28 דצמבר 2011 | 16:26 ~ 8 תגובות | תגובות פייסבוק

קולנוע ישראלי 2011: עליית הסרט הקצר

כשנכנסתי כחבר למועצת הקולנוע היו לי כל מיני מחשבות (בעיקר, לדאוג שלא יהיה אף פקיד או פוליטיקאי שינסה לחטוף את הקולנוע לצרכיו ולהשמיד את הדבר המופלא שקרה שקרה כאן בשנים האחרונות), אבל היה לי בראש באג אחד עיקרי: הסרט הקצר. צריך להחיות אותו. הרעיון הוא כזה: חוק הקולנוע הראה שאם ממטירים מעט כסף על תחום מסוים הוא מצמיח ערוגות ענק יפהפיות. תראו מה קרה בתחום הפסטיבלים מרגע שחוק הקולנוע התחיל תמוך בהם (שם זה כבר כמעט גידולי פרא שאוכלים זה את זה, שזו הסכנה השנייה). אז תהיתי באילו תחומים אפשר להשקיע מעט כסף מכלל התקציב, אבל לראות איך התחום הזה פורח בעשר השנים הבאות.

 

הסרט הקצר זכה לטיפול לא מספיק מוצלח מטעם קרנות הקולנוע. סרטים עלילתיים שאינם באורך מלא מגיעים כרגע בשתי צורות: סרטי סטודנטים, או דרמות טלוויזיה. אבל אם מחר במאי שאינו סטודנט רוצה לביים סרט בן 15 דקות, אין לו ממש לאן ללכת.

 

האמת היא שכשניסחו את הקריטריונים לתמיכה לפני עשר שנים חשבו לטווח קצר ומיידי והגיבו למגמה רגעית, ולכן הומצא סעיף בשם “דרמת טלוויזיה”, בעיני זו היתה טעות היסטורית. אבל היא ענתה למצב שהיה קיים: אז, בתחילת שנות ה-2000, זכייניות הטלוויזיה חויבו על פי תנאי הרגולציה שלהם להפיק דרמות בודדות באורך 50 דקות. מועצת הקולנוע הרימה את הכפפה והחליטה לאפשר לקרנות לתמוך בדרמות האלה, שקל מול שקל, כדי להגדיל את איכות ההפקה שלהן, ולאפשר ליוצרים צעירים (או ותיקים) לעשות סרטים שאינם באורך מלא. התוצאות – עוד לפני חוק הקולנוע – היו נפלאות.

 

אלא שהיו עם זה שתי בעיות. האחת, היא שאורך הסרט היה מוכתב לפי משבצת שידור טלוויזיונית של 48-50 דקות. השנייה, שהתחום הזה בעצם לא תמך בקולנוע הישראלי אלא בטלוויזיה הישראלית. האין חוק הקולנוע אמור לתמוך בקולנוע? (כשם שלא יעלה על הדעת שחוק הקולנוע יתמוך בפרסומות, שגם שם עובדים אנשי קולנוע, וזוכים להתמקצעות ולניסיון, גם תמיכת חוק הקולנוע בטלוויזיה המסחרית היא סוג של עיוות שלא לחלוטין נתנו עליו את הדעת עד הסוף). ואכן, מרגע שזכייניות הטלוויזיה הבינו שאפשר לצפצף על הרגולציה ולהפסיק לייצר דרמות טלוויזיה, התחום הזה די מת. הסעיף בקריטריונים נשאר, הכסף הוקצה, אבל פחות ופחות סרטים הופקו באמצעותו, וממילא לא הופצו או שודרו בשום מקום. וזאת בשעה שסרטים ישראליים קצרים, מ-7 דקות ועד 37 דקות, עשו חיל בעולם.

 

לכן, כל מה שצריך לעשות זה שכתוב לשוני קל. במקום “דרמת טלוויזיה” לקרוא לתחום “הסרט הקצר”. במקום אורך של 50 דקות, אורך של בין 3 ל-40 דקות. במקום התנייה שכדי לקבל את התקציב צריך להוכיח שחצי ממנו מגיע מזכיין טלוויזיה (שייקח את 40 הדקות האלה, יכניס את האאוט-טייקים ויהפוך אותם למיני סדרה בת שלושה פרקים), הענקת רוב התקציב על ידי הקרן כשרק מיעוט התקציב צריך להגיע ממקורות אחרים. קחו למשל את “להרוג דבורה” של שרון מימון וטל גרניט. סרט קצר ונפלא, אבל שכדי לממן אותו נאלצה קרן מקור לפנות למועצת הקולנוע לקבל הסכמות והקלות כי הסרט חורג מתנאי המנדט שלה תחת הגדרת “דרמת הטלוויזיה”.

 

דיברתי על כך עם אנשים רבים, כולל יוצרים ומפיקים, וכולם תמכו בו בהתלהבות (כמובן שזה לא היה רעיון פרטי שלי, רבים בתעשייה טענו כבר מזמן שזה מה שצריך לעשות). ואכן, הרעיון הזה נוסח בראשי פרקים למקבץ עדכוני הקריטריונים שייכנס לתוקף בשנה הקרובה. אם סרט ישראלי קצר יזכה באוסקר בעשר השנים הקרובות, אני חושב שיהיה שם רגע קל של שביעות רצון מצידי שיכלול טפיחה עצמית על השכם. אני מאמין שייקרו כאן דברים מופלאים.

 

אז איך מכל זה הגענו לכך שכותרת המשנה ב”גלריה” לפני כמה ימים היתה: “טיוטת ההמלצות שניסחה מועצת הקולנוע מציעה להפסיק את התמיכה בדרמת טלוויזיה. האם נכון לוותר על המסלול שהוליד את ‘יוסי וג’אגר’ ו’מבצע סבתא'”? הלו? אין דרמות טלוויזיה כבר שנים! “יוסי וג’אגר” הוא מ-2002, “מבצע סבתא” הוא מ-1999, על המסלול הזה ויתרו כבר מזמן, ומי שוויתר עליו הוא הזכייניות. המביך הוא שמועצת הקולנוע רק עכשיו מתיישבת לעדכן את זה, בעקבות שנים של בזבוז זמן, והאמת גם בזבוז כסף.

 

אז מה הדרמה? הדרמה היא שגדעון גנני, מנכ”ל קרן מקור, שהיה צריך לצהול מהצעת השינוי הזאת ואף ליזום אותה בעצמו לפני שנים (במקום לבקש אישורי חריגים) מאוים ממנה. כי במקביל לכך עלתה שאלה נפרדת, שעדיין לא נפתרה: מי יטפל בתקציבי הסרט הקצר? האם הקרנות המטפלות כיום בדרמת הטלוויזיה, או הקרנות המטפלות בסרטים העלילתיים. האמת, זו שאלה טובה שהתשובה לה היא לא חד משמעית, אבל גנני עושה רעש כדי למחות לא נגד שינוי הסעיף, אלא נגד הרעיון שהועלה בכנס תעשיית הקולנוע לפני מספר שבועות שתחום הסרט הקצר ישולב לתוך תחום הסרט העלילתי ויהיה בטיפול קרנות הקולנוע הגדולות ולא הקרנות הקטנות. אם זה יקרה, עבור גנני אלה אכן בשורות לא טובות. אבל גם הדיון הזה לא הסתיים עדיין. בדבר אחד אני בטוח, אם התחום הזה ייכנס, כמו גם עידוד לסרטי אנימציה, בין קצרים ובין ארוכים, פני הקולנוע הישראלי בעוד עשר שנים עשויים להיות שונים למדי מפניו כיום.

נושאים: בשוטף

8 תגובות ל - “קולנוע ישראלי 2011: עליית הסרט הקצר”

  1. עמית איצקר 28 דצמבר 2011 ב - 17:07 קישור ישיר

    אני חושב שזה רעיון מצוין. הבעיה היא איפה יוקרנו הסרטים הקצרים האלה? כיום, חוץ מבפסטיבלים ובשידורים של קרן סנוני בשבת בצהריים אין איפה לראות סרטים קצרים של יוצרים ישראלים וזה חבל, כי הרבה פעמים יש שם דברים נפלאים. אני חושב שאם גוף כמו הוט למשל היה מקצה כל ערב לפני הסרט המרכזי בהוט פריים למשל רצועה לשידור סרטים ישראלים קצרים זה היה נהדר. רעיון הרבה יותר טוב כמובן היה לעשות ערוץ טלויזיה מיוחד לסרטים קצרים ישראלים ומהעולם, דוגמת Movieola הקנדי למשל

    ==============

    רוה לעמית: כאמור, אני חושב שכספי עידוד הקולנוע צריכים ללכת לקולנוע ולא לטלוויזיה. ויש לי תחושה שברגע שיהיו מספיק סרטים קצרים טובים וזוכי פרסים שימשכו תשומת לב, יימצא להם המקום להיות מוקרנים בו. הסינמטקים, קודם כל, יכולים לשבץ סרט קצר בתור “סרט החודש” לפני כל הקרנת סרט. מפיקים בעלי חוש יזמי יכולים לקבת 3-4 סרטים ולהפיץ אותם יחד בחבילה אחת, ובסופו של דבר אפילו אנשים כמו אדרי ומשפחת שני ישימו לב לזה וישבצו סרטים קצרים לפני סרטיהם. אחרי שהסרטים יעשו סיבובים בפסטיבלים ובסינמטקים ואולי בבתי הקולנוע, או-אז יתחילו הזכיינים בוודאי לחזר אחר המדוברים שבהם להקרנה אצלם, או שפשוט יהיה ערוץ vod לסרטים קצרים. בקיצור, קודם שיהיו סרטים, אחר כך סרטים טובים, ולבסוף גם יגיעו המקומות להקרין אותם. ואגב, גם כאן צריך להתחיל לחשוב מחדש על שיטות הפצה גרילה, כמו שהתחילו לחשוב מחדש על הפקה.

  2. איתן 28 דצמבר 2011 ב - 19:25 קישור ישיר

    אני לא לגמרי מסכים איתך. ראשית “דרמות טלוויזיה” הן מבחינתי סרטים לכל דבר. ואני חושב שצודקים מי שאומרים שדרמות באורך בינוני משמשות מדרגה לפני הפיצ’ר, או סתם לאימון לבמאים שכבר עשו פיצ’ר. המסגרות השונות של הדרמות הקצרות הוציאו סרטים נהדרים שהיו גם הצלחות. נשכחו מהכתבה משום מה גם “הבחור של שולי” היפהפה של דורון צברי, “עבדי השם” המחריד של הדר פרידליך, ו”הללויה” המצחיק של דני סירקין. אז מה אם הזכיינים החליטו להפסיק לשדר אותן? זה לא עצר את הקולנוענים בעבר מהילחם בהחלטות של הטייקונים. המלחמה צריכה להיות: להחזיר את המסגרות האלו, ולא להשלים עם רוע הגזירה.

    כך שכשאתה אומר ש”כספי עידוד הקולנוע צריכים ללכת לקולנוע ולא לטלוויזיה” – זה קצת צורם לי. הכספים צריכים ללכת לעידוד היצירה המקורית. מבחינתי, “הסופרנוס” ו”עמוק באדמה” מחקו את פער האיכות בין הטלויזיה לקולנוע. בארץ, להבדיל, היתה את המיני סדרה של ניר ברגמן “להוציא את הכלב”, שלהרגשתי היתה יכולה להחזיק פיצ’ר מצוין. אני רוצה לראות יצירה ישראלית פורחת, והמלחמה צריכה להיות מופנית כלפי כל מי שחוסם אותה, ו/או לא רוצה לשדר אותה.

  3. x 28 דצמבר 2011 ב - 20:28 קישור ישיר

    הרעיון של סרטים קצרים הוא מצוין, והמחשבה על במאי שרוצה לביים סרט קצר, לשמור על כושר, היא מאוד נכונה ומוצדקת. אין סיבה להגביל את הסרטים הקצרים רק לסטודנטים ואין סיבה שסרט של 7 דקות יצטרך לקבל אישורים כאילו מדובר בחומר סודי שעומד להיחשף.
    אבל –
    למה זה צריך לבוא לחלוטין על חשבון סרט של 50 דקות? למה להגביל ל-3 ועד 40? כי זה מה שהפסטיבלים רוצים? והאם היענות לדרישות הפסטיבלים היא לא כמו היענות לדרישות הטלויזיה?
    חבל שהדרמה הטלויזיונית מתה וספק אם נראה אותה שוב בטלויזיה, אבל סרטים באורך 50 דקות זכו גם בשלוש שנים האחרונות להקרנה קולנועית ולהצלחה. “סרוגייט”, “מורעלים”, או “בית אבי”, זכו ליותר הקרנות מאשר כמה פיצ’רים שהיו מיועדים לקולנוע, אבל הוקרנו רק בהקרנות אקדמיה וזכו להקרנה מסחרית ראשונה ב- VOD. כך שבכל מקרה חוק הקולנוע עוזר לייצר תוכן להקרנות טלויזיה מיוחדות ו”הדרמה הטלויזיונית” מייצרת חומר לקולנוע.
    ובכלל – נושא הקולנוע מול טלויזיה הוא די נזיל בארץ ובעולם. זה כבר לא משנה לאן זה מופק אלא איך אפשר לראות את זה. סטיבן סודרברג מפיץ חלק מהסרטים שלו ישר ב-VOD, וזה המקום שבו לא מעט סרטים אירופאים זוכים להקרנות בכורה בארה”ב. אז כשאתה אומר שלא יעלה על הדעת שחוק הקולנוע יתמוך בדרמת טלויזיה זה נשמע קצת מיושן ואפילו לא טבעי למציאות של היום, בה כל המדיומים משתלבים אחד לתוך השני. כי מה שחשוב, בסופו של דבר, זה התוכן. ובתוכן טוב חשוב לתמוך גם אם הוא 3 דקות וגם אם הוא 3 שעות.

  4. איתן 28 דצמבר 2011 ב - 21:35 קישור ישיר

    אני רק הבהרה – היתה לי בחירת מילים לא מוצלחת. “עבדי השם” של הדר פרידליך דן בנושא מחריד. הסרט עצמו מצוין.

    ואני מסכים לגמרי עם X.

  5. שי טגנר 28 דצמבר 2011 ב - 21:35 קישור ישיר

    הקושי של סרטים קצרים למצוא לעצמם מקום טבעי מחוץ לעולם הפסטיבלים ובתי הספר לקולנוע הוא על פני כל הספקטרום: קהל, חברות הפקה וגם מימון ציבורי. זה מוזר אם חושבים על ימי ראשית הקולנוע אז רב או כל הסרטים היו “קצרים” או על עולם האינטרנט והמכשירים הניידים השונים של היום שיכול לצרוך כמעט עד אינסוף תוכן קצר באיכות גבוהה.

    אולי זו בעיה בתפיסה המקובלת? במציאת משבצת או תווית מתאימה לסרט הקצר שתהיה מוכרת ומקובלת כמו “סרט קולנוע”, “סדרת טלוויזיה”, “מערכון” או “סרטון ויראלי”?

    (בגלל הקושי הזה בחרתי, או נאלצתי, בסוף הלימודים לדלג מעל השלב הזה ולהרחיב את תסריט הגמר שלי, שהיה מסובך ודרש פיתוח וצילום בחול, לסרט באורך מלא שיוכל לעניין מפיקים וקרנות. לסרט הקצר פשוט לא הצלחתי לגייס את התמיכה והתקציב הדרושים..)

  6. טל לוטן 29 דצמבר 2011 ב - 7:05 קישור ישיר

    מתוך הפוסט הזה, יצאתי לכתוב אחד משלי, רק על אנימציה.

  7. חובב קולנוע 30 דצמבר 2011 ב - 1:17 קישור ישיר

    מצחיק מה שכתבת על הטלוויזיה – כל הסרטים שנעשים בארץ הם סרטי טלוויזיה. הם מביאים כמות אמד קטנה של צופים לקופות – בשיא של השיאים שלוש מאות אלף שזה כמו ריטינג של תוכנית בוקר וכל מי שרואה אותם רואה אותם בטלוויזיה. למעשה מרבית הסרטים בעולם הם קודם כל סרטי טלוויזיה והטלווייזיה היא המממנת המרכזית שלהם. קולנוע הוא סך הכל שלב מקדים קצר וחסר חשיבות בחיים של סרט. את ואלס עם בשיר ראו ויראו בטלוויזיה במשך שנים, ההקרנה שלו במשך מספר חודשים בקולנוע לב היא חסרת חשיבות לחלוטין מעבר לנוסטלגיה של כמה אנשים שעדיין תקועים בשנות החמישים וחושבים שהאומנות הקולנועית עולה על זאת הטלוויזיונית.

  8. גדעון גנני 30 דצמבר 2011 ב - 6:23 קישור ישיר

    אשיב לך בפירוט גם בנושאים אחרים בהזדמנות אחרת, אבל אני מקווה שתקרא עד הסוף את שכתבתי כאן ולא תינהג בזה בזלזול כפי שנהגת בקריטריונים שהכנתי לכם שהיו חוסכים הרבה כסף ובעיות מקצועיות. ראשית, מקריאת התגובות לבלוגך, מסתבר שהרוב לא מסכימים עם האבחנות שלך ובכלל לא מעונינים מבחינה מקצועית בסרטונים קצרים. מן הראוי שכחבר מועצה תקשיב לקולות העולים מהשטח ולא רק לעצמך. לא ברור לי גם מה ההבדל המהותי בין 40ד’ ל-50 ד’. גם לא ברור לי העיסוק הפילולוגי בהבדלים בין “סרט” ל”דרמה” – ב-2 המקרים מדובר ברצף של תמונות וקולות המספרים סיפור ואפשר לחשוב שהקולנוע הישראלי הוא אפי וכולל סצנות של אלפי משתתפים לעומת החומרים המיועדים לטלוויזיה שהם קאמריים מטבעם, אף כי “אלוהי הקטל” וסרטים רבים אחרים מנתצים גם את ההבחנות האלה. בכל הכבוד, אתה מסלף ובגדול את דברי כשאתה טען שעיקר “הרעש” שאני עושה כביכול (ולמה לקרוא לזה “רעש”- כשהמועצה אומרת את דברה זה דברי אלוהים חיים וכשאנשי השטח מדברים זה “רעש “? ) זה בגלל שמאיימים “לקחת” ממני את הדרמות/סרטים עלילתיים. עד כה, לא אמרתי על כך דבר וחצי דבר והתרכזתי רק בהגדרה המופרכת ובקיצוץ השערורייתי. לגבי הקביעה המשונה בטיוטת הכללים המגבילה את הסרטים/דרמות לטווח תמוה שבין 3 ‘ ל-40 ד’ המיועדים לקולנוע. אתה מכיר בעל בית קולנוע שישבץ סרט בודד באורך 40 ד’, אם כן שלח לי את הטלפון שלו. אני גם לא מכיר הרבה בימאים שמעוניינים בסרטונים של 3 ד’ כי הם לא מפיקים מספיק מילאג’ וניסיון חוץ מהמיילג’ ל”נוסע המתמיד” כתוצאה מהריצה מפסטיבל זניח אחד למישנהו. ומה אגב, אם יש כבר איזו הברקה של 2 ד’ או 60 ד’ אז שוב צריך ללכת לועדת חריגים. נראה שגם אינך מעודכן בהתפתחויות: ערוץ 10 שידר לפני כחודשיים דרמה/סרט you name it באורך 60 ד’ ו”קשת” שידרה 2 סרטים- האחד באורך 30 ד’ והשני באורך 75 ד’ “כל הזמן שבעולם”, שנוצרו ע”י בימאים מתחילים- כולם בהפקת קרן מקור. הסרטים, בלי פסטיבלים ובתקציב הפצה אפס, עשו בממוצע 150,000 צופים- צריך עשרות ומאות פסטיבלים כדי להגיע לכך. בנוסף הטלוויזיה הישראלית החלה גם בהקרנת דרמות/סרטים עלילתיים מתוך כוונה להפוך זאת למסורת. אתה עצמך משבח את “להרוג דבורה” (7 ד’) מצד אחד ובזמנו שיבחת את “שתיקת הצופרים” דוקודרמה היסטורית על מחדל יום הכיפורים באורך 80 ד’ ששודרה בטל-עד וברשות השנייה שהיא מוצר טלויזיוני מובהק שאינו מתאים לקולנוע. הנה כי כן בעצמך הגדרת את גבולות הגיזרה, היינו שאין גבולות והסרט/דרמה צריך שלא יוגבלו באורך כלשהו ויהיו מוצר נוסף בצד הסרטים המיועדים לקולנוע. אתה רוצה הגדרה: “סרט/דרמה עלילתית באורך כלשהו שיכול שיוקרן בטלוויזיה או בקולנוע וייעשה בנוסף לסרטים המיועדים מלכתחילה להקרנה בבתי קולנוע, ובלבד שחלק משמעותי מהפעילות בתחום זה יוקצה לסרטים של בימאים מתחילים לפי שיקול דעת המוסד ובשים לב לאילוצים המקצועיים והתקציביים” זוהי רגולציה מקצועית, בלתי קומיסארית, הנותנת מענה לכל הטווח של יצירות שאינן סרטי קולנוע במובהק ולא יוצר מיטת סדום מלאכותית שתגביל את הפעילות ותחייב דיונים אינסופיים עם ועדות חריגים וחברי מועצה שלא כולם בדיוק מבינים על מה מדובר. ותאמין לי, אני יודע על מה אני מדבר- יש לי ניסיון בזה יותר מאשר לכל חבר מועצה ממוצע כולל המשפטנים שבהם. לכן גם איני מבין את היוזמה של נעמי 3-30 הנראית לכאורה כיוזמה שנועדה לסייע גם לסטודנטים שלה שהרי היא בעצמה מודה שמיטות הסדום שנקבעו לא עמדו במבחן הזמן אז מדוע ליצור מיטות סדום חדשות ועוד בעידן המשתנה חדשות לבקרים. ביקורתי השנייה הייתה על תקציב הסרטים/דרמות שקוצץ באופן שערורייתי לטובת התחום הייעודי הוירטואלי ונראה לפחות עכשיו כנתפר לכאורה עבור “קרן גשר” (מה ההבדל בין הדרמה “תכנית כבקשתך” שנעשתה במסגרת “החצר האחורית” של גשר והמצטלמת כולה בחדר שלא ברור מיקומו לבין הדרמה “אושר” של מקור בהשתתפות ריימונד אמסלם, המתרחשת בקריית שמונה ונוצרה בידי בוגרי במעלה, שאחת מהם גם חברה במועצה? התשובה אין שום הבדל חוץ מהקופי רייטינג “החצר האחורית” שיוצר את הרושם כביכול שיש כאן משהו מיוחד המבטא את הפריפריה- כאילו שכל שאר הקרנות עוסקות בדרמות המשקפות את ה”חצר הקדמית”- דבר שהוא משולל כל יסוד. אבל הסר דאגה מליבך, ממילא התקציב שריסקתם יניב בעיקר סרטים קצרים, שתרומתם המקצועית לבימאים המתחילים תהיה אפסית כי קצרים עושים בבית הספר ורוב היוצרים, למרות מחשבותיך עם עצמך, רוצים להתמודד עם עשייה מורכבת יותר שמטבעה היא גם ארוכה יותר. סרטים כמו “שתיקת הצופרים” ששיבחת, כמו “כל הזמן שבעולם” שהוא יצירה קולחת ומקצועית ועוד, לא ייעשו יותר. כך, כשלא ממש מאזינים לצרכים. לא מתייעצים אנשי מקצוע שרוצים רק את טובת הענף ולא פועלים מתוך אינטרסים אישיים תוך ניצול לכאורה של מעמדם, מגיעים לתוצאות המוגדרות כרגע כ”זמניות” אך מי כמונו יודע שאין דבר יותר קבוע מ”הזמני” ואין בהן שום בשורה אמיתית אלא הסטה של כספים מקרן פחות פופולארית בעיני המועצה בהתעלם מעבודתה לקרן שהיא יותר פופולארית ומקובלת. במציאות הזאת השאלה היכן ייעשו הסרטים/הדרמות האלה, אף שאביע דעתי בזמן ה”שימוע” המובטח, מעניינת אותי בשלב זה כשלג דאשתקד מאחר והתחושה הבסיסית היא שממילא אין עם מי לדבר, ושהסיכוי שחברי המועצה ייתפסו כשהם מקשיבים ב”לב פתוח ובנפש קולטת” לאנשים שהתמחותם בקביעת המדיניות המקצועית ולא בקופי רייטינג ובהפרחת סיסמאות ריקות, נראה ק


השאירו תגובה