שני סרטים ישראליים העוסקים בניצולי שואה שאחרי המלחמה משהו בפנים בער בהם לחזור לגרמניה ולנהל חיים נורמליים מול עיניי הגרמנים. האחד הוא "פלייאוף" של ערן ריקליס שבניגוד למה שמבטיח קמפיין השיווקי, אינו עוסק כלל ברלף קליין; השני הוא "הדירה". האחד הוא הפקת ענק בינלאומית שכושלת כמעט בכל צעד וכדרור שלה; השני הוא סרט תיעודי חד אבחנות. ווא גם הפך לאחת ההצלחות המפתיעות של הקולנוע הישראלי בשבועות האחרונים. "הדירה" עוה לשאלות ש"פלייאוף" מעלה, אבל לא מצליח לפצח. חיברתי את שניהם יחדיו במדורי השבוע.

פורסם ב"פנאי פלוס", 30.11.2011

בוועדת החקירה שתקום לבדיקת אירועים משונים בתולדות הקולנוע הישראלי יהיה מקום לבדוק איך התרחשה תקלה כה מצערת כמו "פלייאוף". איך קרה שאחד היוצרים הכי אמינים והכי מיומנים שיש לקולנוע הישראלי חתום על סרט שאם אכנה אותו "בינוני" ארגיש שאני מפרגן לו?

יש לי סימפטיה לסרטים של ערן ריקליס, ומי שעוקב אחר מדור זה נחשף לכך באופן פחות-או-יותר עקבי. אני מחבב את העובדה שריקליס הוא במאי יציב ואמין, עם חזון קולנועי שלא חושש להיות סוחף ואמריקאי, אבל גם לא מהסס להיות פוליטי ומקומי מאוד כשנדרש. כן, אני הייתי זה שפירגן כאן ל"עץ לימון" שלו, סרט שזכה לביקורות פושרות ומטה בארץ, אבל היה אחד הסרטים הישראליים הכי נצפים בעולם לפני שלוש שנים. אז איך הפך "פלייאוף" לסרט כה משמים ונטול דינמיות?

יש החלטות שמתקבלות בשלב הפיתוח של יצירה שהן כל כך שגויות והרסניות שפשוט אי אפשר להשתקם מהן. החלטה כזאת היתה לספר סיפור המבוסס על אפיזודה בחייו של רלף קליין, אבל מבלי להזכיר את השם רלף קליין. למה? אולי כדי להרוויח חירות אמנותית ואיתה לעבות את הסיפור הביוגרפי בעלילה בדיונית, להעצמת הדרמה. ובכן, להבדיל ממה שכל מערך יחסי הציבור והפרסום של הסרט הזה מנסה לגרום לכם להאמין, "פלייאוף" אינו מספר את סיפורו של רלף קליין, אלא מספר סיפור של דמות אלמונית, נטולת כריזמה, פאסיבית למדי, ולמען האמת ממש לא מעניינת. וזאת בשעה שסרט על חייו של קליין – בטוחני – היה יכול להיות מרתק, סוחף, ומרגש עד דמעות. ואני מסכים שאין מוצלח מריקליס לביים סרט כזה: הוא חתום על הביוגרפיה הקולנועית טובה ביותר שנעשתה בארץ, ואולי אף היחידה ("זוהר"); ואת חיבתו לסיפורי ספורט הוא ביטא ב"גמר גביע". ובכלל, ריקליס הוא מאותם יוצרים ישראליים שאני כה מחבב – יוצרים כמו אבי נשר, איתן פוקס ויוסף סידר – שחושבים באמריקאית. ובאמריקה השילוב בין ביוגרפיה קולנועית ובין סרט ספורט מכיל את החומרים שמהם עשויות מועמדויות לאוסקרים, אבל "פלייאוף"מצליח להחמיץ באופן עקבי את כל השיאים שהז'אנרים האלה מאפשרים לו. "פלייאוף" נותר סרט סטטי, בו אנחנו אף פעם לא מצליחים באמת להבין מה מניע את הגיבור – למה הוא הגיע לאן שהגיע, ולאן הוא הולך משם. ריקליס, מצידו, עושה את מה שהוא יודע לעשות: הוא בונה סצינות יפות, ומרכיב שוטים נאים, והכל כדי להתל בנו כדי שלא נבחין בכך שהסרט פשוט עומד במקום, שבערך מהדקה ה-20 כל הסצינות פחות או יותר חוזרות על עצמן. שוב הוא מנסה להתקשר להמשפחתו בישראל? נו, אז? שוב הוא עוקב אחרי המהגרת הטורקיה?

התמהון הכי גדול שלי מ"פלייאוף" הוא איך צוות בינלאומי של מפיקים ואנשי ממון שהשקיעו סכום בלתי הגיוני לסרט שלא רואים עליו את הכסף, ואיך במאי, שהוא מאסטר-סטורי-טלר מבחינתי, לא עצרו בשום שלב ואמרו: רגע, התסריט הזה לא שווה את המאמץ שלנו, זה לא הסרט שאותו אנחנו רוצים לעשות. את "פלייאוף" התחיל ריקליס לצלם עוד לפני שסרטו הקודם, "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" יצא לבתי הקולנוע. באמריקה שיטת הסרט הנע עובדת, בארץ – יש לי תחושה – המעבר המהיר מפרויקט לפרויקט פגע בשני הסרטים.

אין לי מושג איך נראה התסריט בגרסתו הכתובה, ואין לי אלא לקוות שהוא אכן היה ראוי להשקעה שהושקעה בסרט ושכל הבעיות בו נוצרו בזמן הצילומים והעריכה, אם כי מסופקני. וכאן אני חוזר למה שהיא בעיניי הטעות הפטאלית הראשונה והעיקרית שמוטטה את הכל: למה לעשות סרט על רלף קליין ולקרוא לגיבור מקס סטולר? ואם שינוי שם הגיבור נועד להסוות את מקור ההשראה לסרט, אז למה להשתמש בקליין המנוח כל כך הרבה לקידום הסרט עם צאתו? הרי מי שיגיע בעקבות הכתבות והמודעות לסרט מתוך אמונה שהנה ביוגרפיה קולנועית-ספורטיבית חלוצית, הוא יזכה למפח נפש מתסכל.

סטולר, כמו קליין, מגיע בשנות השמונים לגרמניה לאמן את הנבחרת הלאומית (אני מניח שמרבית הכסף הופנתה לשחזור גרמניה של שנות השמונים). נקודת מוצא מצוינת: סטולר הוא ניצול שואה והוא חוזר לראשונה למקום ממנו ברח, המקום שחיסל את משפחתו, לעבוד עם צאצאיהם של מחסלי משפחתו. בעשותו כן, הוא מסתכסך עם כל מה שהותיר מאחוריו: מדינה שהפכה אותו לסופרסטאר כשאימן את מכבי תל אביב לשתי אליפויות אירופה, ומשפחתו שלא סוחלת לו על הנסיעה לגרמניה. כולם קוראים לו בוגד. אז למה הוא נוסע לשם? למען אמת, עד סוף הסרט זה לא הוסבר. מה היה הדחף שלו להשליך הכל לפח ולחזור למקום ממנו ברח. עד כאן המקום בו סיפורם של סטולר וקליין חופף. מכאן, הכל עיבודים דרמטיים, חלקם מיותרים חלקם ברורים מאליהם.

סטולר מגלה שבבית הישן של משפחתו גרה עכשיו מהגרת טורקיה. זה ניסיון אמיץ להגיד משהו על גזענות, ועל המחזוריות של החיים – פעם דיכאו יהודים, עכשיו מדכאים מוסלמים. אבל כל העלילה הזאת מפותחת באופן בעייתי. דווקא ריקליס, שייצג יפה וברגישות דמויות דרוזיות ופלסטיניות בסרטיו הישראליים, נופל פה למלכודות של ארוטיקה גרמנית שמוציאות את הדמויות רע, ומפילות את הייצוג של הנרדפים הנצמדים זה לזו על אדמת גרמניה לבורות של קלישאות רומנטיות. ובסופו של סיפור האנלוגיה בין גורל היהודים ובין המהגרת הטורקיה בגרמניה קצת עושה צמרמורת.

לאורך כל הסרט חשבתי לעצמי שזו היתה החלטה אמיצה מאוד, ובוודאי לא פשוטה, לא לעבור לפלאשבקים. הסרט הזה פשוט דורש פלאשבקים. הרי רואים את הגיבור שוב ושוב עוצר ונזכר בחייו, בילדותו, באביו, אנחנו מביטים בו נזכר ורק היה מתבקש לעבור בדיזולב אל הפלאשבקים: מימי השואה, ואולי אף מימי מכבי תל אביב, להבין מי הוא היה לפני בואו לגמרניה. אבל אין בסרט פלאשבקים. לקראת סוף הסרט מה שבתחילה נראה לי כמו רעיון אמיץ, נראה לי כמו עוד טעות פטאלית.

חולשת התסריט של "פלייאוף" מתחוורת כשמעניקים מחשבה שנייה גם לשם הסרט. לכאורה, שם קליט וברור, שמיד זורק אותנו אסוציאטיבית לעולם הספורט. אלא שככל שהבנתי מגיעה, לא מצאתי שום קשר בין שם הסרט ובין תוכנו. אין פליי-אוף בסרט, לא מצד הכדורסל, ולא מצד הסיפורים האחרים של הדמות. זה סתם שם ספורט אקראי שלא אומר דבר. כל מושג אחר מעולם הכדורסל היה עובד כאן באותה מידה, נסו ותיהנו: "ריבאונד", למשל. אולי אף מתאים יותר. "שריקת הסיום". "פאול". "זריקת עונשין". אבל הם החמיצו את השם הכי מתבקש לסיפור הספציפי הזה, על שואה ומאמן כדורסל: "מר קליין".

אז למה חזר רלף קליין/מקס סטולר לגרמניה אחרי שהצליח לברוח מהנאצים? "פלייאוף" לא מסביר לנו. אבל יש סרט אחר שדווקא כן: קוראים לו "הדירה".

"הדירה", סרטו התיעודי המעולה של ארנון גולדפינגר, לא מפסיק להפתיע. הסרט זכה בפרס אופיר, בפרס פורום היוצרים הדוקומנטריים ובפרס הבימוי בפסטיבל ירושלים, ונכון לשבוע שעבר ראו אותו 8,200 איש בסינמטק תל אביב בלבד: מספר עצום בהתחשב בעובדה שמדובר בסרט שמוקרן באולם אחד, 3-4 פעמים בשבוע בלבד. האולם הזה פשוט מלא בכל הקרנה בעוד ועוד יקים קשישים שבאים לראות את סיפור משפחתם על המסך. אין לי נתונים כמה ראו אותו בשאר הסינמטקים בארץ, אבל אפשר לאמוד בקלות שיותר מ-10,000 איש ראו או יראו את הסרט בבית קולנוע, לפני שיגיע לטלוויזיה. בתקופה בה סרטים ישראליים עלילתיים, שהופקו בתקציבים הגדולים מ"הדירה" פי חמש, ועם הפצות מסחריות רחבות, מתקשים להגיע למספרים האלה, ההיענות של הקהל ל"הדירה" היא לא פחות מתופעה מעוררת השתאות. ובכלל, נדמה שהקהל האשכנזי המבוגר, הפנסיונרי, מצא את הנישה שלו בסרטי התעודה השנה: לפני "הדירה" גם "הצלמניה" עשה חיל בסינמטקים. בשני הסרטים מסופר על קשר בין נכד ובין סבתו, ויש עניין של נבירה בתכולת הבית של הסבתא, שהיא כמו מוזיאון לעולם שנעלם.

אבל "הדירה" מצליח באומץ רב, ובחדות גדולה, לענות על השאלה ש"פלייאוף" לא באמת מעז לגעת בה: מה יש לניצול שואה לחפש בגרמניה? התרבות הישראלית מכירה את ניצול השואה שנשבע שכף רגלו לא תדרוך "שמה" יותר. והנה "הדירה" מספר לנו על סוג אחר של ניצולים (או אנשים שאיבדו את קרוביהם בשואה): אלה שדווקא בגלל השואה רצו לחזור לגרמניה, להראות להם לגרמנים שהם יהודים אחרים, ושאותם לא גירשו: ברצונם ברחו, וברצונם ישובו, ועוד יעשו את זה כמנצחים. וכן, זה גם קצת לצאת חוצץ נגד הישראליים וניצולי השואה האחרים, שהם פשוט לא מוכנים להיות חלק מהם, להתערות בתוכם, הלבנטינים האלה. חדות האבחנה של גולדפינגר בניתוח הדמות של סבו וסבתו רק מדגישה עד כמה התסריט של "פלייאוף" דל בתובנות אנושיות.

ציוץ