16 דצמבר 2011 | 14:54 ~ 20 תגובות | תגובות פייסבוק

"הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן", ביקורת

בתמצית, ובפרפרזה על דברי ר’ מנחם מנדל מקוצק: לא כל מה שחושבים צריך לומר, ולא כל מה שאומרים צריך לכתוב, ולא כל מה שכותבים צריך להדפיס, ולא כל מה שמדפיסים צריך להגיש למפיקים, ולא כל מה שמגישים צריך לאשר, ולא כל מה שמאושר צריך לצלם, ולא כל מה שצולם צריך להפיץ, ולא כל מה שמופץ צריך לראות.

 

ועכשיו עם פחות תמצית. או ג’נטלמניות.

 

פורסם ב”פנאי פלוס”, 14.12.2011

 

למרות חיבתי המוצהרת לסרטי הקולנוע הישראליים של העשור האחרון, החודשים אחרונים היו עבורי ימי מבחן. רצף של סרטים שלא חיבבתי יצא בזה אחר זה: “אחותי היפה”, “לא רואים עליך” ו”פלייאוף”. אך אני התאפקתי מלצאת עם כותרות סנסציוניות בסגנון “הגל החדש הישראלי הגיע לקיצו”. במקום זאת, הבנתי שבשנה שבה מופקים כמעט 30 סרטים ישראלים, זה הגיוני ששלושה מהם ייצאו לא טובים כעמיתיהם. למעשה, זה אפילו הגיוני ש-15 מהם ייצאו לא טובים. בדרך כלל נעשה סרט אחד טוב על כל עשרה רעים. אבל בישראל – באופן ניסי – הסטטיסטיקה משובחת למדי ועומדת לערכת על כ-25 אחוזים של סרטים טובים. אז לא, הגל הישראלי עוד לא תם, אני מאמין שיש עוד דלק במנוע ומספיק כשרון לעוד כמה שנים של הברקות בסגנונות שונים, ושרק שילוב בין מקרה ובין תוכנית הפצה מעט מחופפת הוציא את סרטים האלה בזה אחר זה והחזיר לרחוב את המירמור שהקולנוע הישראלי מאכזב.

 

אבל כעת, כשמגיע “הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן” לקולנוע, אני צריך לכייל מחדש את כל ביקורותיי. כי אם מציבים את הדירוגים על בסיס השוואתי, הרי שסרט כמו “פלייאוף” הוא יצירת מופת עצומה ביחס ל”סימיקו”. פתאום הביקורת שלי על “אחותי היפה” נראית קטנונית. אז לא התחברתי לדמויות, אז לא הרגשתי שהתסריט ממצה את הפוטנציאל של נקודת המוצא. אח, חיים של פינוק. לפחות אלה היו סרטים שנראו כמו סרטים, ולא כמו הפקה במתנ”ס. “סימיקו הקטן”, לעומת זאת, הוא באמת מסג הסרטים שכבר קיוויתי (ויחלתי) שהקולנוע הישראלי למד להתבגר ממנו: סרט שבו כל פריים נראה כה מרושל שזה לא רק מביך, זה עצוב.

 

סימיקו (ציון ברוך) הולך ללמוד קולנוע במתנ”ס. למה? לא ברור. אבל יש לו חלומות: לגייס את כל השכונה שלו להשתתף בסרט שלו. למה? מה פשר המגלומניה? לא ברור. רק מנקודת המוצא הזאת אפשר היה לעשות כל כך הרבה, מ”קליעים מעל ברודוויי” ועד “שמונה וחצי”, האמן התמים שהחיים הציניים נדחפים לו ליצירה, לחלום. אבל “סימיקו הקטן” כושל פעמיים. בפעם הראשונה ביצירת הדמות הראשית שאנחנו לא לגמרי מבינים מה מניע אותה. אנחנו רואים ומבינים שהוא במאי איום ונורא, אז מן הסתם משהו פנימי בוער בו, שהוא לא כשרון. האם הוא אד ווד הישראלי, יוצר שכה להוט לשתף את העולם בעולמו הפנימי שהוא לא מודע להיותו נטול כל כשרון לעשות זאת? אבל הבעיה השניה חמורה יותר: אם סימיקו היה סתם במאי קטן שעושה סרט שכונתי חובבני, ניחא. אבל למה הסרט עליו נראה כאילו זה סרט שסימיקו עצמו ביים? סרט שנראה כמו סרט קסטות שכונתי, המתאים להקרנה במעגל סגור? כלומר, על פי הסטנדרטים שהסרט מציג, סימיקו אינו במאי כה נורא. הבימוי, המשחק והעמדת המצלמה בסרטו לא שונים מאלה שבסרט שעליו. וכך אנחנו זוכים להשתקפות כפולה: השחקנים משחקים רע לא רק בתוך הסרט, אלא גם בחיים עצמם. וואו, זה היה יכול להיות “מולהולנד דרייב” הישראלי, הפוטנציאל שהסיפור הזה מחזיק להגיגים על החיים בתוך הקולנוע ומחוצה לו פשוט מתפקעים מרוב אפשרויות.

 

ואני תוהה גם לגבי מפיקי הסרט, האחים אדרי, שגם הפיקו את כל שאר הסרטים שהוזכרו כאן. אני מבין שהם מחפשים בלהט את הלהיט העממי הבא, להחזיר עטרת סרטי בורקס ליושנה, ליצור שובר קופות, מהסוג שמבקרים לא אוהבים אבל הקהל מתמוגג ממנו. ובכן, קבלו בשורה: “סימיקו הקטן” אינו הסרט הזה. על פי תפיסת עולמי “סרט בורקס” איננו מילה נרדפת ל”סרט עממי ירוד ועשוי ברישול”, למרות שהיו גם סרטי בורקס כאלה. אלא זהו סרט עממי, העוסק בגינונים ובפערים שבין מעמדות ועדות בישראל, אבל מצחיק, מרגש, ועשוי בדיוק סגנוני וקומי משובח. הקהל, כן גם העממי, יודע לזהות סרט שנראה כמו חלטורה, ואם מציגים לו את זה בתור סרט שהקהל הרחב אמור ליהנות ממנו, אז הקהל יעלב ממנו וממפיקיו, וזה יפגע בתדמית של כל סרטיו האחרים ויוריד את האמון מהבחירות הרפרטואריות שלו.

 

אין לי מושג מה קרה בהפקה של “סימיקו” שהוציאה את הסרט ככה. היעדר תקציב? הזדהות יתרה עם עלילת הסרט וגיבוריו? אבל יש סרטים שאני פשוט לא מצליח למצוא בהם נקודות זכות, עד כדי כך שאני תוהה האם כדאי בכלל שנעשו, ואם נעשו האם כדאי שיופצו. “סימיקו הקטן” הוא כתם גדול על שנת הקולנוע הישראלי החולפת.

נושאים: ביקורת

20 תגובות ל - “"הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן", ביקורת”

  1. אלברטה 16 דצמבר 2011 ב - 16:13 קישור ישיר

    הרושם שקיבלתי, בלי שראיתי את הסרט, הוא שזה סרט שהאב הרוחני שלו הוא אבי ביטר, לא בועז דוידזון. אולי בהשוואה לסרטי אבי ביטר זאת בכלל עלית מדרגה.

  2. Roderick Jaynes JR 16 דצמבר 2011 ב - 16:45 קישור ישיר

    6 מועמדויות לפרס אופיר… הס מלהזכיר…

  3. מאנקי 17 דצמבר 2011 ב - 1:21 קישור ישיר

    למה יש לי תחושה שמהפוסט הזה עוד יילקחו השורות “מצחיק, מרגש, ועשוי בדיוק סגנוני וקומי משובח” לפוסטר של הסרט?

  4. סתם אחד 17 דצמבר 2011 ב - 1:55 קישור ישיר

    שלום רב, אינני נוטה לעתים קרובות להשתתף בפורומים או להגיב … אבל במקרה הנ”ל הייתי חייב. פשוט, כמילה מילה בסלע! אמת ויציב, פלופ. חבל מאד.

  5. (יובל) 17 דצמבר 2011 ב - 2:47 קישור ישיר

    אני בטוח שבאמת סבלת מהסרט יאיר. אבל כואב לקרוא ביקורת כל-כך קשה. מותר גם ליפול ולעשות סרט מחורבן מבלי שהוא יכונה כתם על הקולנוע הישראלי. זה לא שהוא נבחר לייצג אותנו באוסקר. סה”כ סרט לא טוב, לא אסון.

  6. x 17 דצמבר 2011 ב - 10:29 קישור ישיר

    אם שניצר היה כותב ביקורת כזאת ומסיים אותה ככה הוא היה זוכה ממך להרמת גבה והאשמה שהוא מגזים ולא רלבנטי.

  7. אורון 17 דצמבר 2011 ב - 12:08 קישור ישיר

    (יובל) ו-X, אני מניח שלא ראיתם את הסרט. יאיר היה מאוד מרוסן בעיניי. בניגוד לחלק מעמיתיי המלומדים ממני, לקטול סרט לא מסב לי הנאה באופן אישי. בטח שלא סרט ישראלי. אבל יש דברים שצריך להוקיע, אפילו אם זה אומר להתגבר על עצמך או אולי לשחרר את עצמך מנימוס. ויאיר אפילו נשאר מנומס, בחיי. אני לא (ניק לינק).

  8. (יובל) 17 דצמבר 2011 ב - 12:21 קישור ישיר

    אורון, אתה באמת השתלחת בסרט הרבה יותר מיאיר, אבל בגלל ההגזמה של הביקורת שלך (“כל האלמנטים הטכניים יביישו אפילו סרטון שצולם בטעות באייפון בתוך כיס מכנסיים של מישהו”) והטון הקליל, הרבה פחות קשה לקבל את זה. יש משהו מרתיע במבקר שכותב ברצינות גמורה ובפנים עגומות דברים כל-כך קשים. עדיין לא הבנתי למה זה נראה לכם לא הגיוני שעושים פה סרטים רעים? למה זה כל-כך מזעזע?

  9. גדעון 17 דצמבר 2011 ב - 13:19 קישור ישיר

    אישית אני חושב שהביקורות המתלהמות על הסרט – בדיוק כמו אלה שנכתבו בזמנו על “צ’רלי וחצי”, “גבעת חלפון” וקלאסיקות עממיות אחרות – נובעות יותר מהסלידה העמוקה של רוב המבקרים מעממיות, ובפרט מעממיות המזרחית בישראל, שמאיימת על ההיררכיה התרבותית כפי שהם תופסים אותה. אין הבדל בין יחס ל”סימיקו” לפסילה האוטומטית של על-ידי האליטה התרבותית את השירים המזרחיים העממיים לדוגמא. בקיצור, “סימיקו” הוא לא יצירת מופת, אבל סרט לא רע בכלל, שמה שבטוח שיש בו הרבה יותר אותנטיות מחביבי מבקרים כמו “אביבה אהובתי” ו”סוף העולם שמאלה”.

  10. hamlet 17 דצמבר 2011 ב - 14:13 קישור ישיר

    You were too hard
    but it’s not good film
    the writing was a big problem

  11. צ. 17 דצמבר 2011 ב - 20:02 קישור ישיר

    ובכן, מר רווה היקר, בתור חובבת סרטי איכות צרפתיים, אני מרשה לעצמי לחלוק על הביקורת המרושעת והמיותרת המצ”ב. לא את כל סרטי הקולנוע מעמידים על קו אחד ומודדים להם גובה, עומק, וכו… לא צריכים בכלל למדוד סרטי קולנוע. במיוחד סרט זה שמלא באמפטיה אמיתית ללא ציניות, התנשאות וביקורתיות! שלא כמו הביקורת ממגדל השן שקראתי עכשיו. העולם שייך לעושים, כל השאר יכולים, לפחות, לכבד!!! לא חייבים לאהוב.

  12. אליקו 18 דצמבר 2011 ב - 1:03 קישור ישיר

    סרט נפילה,ממש לא שווה תכסף,זה נראה בדיוק כמו הסרטים בהפקה של אבי ביטר,סרט ללא תוכן,חבל לבזז תזמן היקר שלכם

  13. ערן 18 דצמבר 2011 ב - 9:31 קישור ישיר

    מזכיר לי את מה שחשבתי כשיצאתי מ”השוטר”.

  14. אבירן ב. 18 דצמבר 2011 ב - 15:48 קישור ישיר

    די סביר של”סימיקו” יהיו יותר צופים מאשר ל”השוטר”.

  15. אילן 18 דצמבר 2011 ב - 21:53 קישור ישיר

    גדעון, הסרט אכן מאוכלס בדמויות מזרחיות “עממיות”, אבל הסרט הזה הוא יותר סאלח שבתי מצ’רלי וחצי. המבין יבין.

  16. אורון 18 דצמבר 2011 ב - 22:34 קישור ישיר

    (יובל) – תודה, אני חושב שהבנתי אותך טוב יותר. ואכן היה לי חשוב לא להיתפס כרציני מדי. זה פשוט לא לעניין. ולא מזעזע אותי שנעשים פה סרטים לא לרוחי, אלא שהסרטים עצמם מזעזעים. כל סרט לגופו. וכשמזעזעים אותי אני מזדעזע. אני מניח שיאיר לקח את הזעזוע למקום רציני או אפילו קודר יותר.

    ולכל מי שזרק פה שמות כמו “צ’רלי וחצי”, “גבעת חלפון” או “סאלח שבתי” – אתם לא בכיוון. וחלקכם יורים לעצמם ברגל עם הטיעונים הישנים של מבקרים נגד עממיות. זה לא המצב פה. זה ברמת האבי ביטר, כפי שציין אליקו. זו הסיטואציה.

  17. אורון 18 דצמבר 2011 ב - 22:35 קישור ישיר

    וגם אלברטה בתגובה הראשונה, סליחה שהשמטתי.

  18. גדעון 18 דצמבר 2011 ב - 23:11 קישור ישיר

    אילן –

    אני באמת מנסה להבין. כשאתה משווה את הסרט עם “סאלח שבתי” אתה מתכוון לסרט למועמד הישראלי הראשון לאוסקר הסרט הזר וזוכה פרס גלובוס הזהב לסרט הזר הטוב ביותר, נכון?

  19. מישהו 19 דצמבר 2011 ב - 1:38 קישור ישיר

    ולאחת הסרטים הטובים והמרגשים שעדיין עובדים בתולדות הקולנוע הישראלי?

  20. אילן 20 דצמבר 2011 ב - 0:34 קישור ישיר

    לא בדיוק. הכוונה לסרט “עממי” שהוא בעצם ניסיון חינני להסביר כמה המזרחים הם אומנם נחותים, אבל יש להם לב וכוונות טובות. נביא את אורי גבריאל שיעשה קצת עבריין עם לב טוב, ואת ציון ברוך שיעשה קצת חמודי מהשכונות, והנה מצאנו גם איזה חומוסיה בתור לוקיישן, כי הרי ידוע שמזרחים היום מסתובבים רק בחומוסיות, ואולי יצא לנו סרט של אבי נשר.
    למרות כל זאת, אין ספק שמבחינת איכות וכישרון המשתתפים, יש אוקיינוס שלם בין סלאח שבתי לסימיקו.


השאירו תגובה