"החוב": ביקורת
גיורא ביח, הצלם שהפתיע עם צילום מלא מיסתורין ב"למראית עין", מכה שנית: השימוש שלו באפלה ובצללים ב"החוב" הוא אחד הדברים הכי מרתקים בסרט הזה – שלא לגמרי ברורים לי המניעים לעשייתו (כלומר, איפה היה הלב של יוצריו ומה בדיוק הם ניסו להגיד) אבל מאוד הערכתי את הביצוע של חצי ממנו. בחלקו השני, הסרט למרבה הצער נע בין "החוב" ל"החובבן".
הנה הביקורת שלי:
פורסם ב"פנאי פלוס", 28.11.2007
אשת המרתון
"החוב" הוא מותחן ריגול אפלולי מצוין שהופך, בטוויסט מצער, לדרמה ישראלית מוחמצת
אחרי שתי דרמות קצרות – המוקומנטרי המעולה "יונה סידס, מורה דרך", והפילם נואר המרתק "אני פורים" (שניהם עם דרור קרן בתפקידים הראשיים) – תהיתי לא פעם: מתי אסף ברנשטיין יעשה סוף סוף סרט באורך מלא? כעת, אחרי שצפיתי סוף סוף בסרטו הארוך הראשון, אני מתחיל לתהות: מתי אסף ברנשטיין יעשה סרט שני? המשותף, מבחינה תימאטית ל"יונה סידס", "אני פורים" ו"החוב" היא תפיסת העולם שהמיתולוגיה הישראלית מבוססת על שקרים. יונה סידס עובד על תיירים נוצריים, גיבור "אני פורים" חושף את הצד הטראגי שמאחורי שקר כור ההיתוך וקליטת העליה, ו"החוב" תוהה האם סיפורי הפאר והרהב של מוסדות הביון הישראליים, על הצלחותיהם המרובות בשנות הששים, אינם לא יותר משקרים המחפים על כישלונות. במקרה הספציפי: סיפורה של יחידת מוסד שמנסה ללכוד פושע נאצי בשנות הששים. משהו בפרשה ההיא נותר פתוח – זהו החוב משם הסרט – שלושים שנה אחרי צריכים גיבורי הפרשה ההיא לצאת ממחבואם, כולם כבר קשישים כעת, ולצאת לתקן את מה שקולקל אז. אבל לא בשם הצדק, אלא כדי שקלון כישלונם, ודבר השקר מאז, לא ייחשף. אבל מה שמתחיל כמו מותחן ביון פוליטי מסוגנן, מלוטש ודחוס, מתפתח שלא לטובתו לסרט שמתפורר בין הידיים. המבנה של "החוב", שמדלג קדימה ואחורה בזמן, הוא זה שבסופו של דבר הורג אותו. הוא גם מדגיש עד כמה החלקים המתרחשים בשנות הששים עשויים טוב יותר – גיורא ביח ("למראית עין") מרשים עם צילום בהשראת דוד גורפינקל, החוגג את האפלה, והליהוק של החבורה הצעירה אפקטיבי ומשכנע יותר מזה של השחקנים המבוגרים המגלמים את אותה קבוצה בזקנתה. אבל חמור יותר: בגלל שהקטעים המתרחשים בהווה – בה יוצאים גילה אלמגור ועודד תאומי לסגור את החשבון שלא נסגר אז – ארוגים לתוך קטעי העבר, המתח נדפק. גורלה של המשימה משנות הששים, שמצליח להחזיק את הצופה במתח, נחשף באופן אגבי, וגורם להמשך הסצינות משנות הששים להיראות מיותרות (מה גם שאני לא קונה לרגע שנטע גרטי תיראה כמו גילה אלמגור לעת זקנה).
כך ש"החוב" הוא חצי סרט מצוין. לו ניתן היה לאחד לרצף אחד את כל הסצינות בהם מגלמים נטע גרטי, איתי טיראן ויחזקאל לזרוב סוכני מוסד המנסים ללכוד פושע מלחמה נאצי היה מתקבל סרט מרתק ועוכר שלווה. כשם שלורנס אוליבייה היה רופא שיניים ב"איש המרתון", ומאז רופאי שיניים הפכו מזוהים עם סאדיזם מפלצתי, כך הפושע הנאצי הזה הוא גינקולוג. בחירה זולה אולי, אבל אפקטיבית ומצמררת. ברצף כזה יהיה נכון לתהות מה נזכר קולנוען ישראלי צעיר ומבטיח בעלילות הביון על לכידות נאצים שנראה כאילו נתלשו מהקולנוע של תחילת שנות השבעים, והאם לבד מלהטוטי ז'אנר יש לסרט דבר מה להגיד שהוא רלוונטי לחיינו כרגע? "החוב", כתוצאה מכל הברדק הזה, נותר טיוטה של סרט, עם כמה סצינות מעולות, כמה סצינות מצערות, ועם איזשהו פוטנציאל מרשים, שנדמה כאילו הוא מגיע למסך באיחור משונה של שלושים שנה. מה שמחזיר אותי לשאלתי המקורית: מתי אסף ברנשטיין יעשה את סרטו השני?
את "החוב" ראיתי לפני כמה חודשים, כך שאני מדבר מהזיכרון, אבל ממה שהבנתי, לסרט יש מוסר השכל ברור: בסוף הסרט אומר הנאצי משהו כמו: "הבעיה שלכם, היהודים, היא שאף פעם לא ידעתם להיות רעים באמת". אולי זה סרט ימני, המוחה על הרכרוכיות של צה"ל ו/או השלטון בטיפול בבעיות הביטחון שלנו ("תנו לצה"ל לנצח", זוכרים ?). אין לי בעיה עם זה. אני גם זוכר שה-production value של הסרט גבוה מאוד. מאוד מרשים לראות את יחזקאל לזרוב ואת נטע גרטי מדברים גרמנית שוטפת, ואת גילה אלמגור שוטפת ברוסית. כמעט כל הסרט מתרחש מחוץ לגבולות ישראל (מעניין איפה הוא צולם), והצילום אכן מאוד יפה. הסרט נופל קשות במערכות היחסים בין הדמויות, שכמעט לא קימות. אין דרמה, וגם העריכה המקבילה בין שני מישורי הזמן צולעת. נכתב פה בתגובות מספר פעמים על הסצינה בה גילה אלמגור רודפת עם סכין אחרי הנאצי – זאת באמת סצינה לא טובה בעיניי. בפעם הראשונה ראיתי את גילה אלמגור כאישה זקנה. כבדות הביצוע מאוד חורקת. חוץ מזה שאני לא ממש אוהב את המשחק של נטע גרטי (לא רק בסרט הזה, אלא בכלל). היו לי ציפיות גבוהות מהסרט הזה. הן לא התגשמו. מצד שני – גם אני אהבתי את "יונה סידס". אז אולי גם אני אחכה לסרט שני.
ואולי בסרט השני הוא ילהק את דרור קרן בתפקיד הראשי וסוף סוף השחקן הזה יקבל תפקיד ראוי בפיצ'ר.
לינק עופטופיק.
הסרט של סקורסזה מצוין 🙂
ראיתי את "החוב" אתמול בלילה ואהבתי מאוד.
אני חושב שכן, היו יכולים לפתח את המערכת יחסים בין הדמויות קצת יותר כי היה שם עניין אבל לא עשו איתו יותר מדי הוא יותר היה אגבי אבל המשחק היה מצוין לדעתי (אני דווקא אהבתי את הכבדות בביצוע של גילה אלמגור), היו כמה סצינות מעולות, הצילום מרשים כך שבשורה התחתונה סרט מרשים מאוד ואני אישית מאוד נהניתי.
לפי דעתי החוב יעבור את המאה וחמישים אלף צופים. היום הייתי בסינמה סיטי וכל הקרנה היתה מלאה. סרט חזק ומותח. אני מעריך שהוא עוד יפתיע את כל הספקנים.
לאיתן –
"החוב" צולם ברוסיה ברובו הגדול.
אם גילה אלמגור נראתה לך זקנה, הרי שהסרט הציג את מטרתו – חלק מהפואנטה נעוצה בפער שבין ההירואיות, הנעורים ויופי הבלורית של הצעירים, לבין הפאתטיות הלא יוצלחת של המבוגרים. מיותר לציין שזה סמל המביע את דעת יוצרי הסרט על ישראל של פעם מול ישראל של היום.
ואם פירשת את "לא ידעתם להיות רעים באמת" כרמיזה ימנית, אני תוהה איך פירשת את "אתם היהודים אף פעם לא ידעתם להרוג, ידעתם רק להיהרג". כי זו חתיכת אמירה עם ניחוח קיצוני של אירוניה שמאלנית מרירה. שים לב שהאמירה הזאת מגיעה בשנות השישים, לפני הכיבוש. שים לב מול איזו מציאות ישראלית עכשווית היא מוצלבת. אמירה ימנית? רק אם אתה ממש מתעקש להפוך את הסרט על ראשו.
מר רווה היקר,
אתה כותב:
"ברצף כזה יהיה נכון לתהות מה נזכר קולנוען ישראלי צעיר ומבטיח בעלילות הביון על לכידות נאצים שנראה כאילו נתלשו מהקולנוע של תחילת שנות השבעים, והאם לבד מלהטוטי ז’אנר יש לסרט דבר מה להגיד שהוא רלוונטי לחיינו כרגע? “החוב”, כתוצאה מכל הברדק הזה, נותר טיוטה של סרט, עם כמה סצינות מעולות, כמה סצינות מצערות, ועם איזשהו פוטנציאל מרשים, שנדמה כאילו הוא מגיע למסך באיחור משונה של שלושים שנה. "
עכשיו, מה כתבת על 'מינכן', תזכיר לי?
כי בתור המבקר שהגן על הסרט הקלוקל ההוא בחירוף נפש, האמירה שלך הזאת נראית, איך לומר, קצת צבועה…
למה לא אמרת את אותה אמירה על 'מינכן' בזמנו? הרי שני הסרטים כמעט משיקים זה לזה.
לדעתי, 'החוב' הוא הסרט חזק, מותח, אפקטיבי ועובד.
כן, עובד! מה שהסרט של ספילברג לא היה…
אני חושבת שלפחות בכל האמור בסרט מסוג זה, יש למר ספילברג הגדול מה ללמוד ממר ברנשטיין הצעיר, ומר רווה צריך ללמוד להתייחס אל סרטים באופן מקצועי ולא לעשות 'איפה ואיפה' לפי הרפרטואר והרזומה של הבמאי.
הסרט "החוב" מצוין
מזמן לא ראיתי סרט כל כך מעניין, מותח ולא משעמם אפילו רגע. השחקנים שיחקו היטב אבל גילה אלמגור פשוט מצוינת ואמינה במשחקה.
נזכרתי בסרטיו של היצ'קוק שגרמו לי לשבת רתוקה על הכסא עד סוף הסרט.
ראיתי את הסרט אתמול והמסקנה המרכזית שלי היא: מה זה אמור להביע? עלילה דלת עומק ודמיון, צפויה מראש (זה היה ברור שהסכין גילוח עוד תגיע לידי הנאצי), לעיתים מגוחכת ממש. לא אמינה בעליל- נו באמת, אנשי מוסד לא מתכוננים לכל התרחישים האפשריים (הרופא שואל את ה"מטופלת" מאיזו מדינה היא ולוקח לה זמן לענות? אחרי 30 שנה מגיעים אנשי המוסד לבית אבות באמצע הלילה, ומצפים שהשומר יפתח להם את הדלת?). בשלב מסויים (הסכין של גילה אלמגור) פשוט התחלתי לצחוק. זה ממש יכולה להיות פרודיה על מותחנים- אבל למרבה הצער- זה לא. כנראה שבישראל אין עדיין בשלות לעשות סרטי "פעולה", אלא אם הם מבוססים על סיפור אמיתי (מבצע יהונתן, מינכן)- כנראה שבמציאות שלנו "המציאות עולה על כל דמיון".
ל-7, אין שם אמירות שמאלניות או ימניות.
הוא פירש את זה איך שראה, ואתה התעקשת, בשביל לא להפקיר את הזירה, להכנס ולפרסם תגובה מתובלת בתעמולה שמאלנית מרירה.
סילוף נפשי ושכלי שלפני מלחמת ששת הימים, שנראית אצלכם כקטסטרופה, היה פה גן עדן עלי אדמות ואז יהוהדים חשבו מחוץ לקופסא ולא חיכו לרציחתם.
מעצבן אתכם, נכון?
לדעתי ממש טעית בביקורת שלך על הסרט.
קודם כל, צריך לראות כל סרט כמכלול של "סרט" ולא צריך להתחיל לחפש בו מסרים או הזדהויות עם צדדים פוליטיים ודברים כאלה. וכזה הוא "החוב".
הסרט הוא לא סרט מתח טהור בכלל, וזאת גם לא המטרה שלו. "החוב" הוא פשוט מעין דרמת-מתח שמזכירה את "מינכן" של ספילרג ואת ז'אנר ציידי הנאצים של שנות ה-70.
אבל מה שבאמת באמת חרה לי לגבי הסרט הזה הוא שהוא נפל בין הכיסאות כאילו כלום. "החוב" הוא ללא ספק ניסיון של אסף ברנשטיין לקחת את הקולנוע הישראלי צעד לעבר הוליווד. הליהוק של נטע גרטי ושל גילה אלמגור מעלה כמובן "איך לא?" גדול מאד, אבל ביצועי שתי השחקניות עדיין טובים יחסית לסרטים ישראלים אחרים כמו הסרט המלאכותי ביותר "הסודות" שיצא באותה השנה.
המשחק של שאר השחקנים, ובכללם הגרמני, הוא טוב מאוד. החוב הוא רחוק מאד מלהיות הזוי או לא מציאותי, מה שאופייני ביותר לסרטים ישראלים. זהו סרט מקצועי יותר, עם משחק טוב יותר, והכי בולט בו לדעתי – התסריט והצילום.
כל הצילום מלמעלה, מלמטה וכשהמצלמה מתפתלת בתוך מסדרונות, חדרים או ברחוב – הוא משהו שלא רואים בסרטים הישראלים. הצילום כמעט בכולם הוא סטטי ביותר, ניייח, שבא ליצור את האפקט המרדים של ה"סלואו מושן". הסינמטוגרפים הישראלים מצלמים סרטים כמו שמצלמים בישראל סדרות טלוויזיה – עם מעט מאד חזון. בהשוואה לסרטים עלובים כמו "המלאכים של שלומי", הצילום בסרט הוא חידוש רציני.
והתסריט… בנקודות מסוימות, במיוחד בדיאלוגים שנערכים בדירה בין הפושע הנאצי והסוכנים, הסרט מגיע לשיא בשנינות שלו ונהיה ממש מבריק, שנינות שמזכירה לי את התסריט יוצא הדופן של "גלדיאטור". הנגיעות הקטנות האלה בפילוסופיה של השואה הן נקודות השיא של הסרט, והפספוס הגדול כאן הוא לדעתי, שיכלו להרחיב את הדיאלוגים בנקודות האלה ולתת לסרט עומק רגשי גדול יותר כמו גם מסרים נסתרים עמוקים יותר.
אבל יש לציין שלאורך כל הסרט, התסריט אמין, וחסר את המלאכותיות של כציבת התסריט הישראלית, וזוהי עוד מעלה של "החוב".
בנוגע לטענה שהאופי הלא-ליניארי של הסרט קוטע את כל המתח וכד'… מבקרי פנאי פלוס ממש טעו. כבר בקריאת התקציר של הסרט לפני שהלכתי לקולנוע יכולתי לנחש את מרבית העלילה, אבל בכל זאת נהניתי מהמתח בסרט, שבנקודות מסוימות – גם בחלק שמתרחש בהווה וגם בזה שמתרחש בעבר – ממש גרם לי ללעוס ציפורניים. ושוב, עליי לציין שזהו משהו שאף יוצר סרטים ישראלי אחר לא הצליח להגיע אליו.
כל הקטע של הפלאשבקים בסרט הוא דווקא ליצור מתח ועניין, כי ישנה הקבלה ברורה בין הגרעין שמתרחש בשנות ה-60 ובין החלק שמצולם בהווה, והשילוב בין שניהם הוא אינטיליגנטי מאד, שומר על המתח ולא מפר אותו. כמובן שהגרעין של הסרט והבשר שבו הוא סיפור המסגרת בשנות ה-60, אבל גם החלק שמצולם בהווה מעניין, למרות שהוא בהחלט פחות הגיוני וברור וללא ספק התסריט פחות שנון בחלק הזה.
אבל העלילה עובדת ועוד איך עובדת!
שוב, מה שאין כמעט באף סרט ישראלי אחר שנעשה בימינו.
פשלה אחת גדולה מאד בסרט היא התאבדותו של סוכן המוסד אהוד. פשוט לא הצלחתי להבין למה הוא הרג את עצמו ולא את הגרמני.
לסיכום, אם היו מוכרים את התסריט להוליווד בטח היו מוצאים שמה מישהו שהיה מוציא איזה 25 מיליון דולר על גרסה באנגלית של הסרט והיה עושה אחלה סרט ואחלה קופה. אבל אין מה לעשות, השוק בישראל קטן מאד וחייבים להודות, שבהשוואה לסרטי מוסד הוליוודיים כמו מינכן, החוב הוא סרט בקצת יותר משני שקל. אבל כל הקטע הוא שלא שמים לב לזה בכלל, ועל פניו הסרט נראה מאד מושקע, גם אם הוא לא עד כדי כך מרהיב עין.
בסך הכול הייתי נותן לסרט דירוג של 8 מתוך 10. זהו סרט טוב, מותח, ובסקאלה של סרטים ישראלים – הוא יצירת מופת. אני אלך צעד קדימה ואומר שעל אף מגרעות רבות, זהו הסרט הישראלי הטוב ביותר שנעשה עד עכשיו. עלילתי, עם משחק טוב ועם תסריט טוב ועם צילום טוב. ממתי ראינו סרט עלילתי ישראלי?
אני גם קראתי את הביקורות שרשמת אתה, כמדומני, כמבקר סרטים ב,פנאי פלוס", על "ביקור התזמורת" ועל "בופור" שבהם הרעפת עליהם שבחים. החוב מתעלה גם על "ביקור התזמורת" וגם על "בופור", שלדעתי היה סרט גרוע מאד, ארוך יותר מדי ומשעמם, למרות הסט המושקע.
לסיום, אני בטוח שלאסף ברנשטיין יש את הפוטנציאל, אם לשפוט על פי סרט זה, להקפיץ את הקולנוע הישראלי קדימה.
והעובדה שאף אחד לא מדבר על "החוב" ושהוא נפל בין הכיסאות פשוט מראה איזה תרבות של טלנובלות אנחנו – ולמה "סרטי בורקס" נחשבים לתור הזהב של הקולנוע הישראלי. כי אנחנו תרבות שלא מסוגלת להעריך איכות בקולנוע.