסנדרוביץ', שייך לקטגוריה א'. סרט שכה חשוב ומעורר הערכה והערצה שהוא נעשה, ועוד באופן כה מקיף ואינטליגנטי שכזה, אך גם סרט שקשה לי לשגר אתכם אליו לצפייה, לפחות לא כזו שמחפשת איזשו גירוי רגשי כלשהו. מצד שני, יש בזה את הריגוש של פתירת תשבץ הגיון, כך שגם לזה יש קהל. הסרט יוקרן החל מהערב בסינמטק ירושלים, מחרתיים בסינמטק הרצליה והחל מסוף השבוע בסינמטק תל אביב. ובשאר הסינמטקים גם. במידה רבה, אפשר להגיד שזהו סרט חובה, אלא ש… ובכן. הנה מה שכתבתי עליו:

פורסם ב"פנאי פלוס", 2.11.2011

בקהילה שבה אני חי – קהילה חילונית, ליברלית, שמאלית – נדמה שיש רק מוסד אחד שמיוחסים לו ערכים כמו-קדושים: בית המשפט העליון. במקום שבו אין אמונה ואין אמון בממסד ומוסדות ושלטון, התקווה היא שבית המשפט העליון יהווה סעד לכל מה שלא תקין בארץ הזאת, מי שיעשה כאן סדר וישליט ערכים של אנושיות ודמוקרטיה. ובתוך המוסד הזה שנקרא בג"צ, היה איש אחד שיוחסה לו קדושה יתירה, כמעט כמו כהן גדול: השופט אהרון ברק. לכן זה כה משונה לראות בשבועות האחרונים את אותו בית משפט עליון ואת אותו אהרון ברק חוטפים עכשיו על הראש מצד שני סרטים הבאים מאותו מילייה שהוא אמור היה להיות מושא ההערצה שלו.

בסרט העלילתי "לא רואים עליך" שזכה בפרס הראשון בפסטיבל חיפה ויופץ מסחרית בשבוע הבא, מכפישות יבגניה דודינה ורונית אלקבץ את השופט ברק, ומייחלות לראות אותו מסתובב על שיפוד בכיכר רבין, משום שהקל בעונשו של האיש שאנס אותן (לא אותן, חלילה. את הדמויות שהן מגלמות). ובסרט התיעודי "שלטון החוק", שיתחיל את מסע הקרנותיו הפומביות השבוע, אפשר למצוא נימה ביקורתית למדי כלפי אותו בג"צ, בימיו של ברק וקודמיו (ברק עצמו לא מופיע בסרט). ואם נזכור, הרי שגם אחד ה"טרוריסטים" ב"השוטר" מוצג כבנו של שופט. בקיצור, מערכת המשפט הישראלית זוכה פתאום להתנפלות דווקא מקולנועני השמאל. מעניין.

רענן אלכסנדרוביץ' הוא אחד הבמאים האהובים עליי בארץ, בזכות שני סרטי תעודה ("מרטין" ו"המסע הפנימי") וסרט עלילתי נהדר אחד ("מסעות ג'יימס בארץ הקודש"). שמונה שנים אני מחכה שיביא למסכינו משהו חדש, בין עלילתי, בין תיעודי. ולכן, אני חייב להודות, מעט התאכזבתי מ"שלטון החוק". לא משום סיבה אמיתית – מיד אפרט את מעלותיו – אלא בעיקר כי להבדיל מסרטיו הקודמים, זה סרט מאוד לא מהנה (יאמר לזכותו שהנאה ככל הנראה לא היתה מטרה עבורו). בשלושת סרטיו הקודמים נגע אלכסנדרוביץ בנושאים הכי קשים בחברה הישראלית – זכרון השואה, זכויות אדם, כיבוש, עובדים זרים – ועשה את הכל עם מבט ממזרי ואירוני, שאיזן את כבדות הנושאים. "שלטון החוק" הוא אולי אחד מסרטי התעודה הכי כבדי ראש שראיתי בארץ באחרונה.

אבל באותה נשימה, זה גם אחד מסרטי התעודה העמוקים והמרשימים שראיתי בארץ, זה מאותם סרטים שחשיבותם גוברת על ההנאה הרגעית מצפייתם. כי אלכסנדרוביץ לקח על עצמו מיזם עצום מידות: לתחקר את האופן שבו מערכת המשפט הישראלית ייצגה את הקונפליקט שבין צרכי המדינה ובין זכויות האדם ביהודה, שומרון ועזה. ואם הבנתי נכון את הכיוון הכללי אליו הוא הגיע, זה ככה: מי שחשב שמערכת המשפט הישראלית, ובראשה בג"צ, היא מערכת שמאלית, ליברלית, שמעדיפה באופן מובהק את זכותו של האזרח הנדכא, של הפרט, על פני צרכי המדינה הקלגסית הרומסת, ובכן הוא טועה. בכל הקשור להחלת החוק הישראלי – בין אם האזרחי או הצבאי – על שטחי יהודה ושומרון, מערכת המשפט הפגינה שוב ושוב עמידה לצד המדינה דווקא, והכשירה סיטואציות בעייתיות מבחינת זכויות האדם שבהן. עצם העובדה שלא מעט שופטים עברו דרך מערכת המשפט הצבאית בדרכם לספסל האזרחי (או תוך כדי, במילואים) מראה איזו דיפוזיה ערכית יש בין הערכים הצבאיים ובין הערכים האזרחיים במערכת המשפט הישראלית. ולא רק (מצד שני, אם אנשי ימין טוענים שבג"צ שמאלני מדי, ואנשי שמאל טוענים שבג"צ ימני מדי, אולי בעצם עלינו להבין שהוא כנראה עושה את עבודתו נאמנה).

"שלטון החוק" אינו רק סרט, זו אנציקלופדיה מקיפה, עם רמת תחקיר שנראית לי חסרת תקדים בקולנוע הישראלי, ועם במאי שמגיע לצילומים כה מוכן שמישהו צריך להעניק תואר שופט של כבוד, על האופן שבו הוא יושב מול תשעה פרקליטים ושופטים – הבכיר שבהם הוא מאיר שמגר, לשעבר נשיא בית המשפט העליון – ומתשאל אותם בבקיאות מרהיבה על החלטות שלהם, בעת ישבו בבתי דין צבאיים וקיבלו החלטות הקשורות למגע שבין צה"ל, המדינה והאוכלוסיה הפלסטינית בשטחים בארבעים השנים האחרונות. תוך כדי כך, אלכסנדרוביץ כן ממשיך להפגין את ההתבוננות הקולנועית הייחודית שלו בכך שהוא מרבה לשאול, ללא הרף, מה הדרך הקולנועית הנכונה לייצג את הנראטיב הזה, שכן לקולנוע יש ערך מניפולטיבי רב, וכל בחירה של חומר גלם, וכל בחירה של זווית צילום, יכולה ליצור הטייה אידיאולוגית. בסופו של דבר אנחנו מבינים שכמו שקולנוע אינו יכול להיות אובייקטיבי, כך גם המשפט אינו יכול. שגם זה כמו זה בסופו של דבר מוטים על ידי הערכים של האיש שעומד בראש המערכת.

"שלטון החוק" הוא מאותם סרטים שדי חובה לקיים יום עיון לצידם, כי נדמה שהוא רק מהווה קצה קצהו של קרחון עצום מידות של שלל קונפליקטים משפטיים שכותרות העיתונים לא מסוגלים להכיל את מורכבותם, ואם נדמה שאלכסנדרוביץ' מגיע עם רצון לתקוף את המערכת, נדמה שלבסוף הוא יוצא מברך. אבל נותר מודע לכל האורך שבסופו של דבר תמיד יהיה זה האדם הקטן, הפשוט, העני, שזכויותיו ירמסו, והוא יסבול ואף ימות, גם אם לכאורה נדמה שהצדק נעשה לרווחת הכלל.

ציוץ