17 דצמבר 2011 | 20:02 ~ 7 תגובות | תגובות פייסבוק

"השקט שבאהבה", ביקורת

פורסם ב”פנאי פלוס”, 14.12.11

 

הסופר פיליפ קלודל הפך לפני שלוש שנים גם לבמאי והביא לנו את “לאהוב אותך מאז”, פצצת דכאון אפקטיבית עם קריסטין סקוט תומס בפקיד הראשי, שהיתה אגרוף לא קטן בבטן. עכשיו עם “השקט באהבה”, סרטו השני, מתברר שבלי קריסטין סקוט תומס הוא כלום.

 

“השקט באהבה” מספר על איטלקי שחי בצרפת. אשתו מתה והוא מגדל לבד את בתו בת הטפש עשרה, שמתחילה להתעניין בבנים לפלצות אביה, ומאכלס בביתו את אחיו התמהוני שנראה כמו חיקוי לא ברור של קריימר מ”סיינפלד”, כולו גחמה אחת גדולה. הגיבור שלנו הוא איש טוב (מזכר לעצמי: לעשות אייטם על גל סרטים מהשנה חולפת שבמרכזם אנשים טובים, הגונים, סימפתיים, מ”חוף מבטחים” ועד ל”פרידה” האירני), חובב מוזיקה, רומנטיקן עם לב שבור, ואחת הדמויות הכי פחות מעניינות שאתם יכולים לדמיין בסרט. יש בו שארם מסוים, פשוט כי הוא כל כך נחמד, אבל הוא סוחב על עצמו סרט קל כנוצה וחסר נוכחות. סרט שיש בו שנינה או שניים, אבל בעיקר המון סצינות רפטטיביות וחסרות התפתחות. אם כי, יש לזקוף זאת לזכות קלודל: הוא יודע ללחוץ על כפתורי הרגש בדיוק במקומות הנכונים, בדיוק במקומות שהופכות את הסרט לפסטיבל קיטש.

 

באופן שבו קלודל מעצב את הגיבור שלו מבחינה חיצונית ופנימית, לא יכולתי שלא לתהות עד כמה הוא הושפע מסרטיו של נני מורטי בבואו לכתוב את הסרט. הוא נוסע על טוסטוס כמו “יומנו של נני מורטי”, ויש בגיבור דמיון רב לדמות שגילם מורטי ב”אי של שקט” (כנראה שגם למפיצים שני הסרטים נראים דומים, שכן בעברית שמותיהם כמעט דומים). ובכל זאת, את סרטיו של מורטי אני מחבב מאוד (חוץ מהאחרון…), ואילו “השקט שבאהבה” הותיר אותי אדיש ומתוסכל. איך יתכן? ובכן, יתכן. כי למרות שמורטי (או באי כוחו) עושים שימוש בקולנוע בסיסי ופשוט מאוד, יש בו משהו מדויק וחד כתער, רגשית אבל גם שכלית. סרטיו של מורטי גדושים בתובנות ואילו “השקט שבאהבה” חף מהן. כל מה שיש בו זו התחנחנות נוסח איטליה.

 

נ.ב:

לכאורה, יש מקום לזלזל בכך שסרט שנקרא במקור בצרפתית “כל השמשות” הפך בעברית ל”השקט באהבה”, שם כה גנרי וחסר ייחוד. אבל בפועל מפיצי הסרט נהגו כאן בשנינות מסוימת. השם הצרפתי מבוסס על שם של שיר ששר גיבור הסרט עם ההרכב המוזיקלי שלו. באו המפיצים והלכו עם המקור, אלא שהם בחרו דווקא שם של שיר אחר שהוא מבצע עם מקהלתו ומקריא בסרט. ולשיר הזה קוראים “השקט שבאהבה”. אז השם לא משהו בעיניי, אבל התרגום דווקא בסדר.

נושאים: ביקורת

7 תגובות ל - “"השקט שבאהבה", ביקורת”

  1. יוסי ק. 17 דצמבר 2011 ב - 22:35 קישור ישיר

    שמחתי לקרוא!
    מבקרי גל”צ ממליצים על הקיטש הזה – מתאים להם!
    קיטש מטופש!

    סרט מטופש סטריאוטיפי. יחסי אב בת מרוקנים של דמויות חסרות תוכן. דמות מוזרה של אדם בעל מודעות פוליטית שמבלה רק בצפיה מול טלנובלות כאחרון חסרי המוח – ממש הגיוני…

    רק מיאו מיאו של כינורות היה חסר במפגש עם הבת של הקשישה הסופנית לה הוא עזר בבית החולים.

    כ”כ מטופש, חסר עומק, חסר דמויות אמיתיות!

  2. גל 25 דצמבר 2011 ב - 8:31 קישור ישיר

    שם הסרט בעברית הוא תרגום שם הסרט שניתן לו באנגלית….

  3. מכבי 31 דצמבר 2011 ב - 17:36 קישור ישיר

    תמשיך לראות סרטים עם שכל. לי לחצו על כל הכפתורים הנכונים.

  4. דני לב שדה 7 ינואר 2012 ב - 20:28 קישור ישיר

    סרט ענק, יכולת נדירה לשזור סיפור סטריאטיפי כביכול, עם הרבה הומור בדמויות, בשנינות, בסצינות.סביבה איטלקית טבעית למי שמכיר, עם צילומי אוירה יפיפיים .
    במאי מוכשר מוביל את הצופה לרצף שאין בו רגע דל, בקצב איטלקי בניגוד מוחלט, למה שמצפה מר נווה.יופיו של הסרט בפשטותו, ביופי הדמויות, במיקרוקוסמוס שמשדר מציאות, אשר מר רווה טרם חווה ואינו יכול להתחבר אליה.לכל אוהבי אנוש, קצב איטלקי, צילום מרהיב והנאה צרופה שירוץ לראות

  5. חוה ל 8 ינואר 2012 ב - 4:13 קישור ישיר

    יוסי ק. הגזים לגמרי בנסיונו לעלות על רבו[רווה]הוא קטל את הסרט הסימפטי והאנין הזה שכולו אירופאיות נעימה ומרנינה, במטולי טנק. דני לב שדה אכן ברגישותו ונדיבותו מיצה את הסרט בדבריו הנכונים. סרט קטן לאנשים נדיבי לב.שגורם לך לאהוב את החיים למרות מכאובם.מומלץ מאד ולאוו דווקא לבני 50 כהתוויתו של מאיר שניצר.

  6. שמיל 13 ינואר 2012 ב - 13:24 קישור ישיר

    ואני חושב שכולם צודקים. אגב, הגיבור מבוסס בקווים כלליים – לדעתי – על הפרופסור מ”אהבנו כ”כ”.

  7. אודי 28 ינואר 2012 ב - 1:28 קישור ישיר

    סרט נהדר!
    יש בו הכל: מוסיקה נפלאה, שירה נוגעת ללב, דמויות אמיתיות, יחסים אמינים, הומור, טוב-לב, חמלה, רגישות. אם זה נקרא קיטש – כנראה מישהו נגוע בציניות מוגזמת. מתאים לכל הגילים ומבדר ברמה הגבוהה ביותר!


השאירו תגובה ל - מכבי