16 דצמבר 2011 | 12:08 ~ 5 תגובות | תגובות פייסבוק

"משימה בלתי אפשרית 4: קוד הצללים", ביקורת

לעיתים, יש קללה מסוימת בלהיות מישהו שרואה המון סרטים. קללת הציפיות. קחו את הסרט הרביעי בסדרת “משימה בלתי אפשרית”. אם זה היה סתם עוד סרט פעולה בשם “קוד צללים” עם טום קרוז בתפקיד הראשי ובמאי אלמוני או מדרג ביניים, הייתי אומר לכם שהסרט הזה ממש מהנה וחביב וראוי. כפי שעשיתי, למשל, עם “כמו יום ולילה” של אותו קרוז עם הבמאי ג’יימס מנגולד, שניסה את כוחו שסרט אקשן שהיה קצת חורק לפרקים, אבל היה קליל משעשע וחינני.

 

“משימה בלתי אפשרית 4: קוד הצללים” טוב יותר מ”כמו יום ולילה”. אז למה אני מסתובב עם תחושה שהוא אכזב אותי? בגלל הציפיות הארורות. כי ל”מב”א4″ אני מגיע אחרי שלושה סרטים קודמים בסדרה – שבוימו על ידי בריאן דה פלמה, ג’ון וו וג’יי.ג’יי אברמס – שהיו ממש מהנים בעיניי. יותר מזה: כל אחד מהם הכיל לפחות רגע אחד של “וואו”, שהצדיק כהוגן את כל הצפייה בהם. ב”מב”א4″ לא היה בעיניי שום רגע כזה. היו כמה וכמה סצינות פעולה סבירות, אבל הכל נראה כמו פראפרזות גרנדיוזיות לסצינות שכבר ראינו בעבר, בלי רגע אדיר של המצאה חדשה, כזו שתהווה מקור לחיקוי לסרטי פעולה עתידיים.

 

מקור אכזבה נוסף קשור בבמאי. בראד בירד הוא בעיניי אחד מגדולי הקולנוענים בהוליווד של העשור ומשהו האחרונים. תחילה כשותף לעבודה ב”משפחת סימפסון”, ואז כמי שיצר שלושה מסרטי האנימציה האהובים עליי: “ענק הברזל”, “משפחת סופר על” ו”רטטוי”. כך שכשבירד משיק את קריירת הלייב-אקשן שלו, קיוויתי שתהיה בה גדולה כלשהי שאיפיינה את סרטיו הקודמים. לכל הפחות, גדולה תסריטאית, שכן סרטיו של בירד עד כה התאפיינו בתסריטאות עילאית.

 

יאמר לזכותו של טום קרוז: הוא מטפל יפה במותג “משימה בלתי אפשרית” שהופקד בידיו. הוא בוחר בעצמו את הבמאים ומפגין בכך טעם משובח. ועל פניו, הבחירה בבירד היא רבת השראה. מצד אחד, לטעמי זו קצת הורדה בדרגה, לעבור מליות גדול במאי האנימציה של העשור הזה לעבודות השרות של פרנצ’ייז הוליוודי בחסות כוכב שתמיד יאפילו על קיומו של במאי. מצד שני, מאז שסרטי “הנוסע השמיני” נעלמו, “משימה בלתי אפשרית” היא הסדרה היחידה שעדיין נותנת כבוד לבמאים בעלי חזון ומאפשרת להם להיכנס לתוך היכלי הענק של הוליווד – הוליווד שעדיין אומרת “עם כל הכבוד לסרט המד”ב העצמאי שביימת או לאוסקר שזכית על סרט האנימציה שעשית, אתה לא באמת אחד מאיתנו עד שלא ביימת שובר קופות”. ובפרנצ’ייז כמו “משימה בלתי אפשרית”, מדובר בעבודה כפוית טובה: אם הסרט טוב, זה כי המותג והפורמט חזקים; אם הסרט רע, זה כי הבמאי פישל.

 

ובכן, בראד בירד פישל.

 

באופן משונה וכמעט פרדוקסלי, הבעיה הכי גדולה ב”משימה בלתי אפשרית 4″ היא התסריט. זה פרדוקס, כי התסריט תמיד נחשב לחלק הכי מיותר וזניח בסדרה הזאת. אתם בוודאי זוכרים ששנים אחרי שיצא “משימה בלתי אפשרית” הראשון (הסרט, לא הסדרה משנות הששים), בבימויו של בריאן דה פלמה, עדיין אהבו מנחי תוכניות הלייט-נייט באמריקה לצחוק כמה שהסרט היה לא מובן וסתום לחלוטין ולא היה ברור מי נגד מי. וזה היה תסריט מאת רוברט טאון, התסריטאי של “צ’יינטאון”.

 

והאמת, ש”משימה בלתי אפשרית” מעולם לא היתה סדרה שתסריטיה דרשו ריאליזם או אפילו הגיון. המופרכות היא הפורמט. אבל הפורמט הזה – בו כל גאדג’ט יכול להיות קיים וכל מסיכה להחלפת זהויות יכולה להתייצר – איפשר את קיומן של סצינות הפעולה. וסצינות הפעולה היו תמיד מאוד ממוקדות: אני יורד לחדר המחשבים כדי להשיג קובץ. מכאן, סצינה בת 20 דקות (set-piece, בעגת סרטי האקשן), על החדירה לחדר המחשבים. והסצינה הזאת – ההיא עם הרתמה בה משתלשל קרוז מהתקרה – היא שהופכת לאיקונית וזכורה ומועתקת, גם אם אף אחד לא זוכר – או אפילו לא הבין תוך כדי הצפייה – למה בכלל צריך את הקובץ הזה.

 

המגרעת התסריטאית של “מב”א4” היא שאין – לפחות על פי טעמי – שום set-piece בלתי נשכח שכזה. יותר מזה, נתח עצום מהסרט מתרחש בדובאי, ואני חושב שהוא פשוט לא מספיק טוב. השימוש במגדל הגבוה בעולם כלוקיישן לא מספיק מעניין, וכל מה שקורה שם נראה כמו פראפרזה על סצינות מסרטים קודמים (כולל, אגב, “מיליארד סיבות לשוד”, שכמו “מב”א4” לוחץ חזק על כפתורי פחד הגבהים של צופיו).

 

ברמת הניואנסים, יש בתוך הסצינות כמה וכמה הברקות חביבות מאוד – בעיקר בסצינת החניון המכאני, לקראת סוף הסרט – אבל אין באמת רגע אחד בלתי נשכח. וסרט אקשן מהנה? זה “סולט”. מ”משימה בלתי אפשרית” אני מצפה לפחות ל”וואו” אחד. עדיף שניים. ולפחות “פששש…”, אחד. לא קיבלתי.

נושאים: ביקורת

5 תגובות ל - “"משימה בלתי אפשרית 4: קוד הצללים", ביקורת”

  1. דני 16 דצמבר 2011 ב - 12:41 קישור ישיר

    בראד בירד לא כתב את התסריט לסרט (מעניין באמת למה אגב).

    אם הוא היה כותב אותו אני בטוח שהוא היה מבריק.

    חוץ מזה, אנשים שראו את הסרט בחו”ל על מסכי איימקס דווקא אמרו שכן יש לא מעט קטעי “וואו”. הסרט הרי צולם בשביל להיראות באיימקס.

  2. שי 16 דצמבר 2011 ב - 21:19 קישור ישיר

    להפך, יאיר, להפך! סצנת הסיום בחניון היא כמעט משעממת, כמעט ריקה, והדברים היחידים שבאמת מעניינים בה הם הרמז לסצנת הפתיחה (המזרן המתנפח מול כרית האוויר) והנפילות מגבהים – שגם הן רמזים לסצנת בורג’ חליפה.
    ודווקא שם, בבורג’ חליפה – קסם. מערכה שלמה – החל בטיפוס על המגדל, עבור בסצנת החדרים המתחלפים, וכלה במרדף המכוניות – מערכה שלמה של פאר תסריטאי ועבודת בימוי ועריכה נהדרת. הומור מדויק, סיפור, משחק, כוראוגרפיה, מה לא. הבנת את זה הפוך, יאיר. הפוך.

  3. JNH 16 דצמבר 2011 ב - 22:45 קישור ישיר

    מהביקורת הזאת משתמע שבראד בירד פישל כי התסריט של הסרט בעייתי. אבל בראד בירד לא כתב את התסריט. ואולי זו הטעות הגדולה של הסרט – שלקחו את בראד בירד לביים אבל לא נתנו לו לכתוב, למרות שזה בבירור התחום החזק שלו.

  4. עדן 17 דצמבר 2011 ב - 10:47 קישור ישיר

    חולק עלייך, אני חושב שהמרדף בסופת החול הוא סיקוונס אקשן מצלח מאד שייזכר.

  5. יוסי אוחנה 23 דצמבר 2011 ב - 15:18 קישור ישיר

    ביקורת משלי על הסרט
    http://maamul.sapir.ac.il/2011/12/2874/


השאירו תגובה