"פלנטה אחרת", ביקורת
אם בא לכם לראות את אחד הסרטים הישראליים הכי יוצאי דופן שנעשו כאן בעת האחרונה – פרויקט עצמאי לחלוטין – הניחו את העכבר וגשו לסינמטק הסמוך לביתכם וצפו ב"פלנטה אחרת" של עידן זעירא. תספיקו להגיע אליו עוד היום בסינמטק תל אביב וגם בסינמטק ירושלים. ואז שובו הנה וקראו את המעט שהיה לי לכתוב עליו.
פורסם ב"פנאי פלוס", 30.11.2011
"פלנטה אחרת" הוא אחד הפרויקטים המסתוריים והייחודיים שראיתי כבר הרבה זמן בקולנוע הישראלי. למעשה, אני לא יודע איך לתאר לכם אותו מבלי לקלקל אותו. מצד שני, אני בעצמי לא בטוח שמה שאני חושב שאני יודע עליו הוא אכן מה שהוא באמת, אז אולי במקום לקלקל לכם סתם אבלבל אתכם. אני כן יכול לנסות לשכנע אתכם שאתם אתם אוהבים אתגרים ממזריים, ולראות מה כוחו של קולנוע תיעודי כשהוא מתוכנן וכוחו של קולנוע עלילתי כשהוא לא מתוכנן (בעצם, אולי ההפך), זה הסרט.
ראשית, איך בכלל מקטלגים פרויקט כזה? האם זהו סרט תיעודי? האם עלילתי? אולי – כמו שעולם האמנות העכשווית אוהב להגדיר – זהו פרויקט היברידי. גם זה וגם זה, או לא זה ולא זה. הסרט, שלא מסתיר בפרסומיו את העובדה שבצילומיו השתתפו גם שחקנים – מתחיל בסצינה המצולמת כסרט אילם בשחור לבן: ילד פולני נמלט מקצינים נאצים. הסגנון עז, כאילו אנחנו צופים במוחתן אקספרסיוניסטי תקופתי. ואז עוברים למה שנראה כמו סרט תיעודי: צוות צילום יוצא לחפש מישהו בשם מישקה שסיפרו עליו שהוא ברח ליערות וגדל בין זאבים. אבל מה שנראה כמו חיפוש תיעודי "אותנטי", הופך בהדרגה לסרט מסע שלא קשור כלל לאותו ילד זאבים, אלא לתסבוכות בהן מסתבך צוות הצילום. אני יודע בוודאות, או בחוש, שחלק מהסצינות מבוים לחלוטין. אבל הסצינה המרכזית בסרט, זו שבה מפיק הסרט נדרס על ידי מכונית מול עיני המצלמה. ובכן: זו תאונה שקרתה באמת ותועדה בזמן הצילומים ונכנס לסרט (למפיק, יורם כסלו, שלום). בקיצור: מה אמיתי כאן ומה מומצא?
נטייתי הראשונה היתה לפנות לעידן זעירא, הבמאי – שאחרי שנים כבמאי קליפים וכתבות טלוויזיונית מביא את יצירתו הראשונה באורך מלא – ולברר מה בדיוק קרה ומה בוים. אבל במחשבה שניה, החלטתי שזה דווקא יהרוס לי. בצפייה שניה בסרט נדמה לי שאני יכול פחות או יותר לנחש מה בוים ובוצע על ידי שחקנים, ומה היו הרגעים האמיתיים, התיעודיים, שבסרט (מעט מאוד, אגב). מצד שני, זה לא "מוקומנטרי", כי אין בו את הלעג שיש בסרט מוקומנטרי (דמוי תיעודי). זה סרט שברובו בדוי, שמנסה לספר סיפור אמיתי, ותוך כדי כך מראה לנו ש-א) האמת מאוד חמקמקה לצילום. ב) קולנוע תיעודי הוא לאו דווקא קולנוע של אמת. לעיתים האמת נמצאת דווקא בקולנוע השקרי. ולעיתים גם הסיפור הכי לא-יאמן פשוט משעמם מדי לסיפור מבלי לעבות אותו מעט בקצת, ובכן, מיתוסים.
בחיפוש אחר סיפורו האמיתי-או-הלא-אמיתי של ניצול השואה שגדל עם זאבים, לוקח אותנו זעירא וצוותו לעיירות הכי נידחות של מזרח אירופה, כאילו עברנו ליקום מקביל. השימוש בצירוף "פלנט אחרת" מצמרר אבל מדויק כאן. הסופר ניצול השואה ק. צטניק הגדיר את אושוויץ "פלנטה אחרת". אבל בסרטו של זעיר נדמה שזה פשוט כמו מסע למאדים בסרט מדע בדיוני. עולם אחר עם חוקים אחרים ונוף אחר. זה לכאורה סרט שואה, אבל זה למעשה סרט אבסורדי לחלוטין, לעיתים מצחיק ממש, על אנשים משונים מאוד. וכל זה מוגש בחיבור – ובכן – היברידי בין סרט נראטיבי ובין סרט אקספרימנטלי לחלוטין. אבל בזכות הטון הקליל והממזרי, ורגעי נס קולנועיים נדירים שפשוט עושים את הסרט (ע"ע התאונה הנ"ל) הסרט הזה מצליח לסחוב את כל המטענים הכבדים האלה ומרכיב מהם יצירה לחלוטין בלתי צפויה.
נ.ב:
סרט תיעודי נוסף שמגיע השבוע לסינמטקים הוא "חזיונות בלתי פוסקים", הפרופיל היפה שיצר דוקי דרור על דמותו של האדריכל אריך מנדלסון ואשתו, הצ'לנית לואיזה מאס, שוויתרה על הקריירה המוזיקלית שלה למען הקריירה תובענית של בעלה, אבל קשריה וכישוריה החברתיים הם שהפכו את מנדלסון לאחד האדריכלים החשובים של תחילת המאה ה-20. זהו, לטעמי, סרטו היפה והשלם ביותר של דרור, אחד הדוקומנטריסטיים העסוקים בארץ, ולא רק שהוא מספר יפה את סיפורו של מנדלסון, הוא גם הצליח לגרום לי לראות מחדש נופים עירוניים שהכרתי מזמן – רחוב יפו בירושלים, מכון ויצמן ברחובות – ולהבין את הקונטקסט האדריכלי שלהם.
ואם כבר תהיתי כאן – אפרופו "פלייאוף" ו"הדירה" – על היחס הלאו-דווקא-שגרתי של פליטים שברחו מגרמניה הנאצית למולדתם, מגיע "חזיונות בלתי פוסקים" עם ואריאציה משלו: מנדלסון, שבנה כמה מבכירי בנייני המודרניזם של גרמניה (וביניהם את בנייניה של משפחת שוקן, בגרמניה ובירושלים), השתמש בידע שלו באדריכלות ובהנדסת בניין, ואת הניסיון שלו בבניין ערי גרמניה, עזר לצבא ארצות הברית לפתח את הפצצות שיתליחו להחריב את הבניים שהוא עצמם בנה, ואת הערים שסביבן.
אחד הדברים שלקחתי איתי מלימודי הקולנוע שלי הוא נסיון להתייחס לסרטים דוקומנטריים ולסרטים עלילתיים באותם כלים. בשניהם יש תסריט, בשניהם יש דמויות, ושניהם בנויים סצינות-סצינות. כך שאני פחות התלהבתי מהסרט הזה, כי מבחינתי הוא לוקה בתסריט: כל המסע הזה לא עניין אותי, מכיוון שלא הבנתי מה המוטיבציה של הדמות הראשית לעבור אותו.
וא-פרורו "השוטר": גם בסרט של נדב לפיד, וגם ב"פלנטה אחרת" (ואתה יודע מה, אולי גם ב"כלבת") יש לי הרגשה שחלק גדול מההתלהבות היא מהצורה, ופחות מהתוכן. אם לא אכפת לי מהדמויות, אז גם לא איכפת ממה כאן אמיתי ומה כאן מומצא (ב"פלנטה אחרת").
עזבתי את המחשב, התקלחתי ונסעתי מחולון לסינמטק ת"א – הגעתי על הקשקש.
האמת?
די התאכזבתי – הסרט צף ואין התחברות לאף אחד/ת, פשוט קשה להאמין למה שהולך, אפילו שזה כביכול מבויים.
יצאתי באמצע
לא יודע מי היו המורים של איתן שבד"כ אני לא מי יודע מה מחשיב את דעתו, אבל כאן שמח לפחות לדעת שהיו לו מורים טובים. אכן אין שום הבדל (לעניין בחינה ושיפוט) בין סרטים עלילתיים, דוקומנטריים, מוקומנטריים או וואט אבר, השאלה תמיד היתה ומנחש שתמיד תהיה, הרציונל הדרמטי. לא בא לי להרחיב בהסבר, אבל מדובר בסתם סרט שלמעט הקוריוז הריכלאי שהתאונה אכן ארעה ליורם כסליו ושלשמחתנו הוא יצא ממנה בשלום, אין בו כלום. סתם סרט טמבלי של שוטים סתמיים במרחבים לא מוכרים. ובהכי פשוט. קישקוש.
אנקלסם,
אתה מה שרע באינטרנט.
================
רוה ל(יובל): אנקלסם הוא אחד הטרולים הכי ותיקים בבלוג. באופן משונה, הוא טרול נטול אגו, כזה שבכל פעם משנה את הניק שלו. מה שבעיקר חשוב לו זה לחרבן על כולם. אני באמת משתדל למחוק אותו באופן קטגורי בכל פעם שאני מוצא את הקיא שלו על שטיח הבלוג, אבל זה קשה במיוחד אם מגיבים לו. אז צריך להתאפק.
ראיתי את פלנטה אחרת. והוא קשקוש אחד גדול וסתמי. משעמעם ולא אמין.
יצאתי באמצע
רגע, אני אוהב את אנקלסם.
( לא ראיתי את פלנטה אחרת, אז אין לי ממש תגובה)
סרט מדהים, ארוע מכונן בקולנוע
סרט מצוין
אם אני הייתי במצב של מישקה הקטן לבד ביער והיו לי שתי אפשרויות
להצטרף לקבוצה של זאבים או להצטרף לחבורתו של זעירא, הייתי בחורת בזאבים.
סרט נוראי, יצאתי באמצע עם תובנה אחת בלבד
המלך עירום והוא נוסע עם מצלמה וחבורת ניאנדרטאליים ברכבת הטרנס סיבירית.