טוב ליהודים
וידוי: אני מת על גילברט גודפריד. הוא נורא מצחיק אותי. הנה גודפריד בפרודיה של כותבי לטרמן לסדרת Speechless של איגוד התסריטאים:
==========
דיוויד קאר מה"ניו יורק טיימס" פגש את איתן כהן בבכורת "ארץ קשוחה" בסוף השבוע. קאר שאל את כהן מה דעתו על כל הפרסים שהסרט שלו אמור לזכות בהם (ושמאז ההקרנה בחלקם כבר זכה). וכהן, לקוני כהרגלו, ענה לו: “It will be good for the Jews.”
==========
ויה גרין-סין: הסיפור מאחורי הפרסומת של מרטין סקורסזי ליין התוסס שאת שמו אני לא יודע איך מבטאים, ואיך נראה המשך השידוך בין תוכן קולנועי איכותי ותוכן שיווקי.
==========
דן קציר מאוכזב ממבקרי הקולנוע הישראליים. הם התעלמו מסרטו החדש "אשה אגדה". קציר מרגיש שיש כאן משהו אישי, איזשהו ניסיון למעוך את הסרט, להכחיד אותו, על ידי התעלמות. אז הוא כתב על כך בזעף.
אני לא יודע לגבי שאר המבקרים – האם הם ראו את "אשה אגדה" והאם הם מתעלמים מהסרט אחרי פגישה לילית סודית במרתפי הבונים החופשיים בה הוחלט שהסרט הזה עדיף שיתנדף – אני יכול להעיד רק על עצמי. ולפגישה הלילית הסודית ההיא לא הוזמנתי. ראיתי את "אשה אגדה" והרגשתי שהסרט הוא החמצה. אמרתי את זה בשידור בפינתי בתוכנית הבוקר של קשת. יש בו גרעין עלילתי מוצדק ומרתק שאיכשהו לא מקבל טיפול קולנועי מספק. ובעיקר: סגנונו של קציר, שגרם לי לחבב את סרטיו הקודמים, פשוט לא מתלבש נכון על הסרט הזה. קציר מספר את סיפוריו בגוף ראשון ודומני של"אשה אגדה" היה מתאים יותר גוף שלישי.
עכשיו, אני מחבב את קציר, ואהדתי את סרטיו הקודמים. וכל מה שאמרתי בשידור (ובאייטם שיתפרסם בסוף השבוע הקרוב, בו "אשה אגדה" מוזכר באופן אגבי) כתבתי לו גם באופן אישי כששלח לי מייל לתהות למה לא כתבתי על סרטו. עניתי לו: כי הסרט פשוט לא התחבב עליי. יש בו סיפור שראוי לספר: ניסיון ההישרדות של תיאטרון יידיש ניו יורקי הנפרש על פני ימי החנוכה (של תחילת המילניום הנוכחי). סצינת התיאטרון היידי בניו יורק, או לפחות שרידיה, ראויה לתיעוד. והמירוץ נגד הזמן, למצוא להצגה מעון חדש ומימון, היה יכול לאכלס סרט שואו-ביזנס מרתק. אבל זה לא סוחף. ובמידה מסוימת מה שעלה בגורלה של אותה הצגה, המחפשת קהל, מתברר גם כגורלו של הסרט עצמו. מה שכן, אני מודה, קהל שוחרי תרבות היידיש, בייחוד המבוגרים, עשויים ליהנות מהסרט. אבל זו תהיה הנאה מניחוחת שהם מתגעגעים אליהם, לא ממנה מבושלת היטב.
בעיקר תהיתי למה סרט שצולם כבר לפני שבע שנים מגיע למסך כשהוא עדיין נראה כמו סקיצה.
קציר, אדם שנשמתו במקום הנכון, ענה לי במכתב גדוש כנות. האמת, התשובה שלו ריגשה אותי יותר מהסרט כולו. אבל היא גם גרמה לי להבין שיש איזשהו חיבור מיסטי בין גורלו של הסרט וגורלו של התיאטרון אותו הוא מתעד בסרטו. ביקשתי את רשותו לפרסם כמה פסקאות ממכתבו, והוא הסכים:
אתה צודק שהסרט לא מושלם. חיכיתי שבע שנים בתקווה לגייס את הכסף שיאפשר לי לערוך אותו יותר, וכן כדי לקנות צילומי סטילס וקטעי ארכיון מהתקופה ועוד רעיונות שהיו לי להפיכת הסרט למוצר שרציתי שהוא יהיה. לצערי זה לא קרה. התרבות הנכחדת הזו עדיין גורמת לצמרמורת אצל רבים בעולם היהודי ולכן הסרט לא הצליח לגייס תקציב אמיתי מינימלי.
סרט הוא סרט וצריך לבחון אותו בקנה מידה אובייקטיבי. ויחד עם זאת, אני כן חושב שאי אפשר להשוות סרטים שנעשו בתקציב גדול לסרט קטן מחתרתי, שנעשה בתקציב יותר נמוך מתקציב כתבה ממוצעת בישראל.
לסרט לא מעט בעיות, אך הוא כן השיג הישג לא מבוטל עד עתה בנגיעה בקהל ובדור שלם בכל העולם.
קולנוע לב החליט לאור הביקוש של הקהל לאפשר לסרט להכנס לשבוע רביעי בהקרנה מסחרית. זה מוכיח שיש בסרט משהו שכן נוגע גם בקהל בישראל, כי כלי השיווק המרכזי היה המלצות מפה לאוזן.
כשלא גייסתי את הכסף לעשיית סרט דוקומנטרי רחב יריעה ונוצץ, החלטתי בכסף המועט שעוד נותר לי, לסיים את הסרט כדוקומנטרי קלאסי, דהיינו – מסמך פחות נוצץ אך יותר נטורליסטי וחשוב על תופעה תרבותית הנמצאת בסכנה וסיפור חייה של אישה מופלאה שבגלל כל מיני סיבות שלא אכנס אליהן- הרבה מאד אנשים בניו יורק ניסו להשכיח את סיפורה ואת הישגיה. בסופו של דבר, האותנטיות הלא מתוסרטת של הקולנוע הזה, היא שנותנת לו את הכוח והקסם.
אנחנו חיים היום בעולם יותר מודרני, שאולי אין בו יותר מקום לסוג כזה של קולנוע קלאסי, כי קולנוע דוקומנטרי גם הוא נהיה היום קולנוע מסחרי, והשורה התחתונה היא כסף ורמת ליטוש שתאפשר עשיית כסף.
לכל במאי יש את ההתלבטות מתי סרט מגיע לקו הגמר. אני הבנתי לאור הכשלון בגיוס כספים עבורו, שייתכן שיקח שנים רבות לגייס את הכספים הדרושים. הרגשתי שהסרט כרגע רלוונטי לדור שלם של אנשים שמוכנים להתמודד עם התסביכים שלהם עם המוצא היהודי האשכנזי שלהם.
אפשר להשוות את הסרט הזה ל"קומדיאנטים" המופלא, שדווקא עסק באותו נושא, והיה מעולה.
אני לא מבין למה קציר צריך את המבקרים. את כל הציטוטים והביקורות הנלהבות שהוא יכול לרצות כבר יש לו:
"…This Magical Israeli Film" – ד. קציר
"Important Israeli Film" – ד. קציר
"השיג הישג לא מבוטל עד עתה בנגיעה בקהל ובדור שלם בכל העולם" – ד. קציר
"האותנטיות הלא מתוסרטת של הקולנוע הזה, היא שנותנת לו את הכוח והקסם" – ד. קציר
קציר, אולי תבדוק את יחסי הציבור של הסרט. לא קבלתי הזמנה, טלפון או אימייל להקרנה של הסרט. אני לא היחיד מרבית חברי למקצוע לא ידעו אפילו על הסרט. הם גילו רק משיחות שנהלתי איתם בנושא.
אני בכלל הופתעתי לקרוא עליו כמה ימים לפני עלייתו למסכים. די הופתעתי שיחצנים של סרט ישראלי לא רודפים אחרי. בכל מקרה על סרטך למדתי שבוע לפני יציאתו למסכים וזאת דרך האתר של סרטי שני.
מאחר ולא הייתי היחיד תארתי לעצמי שזה סרט שלא מעוניינים שנצפה בו, לכן לא הלכתי. החסרון והיתרון במקצוע שלנו שיש לנו המון סרטים לצפות ואם לא פונים אלי בבקשה לראות את הסרט אני מעדיף לא ללכת מיוזמתי. בד"כ סימן לסרט רע.
אגב בן זוגי ואני אוהבים לצפות בסרטים התיעודיים בסינמטק בת"א בשבת בצהריים ואחה"צ. ההקרנות שם כמעט תמיד מלאות ואווירה של חובבי קולנוע, סימן שיש קהל לקולנוע תיעודי ישראלי. אולי זה המקום שאתה צריך להציג את סרטך.
יאיר הוכנר
מבקר הקולנוע של אתר סרט
גילברט גודפריד מעצבן אותי, אבל הסגמנט שלו ב"אריסטוקרטים" הפיל אותי לרצפה. וגם הסרטון הזה מצחיק.
לגבי דן קציר – סביר להניח שאלך לראות את הסרט. מאוד אהבתי את "יצאתי לחפש אהבה…תכף אשוב", ובילדותי שמעתי לא מעט יידיש. וכן, ראיתי גם את "הקומדיאנטים", ואכן, הוא היה סרט נהדר.
בלי קשר לשום דבר… היום בערוץ הראשון, פרק של "חוק וסדר – מדור מיוחד" שמרפרר בצורה כלשהי ל"זודיאק". למען הסדר הטוב: אני תרגמתי.
הייתי בסרטו של דן קציר אישה אגדה תיאטרון היידיש סיפור אהבה.
זהו סרט דוקומנטרי מדהים ומרגש.
אני מלאת התפעלות ממבנה הסרט, מהצילומים ומהעין הקולנועית המיוחדת כל כך של דן קציר.
מעבר לכך הוא מראיין מעולה המצליח להגיע אל האנשים אותם הוא מראיין. הוא לא מפחד ללכת בעמדה אישית גם בנושאים שהם פחות פופולרים כמו יידיש.
שלום חברים,
כאן דן קציר, היוצר של הסרט אישה אגדה.
יאיר הוכנר ודורון פישלר, זרקתם כמה תהיות. אז הנה תשובתי:
לדעתי, אנחנו חיים בעולם הנשלט על ידי תאגידים. גם אנחנו, בני האדם אט אט נהפכים לברגים קטנים במנגנון משומן, חסר פנים, אישיות או לב.
קולנוענים, ומבקרי קולנוע, הם חריגים. הם אינדיווידואלים שקיבלו החלטה עקרונית לא להפך לחלק מהמנגנון. הם ילדים שמסרבים לגדול ורוצים להשאר בעולם יותר אידילי, נאיווי ורומנטי.
התפקיד שלנו הוא בו זמנית להגן על גן הילדים הקסום שלנו, אך גם לשכנע את ההורים המסכנים שעמלים במפעלים אפורים לברוח לכמה רגעים ולבוא לנוח בגן הקסום.
יאיר הוכנר, מהתגובה שלך קיבלתי את הרושם, שכרגע אתה וחברייך המבקרים, החלטתם להתחנף רק לבריונים בגן. חבל. הקסם של הגן שלנו, שהוא היה גן בו כולם הרגישו שייכים. לא משנה כמה הילד היה חריג, שונה, יותר מדי רגיש, חבול, מוכה, עני ובקיצור- אחר. כל ילד בסוף מצא בגן שלנו את קבוצת החברים שלו. היו ילדים קצת יותר פופולרים וקצת פחות- אבל לכולם היה חברים.
אם אתה וחברייך תתחנפו רק לבריונים- הם בסוף יפרקו לכולנו את הצורה, ויהפכו גם אותנו לישות נטולת פנים ייחודיות. הגן הקסום והמיוחד שלנו יהפך למקום אפור וקודר בו אין מקום לאחר. לא כל סרט שלא הגיע אלייך ולחברייך המבקרים הוא סרט שהיוצרים לא האמינו בו. יכול להיות, שהם לא הצליחו לעבור את חבורת הבריונים שהקפת את עצמך בהם. אין בעיה להסתובב עם הבריונים. אך חשוב, שמדי פעם תביט סביב, ותנסה גם לחפש את הילדים המוכים שיושבים בפינה שקטים. העובדה שהם לא צועקים ולא מנדנדים לך, לא אומר שהם לא רוצים את תשומת הלב שלך.
זאת הסיבה שעשיתי את הסרט אישה אגדה, בניגוד לכל הגיון מסחרי. פגשתי אישה מדהימה בשנות השמונים לחייה. סיפורה החשוב נשכח. החלטתי בלי אמצעים, ועם מצלמה ביתית לנסות להביא את סיפורה לכל ילדי הגן. היא ישבה יותר מדי שנים בפינת הגן. 42 שנה ליתר דיוק, מנודה וחסרת הכרה. מאז שהייתי ילד, שנאתי את הבריונים- אז החלטתי לעזור לה. האם אין יותר מקום לסרט הקטן והאינטימי על נושא קצת איזוטרי?
כואב לי שבמגרש הביתי שלי התעלמתם ממני.
להפתעתי, דווקא באמריקה מבקרי הקולנוע נלחמים על זכותם של סרטים קטנים וחסרי תקציב אבל איכותיים ומיוחדים, להגיע לתודעת הקהל. דווקא שם המבקרים מלאים בחדווה של גילוי סרטים שמסתובבים מתחת לרדאר הציבורי. לשמחתי, בפרוייקט הזה, זכיתי לעשרות בקורות מחמיאות. חלקן ממיטב המבקרים, בחשובי העתונים של לוס אנג'לס וניו יורק כולל הניו יורק טיימס, לוס אנג'לס טיימס, לוס אנג'לס דיילי ניוז, המלצת המבקרים במגזין ניו יורק הנחשב, ועוד… הנה לינק לחלק מהבקורות (אבל ניתן למצוא עוד כתבות וביקורות רבות בגוגל): http://www.newlovefilms.com/press.php
לשמחתי, לא כולם רוצים רק לחגוג עם השבעים והמדושנים בככר המדינה.
עדיין יש את החולמים שרוצים להשקיע את האנרגיה שלהם בנסיון להציל גם את התאטרון בקצה העיר.
אחרי החוויה של הסרט הזה, אני מבין לחלוטין מה הרגישו זמרי הקסטות.
מישהו צחק וקרא לי אבי ביטר האשכנזי.
בכל בדיחה יש שמץ של בדיחה,
ועל כן אני לוקח את זה כמחמאה.
אני מקווה שתחזרו לרוח הנעורים של הגן הקסום שלנו, ותמשיכו במסורת של גודאר, טריפו ושאר המהפכנים של מחברות לקולנוע.
שלכם בחבוק ואהבה,
חברכם לגן,
דן
אפרופו שביתת התסריטאים המתארכת, הנה סרטון נוסף שנשלח אלי הערב המתאר את הזדהותן של חיות מחמד הוליוודיות עם התסריטאים השובתים:
http://www.youtube.com/watch?v=npqx8CsBEyk
אותי זה הצחיק עד דמעות.
שלום דן,
כנראה שאתה לא מכיר אותי ואני בהחלט לא מכיר אותך, למרות שראיתי את סרטך הראשון והמדובר. בכול מקרה איך אני אוהב שאיכשהו תמיד הכול מגיע לדברים אישיים בבלוג הזה. ודווקא לא מזמן אמרתי לרווה שאני קורא אף לא מגיב אז גם אני בקלחת עכשיו.
א. כמבקר קולנוע אני מוחרם ע"י התאגיד תאטראות ישראל (פורום פילם וא.ד.מטלון) אני גם מבקר הקולנוע היחיד שמסרב לכתוב על סרטיהם ביקורות עד שיסירו את החרם. וזאת למרות שנציגים שלהם בקשו ממני לכתוב. אפילו על משפחת סימפסון שכן הוזמנתי סרבתי לכתוב.
ב. אני יוצר קולנוע עצמאי ולא עבדתי עם שום משרד יחסי ציבור על סרטי "ילדים טובים" ובכל זאת כול העיתונים, אתרי האינטרנט וגם מספר תוכניות טלוויזיה סקרו את הסרט
http://www.goodboysfilm.com/
דאגתי באופן אישי שכול עיתונאי, מבקר או כול אדם שיכול לעזור ולקדם את הסרט יגיע אליו ולא רצתי להתלונן שעושים עלי חרם.
אותו הדבר אני עושה עם סרטי השני שעתיד לצאת בקיץ הקרוב וכבר זכה לעשרה איזכורים לפחות באינטרנט תוכניות טלוויזיה, בעיתונות הכתובה וזאת בלי שום תקציב פרסום.
יש משהו מדהים אצל אנשי קולנוע אנחנו אוהבים להתלונן. הקרנות לא נותנות לא כסף, לא כותבים עלינו, לא עושים לנו נעים בגב, אז אף אחד לא חייב לנו שום דבר – לא כסף, לא סיקורים ולא שיהיה לנו נעים בגב.
אם החלטת להפיץ סרט צלצל לאנשים, שלח הזמנות, תדאג שיחכו להם כרטיסים בקופה, תביא אותם לקולנוע, תשגע אנשים עד שיכתבו על סרטיך לטוב ולרע.
קל להתלונן עוד יותר קשה לעשות! אין שום קשר לתאגידים, הגיון מסחרי וברגים. במיוחד לא במקרה שלי!
ועוד לא נרגעתי…
הטלפון שלי מפורסם גם באתר הסרט שלי, גם באתר הפסטיבל, גם באיגוד העיתונאים, גם באתר של איגוד הבמאים והתסריטאים. גם הקרן לקולנוע יכולה לעביר את המספר, גם בסינמטק אפשר להשיג מספר שלי. כמעט לכול מבקר קולנוע יש את הטלפון שלי.
לא ברור איך "הביריונים" מנעו ממשהו להגיע אלי או אל חברי למקצוע. כמעט כול סרט תיעודי שיוצא אני מוזמן לראות ולא מדובר במשרדי יח"צ גדולים במרבית המקרים מדובר בעצמאיים קטנים שלא ממש יודעים את העבודה. היו אפילו מקרים שהיוצרים עצמם צלצלו או שלחו אימייל.
ואם כבר גודאר, טריפו וחבריהם שאותם הזכרת, הם היו אשפים ביחסי ציבור והגיעו לאן שהגיעו בגלל שהם למדו את המדיה עצמה ובאו ממנה. שניהם במיוחד ידעו לספק שערוריות על ימין ועל שמאל.
סליחה לכול חברי הבלוג, הדבר שהכי מעצבן אותי בעולם, זה קיטורים של אנשי קולנוע.
רון פוגל בקש לפרסם את הביקורת שלו על סרטך באתר סרט, מסתבר שאמא שלו חברה של אמא שלך, אז לבריאות:
http://www.seret.co.il/critics/index.asp?catCase=3&id=841
אני חייב מיליון התנצלויות לרון פוגל, משתמע ממה שכתבתי מעלה שהוא כתב את הביקורת שהתפרסמה אצלנו באתר בגלל שהוא מקורב למשפחת הבמאי. היכרות רופפת מאירועים מצערים בבתי קברות בעיקר כמו כן הוא אף פעם לא פגש או שוחח עם הבמאי.
רון הלך מיוזמתו לקולנוע, קנה כרטיס וכתב את הביקורת מתוך ליבו בלי השפעת גורמים חיצוניים. רון כותב בהתנדבות ראיונות וכתבות באתר סרט, הוא גם מארגן את ערבי הקולנוע האורבני ביהודה הלוי סנדוויץ’ בר. לא כמו יאיר הוכנר שלעיתים סערת הרגשות גורמת לו לכתוב שטויות, רון אדם חיובי ואני מבקש סליחה על כך שפגעתי בו.
והשיעור שנלמד כאן שאסור לי לכתוב טוקבטים 🙂
שלום חברים,
תודה ליאיר הוכנר על ההבהרה שלו. אני מעריך אותה מאד. רון פוגל כתב עליי מאד יפה. אך אינני מכיר אותו. מעולם לא דברתי אתו, לא התכתבתי אתו ומעולם לא נפגשנו. אני שמח שלמרות זאת הוא אהב את הסרט. רון פוגל לא חריג בבקורת שלו. סוף טוב לסיפור הסרט שלי, אישה אגדה. אני נמצא כרגע בלוס אנגלס, אך לבי ממשיך להיות בישראל.
כמדי ערב אני עושה גוגל לראות האם משהו בישראל נזכר סוף סוף לכתוב ביקורת על הסרט שלי באיזהשהו עתון יומי גדול המודפס בישראל- ידיעות, מעריב או הארץ, כי אנחנו כבר נושקים להקרנות מסחריות שבוע שביעי בקולנוע לב דיזנגוף אך לצערי ההתעלמות ממשיכה.
איזה מזל שיש גוגל. גיליתי לתדהמתי שבאתר ABOUT.COM היוקרתי, אתר השייך לניו יורק טיימס, הזוכה ל 34 מיליון מבקרים בחודש, ואח מחמשה עשר האתרים הפופולריים בארה"ב ש-
הסרט "אישה אגדה" נבחר כאחד מעשרת הסרטים הדוקומנטרים הטובים של השנה על ידי המבקרת סרטים שלהם:
הם פרסמו רשימה: TOP TEN DOCUMENTARIES FOR 2007
מי היה מאמין שסרטי דל התקציב יהיה בטבלה אחת עם מייקל מור, ועם שאר הסרטים הדוקומנטריים הגדולים של השנה, שרובם עלו פי עשר ויותר מהסרט שלי.
כמו שכתבה המבקרת סרטים שלהם- היו מאות רבות של סרטים מצויינים השנה. אך הסרט שלי, זכה להכנס לרשימה–
זה די מדהים. הישג אמיתי, גם לי, גם לסרט, וגם לקולנוע הישראלי.
שיהיה לכולם שנה אזרחית טובה, וכולי תקווה שבשנה הבאה ימשיך הקולנוע הישראלי העלילתי והדוקומנטרי לפרוץ גבולות.
שלכם,
באהבה,
דן