טוק-טוק-טוקבק
הרשו לי להשתתף בכמה מהדיונים הפעילים שמתנהלים כעת באיזורי התגובות (ותודה לכל המשתתפים, הקבועים והמזדמנים, שמשתתפים בהם)
השפעת העופות
http://www.open-it.co.il/orange/cinemascope/?p=87#comment-810
עידן, חוששני שצ'יקן ליטל נספה בשואת העופות הגדולה שמתרחשת עכשיו בדרום. זהו ממש טיהור אתני. מי מכם לא ראה את תמונות שורפי העופות ולא חשב על פרנהייט 451 של טריפו? זכרו את מילותיי: במקום בו שורפים תרנגולות, עוד ישלקו ביצים. נדמה לי שהשבוע אקפיד לצפות ב"ארץ נהדרת" כי אם לכותבי הסדרה יש ביצים (קשות) הם יוציאו להורג את קוריצה. זה כרגע הדבר החיובי היחידי שעשוי לצאת מהשפעת הזאת.
וזוכרים שכתוב בעמוד הראשי "בלוג על קולנוע, אבל לא רק"? הנה ה"לא רק": מה אם שפעת העופות היא פיגוע על רקע לאומני? תחשבו על זה: הקיבוצים הנגועים נמצאים קרוב לגבול עם עזה. העופות הנגועים הראשונים שזוהו במזרח התיכון היו במצרים. הנה תיאוריית הקונספירציה שלי: מתישהו בשבוע שעבר הוברחו עופות נגועים ממצרים לעזה. התרנגולת חוברה לרקטת קאסם ושוגרה (נטולת חומר נפץ) לתוך לול של אחד הקיבוצים. כוחות הבטחון חשבו לעצמם "איזה מזל, זה סתם נֶפל", בשעה שזו היתה למעשה פצצה מלוכלכת ביולוגית. וככה יגיעו אזרחי ישראל ליום הבחירות כשהם חלשים מהיעדר חלבונים. ואתם יודעים למי הישראלים מצביעים כשיש להם מחסור בפרוטאינים, לא? נכון, לוויטמין ביבי (שבאקט ראשון עם היבחרו יארגן משלוח הומניטרי של תרנגולות כשרות וטהורות מהניכר, כדי שלא יהיה מחסור בעוף, שוקיים וביצים לקראת פסח). וכך יפילו העופות של השלטון בישראל. חכו וראו.
די לדי.וי.די
http://www.open-it.co.il/orange/cinemascope/?p=86#comment-774
איתן מודאג מכך שהקרנה בדי.וי.די הולכת ונהיית נפוצה יותר ויותר באולמות בארץ, ומצרף כמה דוגמאות. אני שותף לדאגה. די.וי.די הוא פורמט ביתי, עם רזולוציה המתאימה למסכים ביתיים ולא למסכי ענק קולנועיים. אם יצא לכם לבקר בחדרי ההקרנה של האוזן השלישית, שנראים כמו אולם ביתי מושקע במיוחד, נדמה לי שגדלי המסך שם (וכן המרחק מסך-מקרנה) הם המקסימום שאפשר להקרין עליהם תמונה מדי.וי.די מבלי להתחיל להתפשר על איכות ולקבל תמונה מעוותת ומפוקסלת.
אך חששותיו של איתן מכך שהעולם צועד לכיוון של הקרנה מדי.וי.די אינן מבוססות. כשמדברים על הקרנה והפצה דיגיטליים, הכוונה היא לפורמט היי-דפינישן, וזה עולם אחר לגמרי. ראיתי מעט סרטים שעברו מאסטרינג בהיי-דף, הוקרנו ממקלטת בטא דיגיטל HD (או ישירות מהארד יסק של מחשב) באמצעות מקרן היי דפינישן בעל עוצמת אור וחדות תמונה המוצאמים למסכי ענק. התוצאה עוצרת נשימה. אני רציני. כל חששותיי מהעתיד הדיגיטלי התחלפו תוך שנייה בציפיה עצומה לעתיד הזה. איכות התמונה פשוט מסמאת ביופיה.
לגבי תגובתו של שי, על כך שהקרנה דיגיטלית תחסוך טעויות של מקרינים חסרי ניסיון – ובכן, חוששני שמקרינים בורים ימשיכו לחבל באיכות ההקרנה גם בפורמט הדיגיטלי. גם מקרן כזה ייפגע בסופו של דבר מתחזוקה לקויה, מחלפים זולים ומכיול שגוי (וראיתי סרט בהיי דפינישן, שצלם הסרט עמל שעה ארוכה לפני ההקרנה על כיול המקרנה, כי הפריים היה בהיר מדי לטעמו).
מה שכן, הפורמט הדיגיטלי יוזיל באופן דרמטי את עלויות ההפצה. במדינה כמו שלנו, אחת ההוצאות הגדולות ביותר שיש למפיץ בהבאת סרט ארצה זה עלויות השינוע של סלילי הסרטים הגדולים והכבדים. הם צריכים הטסה בקארגו וביטוחי מטען, ועמילות מכס, ואז שינוע במשאיות למעבדת תרגום, ואז הדפסת תרגום, ואז פיזור ברחבי הארץ. לסרטים קטנים, כל העלויות האלה עשויות להיות אחד הסעיפים הכי נכבדים בתקציב. בעידן הדיגיטלי רוב הסעיף הזה פשוט נעלם. את הקלטת הדיגיטלית יכול המפיץ להביא במטען היד שלו, או לשלוח בדואר רשום, גג 50 שקל. בעתיד היותר רחוק, כשההפצה תיעשה באמצעות אינטרנט או פס רחב לווייני (הסרט יועבר באינטרנט ממרכז ההפצה האירופי, נגיד, אל משרדי המפיץ בתל אביב, יאוכסן באופן מקודד על הארד דיסק, ומשם יופץ בסיב אופטי, או בקלטות דיגיטליות, לבתי הקולנוע).
העתיד הזה יהפוך את ישראל, סוף סוף, לחלק משאר העולם, כשרטרוספקטיבות וסרטים קטנים, שכרגע בכלל לא מגיעים אלינו, כי ההימור הכלכלי בהבאתם גדול מדי, יוכלו להיות מוקרנים תמורת פיקדון סמלי מצד המפיץ ולחיצת כפתור.
גרסאות כיסוי
http://www.open-it.co.il/orange/cinemascope/?p=87#comment-807
כאן תמצאו דיון שהתעורר סביב השאלה: למה הסרטים הישראלים נראים כה – נגיד – סטנדרטיים וחסרי מעוף. האם לחוסר כסף יש לכך השפעה? או לחוסר מעוף (או ביצים)? שאלה טובה. ואין תשובה אחת, אלא הרבה תשובות שכולן נכונות. העניין הוא כזה: סרטים ישראליים מופקים כיום בתקציבים שבין 800 אלף דולר ל-1.2 מיליון דולר, ואם תסתכלו על סרטים עצמאיים קטנים מהעולם, תגלו לא מעט סרטים מדוברים ומהוללים שהופקו בתקציבים דומים. מה ההבדל?
1. חינוך. בבתי ספר לקולנוע בארץ עוסקים, על פי רוב, בלספר סיפור. כל מה שקשור בתנועות מצלמה, מיזנסצינה מורכבת, או כל דבר שמבטא סיפור ומסר באמצעים בלתי מילוליים נחשב קישוט. בבתי ספר בחו"ל, המצלמה היא אחת הדמויות ואסור לתלמיד להתעלם ממנה. אם היא סטטית צריכה להיות לכך הצדקה. אם היא על כתף, הצדקה. על מנוף, הצדקה. אם תצלמו את אותו תסריט פעם אחת במצלמת כתף ופעם אחת במצלמה נייחת תקבלו שני סרטים שונים עם משמעויות אחרות. הבימוי כאן טלוויזיוני לא במובן המדיום שוט, אלא במובן של תוכניות אירוח: מצלמים את מי שמדבר. (שוב, זו הכללה מעט גסה ולא הוגנת, וכיום יש יותר ויותר יוצרים שכבר לא חושבים ככה).
2. מקצוענות. יודעים איפה התעשיה המקומית ממש פגועה? באנשי הצוות שאינם קשורים לקריאטיב. גריפים, גאפרים, עוזרי במאי, עוזרי צלם, אפקטים ופעלולנים. יבוא הבמאי השאפתן ביותר, שירצה לצלם סצינה שוט כזה: פושע שולף סכין, המצלמה מסתובבת סביבו ומגלה את הגיבור מאחוריו, תופס אותו, מעקם לו את היד לאחור, שובר אותה, מחץ את הסכין, ובועט לו בבטן ומקפל אותו. מתאים לסרט אקשן, אבל גם לסרט כמו "מוכרחים להיות שמח". לשוט כזה תצטרכו דולי, קריין או סטדיקאם, שני אנשי סטאנטס שיחליפו את השחקנים ברגעי המכות, מפעיל מצלמה (אופרייטור) ועוזר צלם (פוקוס-פולר) מקצוענים שיודעים גם לצלם שוט מהיר, גם לעקוב עם הפוקוס וגם להשאיר את המצלמה יציבה ולא להרעיד אותה כאילו היא מצלמת הפגנה בקלקיליה. וגם עוזר במאי שיוכל לתפעל את כל התרחשויות הרקע בסצינה, לזרז את ההקמה ולתקתק את הטייקים. ולא שאין אנשי מקצוע כאלה בארץ. יש. אבל נורא מעט, והם לרוב יהיו תפוסים בפרסומות. וכך לא פעם עוזזרי צלם, עוזרי במאי, וכל הצוות הטכני, שאמור לתת את התמיכה הכי טובה לבמאי ולהגשים לו את כל בקשותיו, הם סטודנטים בחופשת קיץ, בוגרים שרוצים להיות במאים או צלמים אבל מתפרנסים בינתיים מעבודות זוטות. וכך, בסרט אמריקאי סטנדרטי שוט כזה ייקח X שעות לצלם, ובארץ הוא ייקח 4X, ובטייק השלישי כשזה לא יצליח, המפיק יילחץ, יגיד לבמאי שהם לא יכולים לבזבז את כל היום על השוט הזה, שמאבדים את האור, שימצא פתרון אחר, הבמאי ילחץ, ירגיש שזו אשמתו וחוסר הניסיון שלו, ויאלתר פתרון אחר. הפתרון האחר יהיה מה שאנחנו רגילים לראות בדרך כלל בסרטים הישראליים. מה הפתרון? אין פתרון. כולם רוצים להיות במאים, אף אחד לא רוצה להיות גריפ, וככה ישראל מתהדרת בשוטים רועדים גם על דולי. או שמוותרים מראש על דולי, כי זה יקר מדי לשכור, ומורכב מדי להרכיב, ומסובך מדי לצלם, ומה לא.
3. כסף. התקציב הישראלי מאפשר לרוב כ-21 ימי צילום. בסרט של מאה דקות זה אומר שצריך לצלם 5 דקות ביום. זה המון דקות ליום אחד. בהוליווד הפזרנית מצלמים דקה-דקותיים ביום. בקולנוע העצמאי מצלמים בין 3 ל-5 דקות ביום. אבל אז זה תלוי בסרט. כדי להספיק חמש דקות ביום, כולל לעשות סט-אפ ולהחליף לוקיישן, הסצינות צריכות להיות של אנשים יושבים ומדברים. רצוי צילומי פנים. עדיף לא ערב.
4. שוב, גם זה הולך ומשתנה, אבל במשך שנים הסתובבתי בתחושה שהבמאים הישראליים פשוט לא מספיק מוכשרים. מה, הם לא ראו מימיהם סרט? הם לא יודעים איך זה יכול להיראות? מה, אין להם מספיק דמיון? מה, אין להם מספיק כריזמה כדי להצליח להכניס לאקשן צוות שלם שיתעלה על עצמו?
חברו את כל הנתונים האלה ומה תקבלו? את "איזה מקום נפלא". את "מטאליק בלוז". סרטים בינוניים. סרטים, אגב, שעלו בדיוק אותו דבר כמו "האסונות של נינה" ו"חתונה מאוחרת" "הכלה הסורית" ו"עטאש" שהיו גדושי כשרון, שאפתנות ומקצוענות.
ובנושא הכיסוי (coverage), עוד רעה חולה של הקולנוע הישראלי. אני לא מלמד בימוי, מהסיבה הפשוטה שאינני במאי, אבל בכל זאת, בשיעורים העיוניים שאני מעביר, אני ממליץ לתלמידים ללמוד מהמקצוענים ולא לצלם כיסוי. היצ'קוק, למשל, לא כיסה. צילום כיסוי הוא (לפעמים – אני חייב לסייג כי יש גם במאים מעולים שמצלמים כיסוי, ויש סיטואציות שכדאי כן לכסות) עדות לפחד וחוסר בטחון, וכן – חוסר מעוף. ובפועל, אתם מבזבזים זמן על זה. אבל די להצליח לא לרעוד מפחד כלי שאתם "מכוסים" צריכים להגיע לסט מוכנים (וגם, להשאיר זמן ומקום לצילומי השלמה, כי תמיד יהיה איזה חור באמצע שתצטרכו להשלים איכשהו).
במילים אחרות, ממש קשה לביים סרט טוב. מצבנו מעולה אם יש לנו 2-3 סרטים טובים בשנה. אולי לא צריך לפנטז על יותר.
זה מעלה אצלי תהיה לא חדשה. ברור לי שהרבה יותר קל ליצור פרסומת של 20 שניות בתקציב של מיליון דולר, מאשר סרט של 90 דקות בתקציב זהה. מה שתמיד היה מסתורי בעיני, הוא קליפים ישראליים באורך 3-4 דקות שמצליחים לעמוד בסטנדרטים בינלאומיים, אף על פי שהם נעשים בתקציב כמעט מעליב.
הדוגמה הכי טובה ל"תופעה" הזו הוא זוכה פרס עמ"י לקליפ הטוב ביותר, Perfect cure של My Second Surprise. הקליפ מכיל אפקטים, צילום ועריכה ברמה של פרסומת אמריקאית, למרות שנעשה בעצם בהתנדבות (המפיק הוא בעלה של הבמאית לימור שניידר).
עוד דוגמה: "כרטיס טיסה" של סיון שביט שמלבד צילומים מרהיבים והגעה להסדר עם הנהלת נתב"ג לצילומים בשטח הנמל ושימוש במתקניו, דרש גם בניית דולי מיניאטורית עבור זוית צילום שלא ניתן להגיע אליה בכלים הרגילים. לא בדקתי מה התקציב של הקליפ, אבל אני מנחש שהוא לא קרוב בכלל למה שמוציאים על קליפ של רוני.
התהיה היא בעצם, כיצד במאי קליפים כמו לימור שניידר, רועי ורנר, שחר ברלוביץ' ועוד רבים וטובים הצליחו ומצליחים לעשות בתקציב כמעט אפסי דברים שבמאי סרטים מתקשים לעשות במיליון דולר. האם זה קשור לנסיון של הצוות בבימוי פרסומות? האם גם הם היו נתקלים בקשיים טכניים לו ניסו ליצור סרט באורך מלא?
שלום יאיר,
בהמשך לדיון על התקדמות הטכנולוגיה והשפעתה על הקולנוע: יצא לי פעם לשבת בשיעור שהעביר הבמאי משה מזרחי. הדוגמא שהוא הביא לגבי נושא זה היא: כשמצלמים בוידאו, בגלל שהחומר הגלם הוא כל- כך הרבה יותר זול, ניתן לצלם הרבה יותר טייקים (ולכסות את הסצינה מיותר כיוונים)- וזה בא על חשבון החזרות עם השחקנים. את השינויים הדרושים במשחק עושים על הסט, מטייק לטייק. מכיוון שפילם יותר יקר- דואגים למשחק הרבה יותר- ומצלמים הרבה פחות טייקים. כיסוי מכל הכיוונים לא מבטיח שתדע או תוכל להוציא סרט טוב יותר בחדר עריכה.
אין להבין מכך שאני נגד צילום בוידאו. בעיניי, וידאו הוא בסך הכל כלי נוסף לבמאי הקולנוע. הוא קל לנשיאה, הוא זול וצנוע, צעיר וחצוף ובמקומות מסויימים הוא הכי נכון (אני דווקא אהבתי את "חוכמת הבייגלה", למשל).
אני אכנס לשטח מסוכן עכשיו: אני חושב שהדנים הם היחידים שמבינים את המימד האומנותי של הוידאו. שיטת העבודה של הדוגמה, שלא מפחדת מבומים בפריים, או השתקפויות במראה, ונותנת בכך (לטעמי) תוקף ריאליסטי לסיטואציות המצטלמות, גם משחררת את השחקנים לזוז בפריים כפי שהם מרגישים שהדמות שהם מגלמים צריכה. כל עבודת העריכה בדוגמה, שלא מודאגת משינויי כוונים בפריים (שבירת 180) מוציאה את המשמעות ממושגי כיסוי הסצינה מכל הכיוונים. ביורק- ב"רוקדת בחשיכה", אולריך תומסן ב"אחים" (ביימה סוזן ביר, הוקרן בפסטיבל ירושלים בשנה שעברה ולא מזמן בכבלים) הם רק שתי דוגמאות לרמת משחק יוצאת דופן בסרטים מסוג זה. לא כל סרט ולא כל תסריט מתאימים לסוג כזה של צילום ("החגיגה", למשל, היה מנייריסטי בעיניי). בחירת חומר הגלם שבו יצולם הסרט, בעיניי, היא חלק מההחלטות האומנויותיות הועמדות בפני במאי, והטכנולוגיה המתקדמת מוסיפה אפשרויות נוספות, ולא מחליפה אפשרות אחת באחרת.
איתן, כדאי לציין שבשום מקום לא נאמר שסרטי "דוגמה" צריכים להצטלם בוידאו. זו בחירה אישית של כל במאי ובמאי. "השיר האחרון של מיפונה", למשל, מצולם בפילם.
הדבר היחידי שחוקי ה"דוגמה" אומרים בנוגע לפורמט הוא שפורמט *ההקרנה* צריך להיות פילם 35 מ"מ.
אז אם בתכנייה של הסינמטק, כתוב מתחת לסרט: הקרנת BETA, זה טוב או רע?
היי פינגווין, אני אנסה לענות על התהיה שלך.
קודם כל, מגיעות הרבה מחמאות ליוצרי הקליפים, אבל יש הבדל מאד רציני בין עבודה על קליפ לעבודה על סרט באורך מלא. אם תיקח את הקליפ הראשון כדוגמא, אני יכול להמר בביטחון מלא שהושקעה בו עבודה של לפחות חודש של פוסט פרודקשן. אנחנו מדברים על חודש מול שלוש דקות – אם העבודה הזו הייתה מתבצעת בתשלום, ולא בהתנדבות, סביר להניח שהחשבונית הייתה עומדת על משהו כמו עשרת אלפים ש"ח (אם לא יותר). עכשיו תחשוב מה קורה אם אתה צריך עבודה ברמה שכזו על 20 דקות מתוך 90 הדקות של הסרט שלך – וזה עוד לפני שאני מכניס לחשבון עניינים כמו סט מיוחד, שכירת אמבולנס ומדים, קריין (נכון, אפשר לאלתר קריין עם מדובר במצלמת ווידאו, אבל אם החלטת לצלם בפילם אתה תהיה חייב להשתמש בקריין מקצועי). לא אלאה אותך בכל הפרטים, אבל מדובר באתגר פיננסי לא פשוט.
באשר לקליפ השני, אתה דיברת על כך שנדרשה "הגעה להסדר עם הנהלת נתב”ג לצילומים בשטח הנמל ושימוש במתקניו" – האמת היא שאלא אם כן אבא שלך הוא מנהל רשות שדות התעופה,ההסדר עם נמל התעופה יכלול תשלום של הרבה כסף (ובדולרים) לנתב"ג עבור כל יום צילום, שלא לדבר על כך שהכל צריך להיות מתואם שבועות מראש עם שורה של פקידים כאלה ואחרים.
אחד הדברים הראשונים שסטדנטים לקולנוע לומדים זה שהכל עולה כסף, והעובדה הזו לא הולכת להשתנות. החדשות הטובות הן שהשימוש בהיי דפינישן יאפשר לעשות הרבה יותר בתקציב של חצי מיליון שקל, ועל סמך לא מעט סרטי סטודנטים בהם צפיתי בשנה האחרונה, אני יכול להבטיח לך שוויזואלית לפחות, הקולנוע הישראלי הולך להראות הרבה הרבה יותר טוב מבעבר.
ראיתי שני סרטים בהקרנות דיגיטליות, עם מיטב המכשור של טקסס אינסטרומנט. האחר היה "סטאר וורז – נקמת הסית'", והשני היה "משפחת סופר-על".
שני הסרטים נהנו מיתרון משמעותי – שניהם נוצרו בפורמטים דיגיטליים (האחד צולם ב-HD, השני הוא יציר מחשב מהתחלה ועד הסוף). כלומר, לא הייתה אפשרות לומר ש"זה לא כמו פילם", כי בכל מקרה המקור לא צולם בפילם.
אך עדיין, ההבדל היה ניכר. בשתי מילים: ראו פיקסלים.
לא ראיתי את הסרטים הנ"ל בגרסאות הפילם שלהם, כך שאני יכול להשוות רק לסרטים אחרים שנעשו בפורמטים דיגיטלים. זו לא השוואה מקצועית, אך אם נבחר בסרטים ממש קרובים לשניים הנ"ל – אני יכול להעיד שבהקרנות פילם של "סטאר וורז – מלחמת המשובטים" ו"למצוא את נימו" נראו הרבה יותר טוב.
אגב, יאיר – אתה כותב שראית סרטים שהוקרנו מקלטת בטא דיגיטל – זו ממש לא איכות הקרנה. זו איכות שידור (טלוויזיוני). תמונה מבטא דיגיטל היא עדיין מאוד מוגבלת ברזולוציה שלה, ואני מתקשה להאמין שניפוח שלה למסך קולנוע יכול לעבור בשלום. זה לא כל כך רחוק מהקרנות הבטא אנלוג שנערכות בסינמטק מידי פעם, שהוזכרו לעיל. הקרנה מהארדיסק או מקלטת HD יותר מתקבלת על הדעת.
אני שוב מדגיש: פורמט ההיי דפינישן אמנם מוקלט על קלטות וידיאו-בטא, אבל אלה אינן מצלמות וידיאו ביתיות אלא מצלמות קולנוע לכל דבר, כבדות, גדולות, עם עדשות נורמליות (יש כבר גם היי-דפינישן קטן, למי שרוצה צילום באופן משוחרר וידני יותר). זהו פשוט השלב האבולוציוני הבא: אחרי מצלמת המנואלה של הקולנוע האילם, מצלמת הבולקס 16 מ"מ של הגל החדש הצרפתי, מצלמת הפנאוויז'ן, השלב הבא יראה יותר ויותר סרטי קולנוע מצולמים בהיי-דפינישן, בין אם לסרטים גדולים ("מלחמת הכוכבים", "סופרמן חוזר") או לסרטים קטנטנים ("קרוב לבית", "למראית עין").
יאיר,
בוא ניקח לדוגמא סרט שצולם ב-HD (אם אני לא טועה): "סקס ולוסיה". אני נורא אהבתי את הסרט, אבל מבחינה ויזואלית הוא נראה נורא. אז מי אשם? הצילום, או תנאי ההקרנה בבית ציוני אמריקה?(או שניהם?)
גם אני שוב מדגיש:
בטא דיגיטל – רזולוציה של 720 על 576 (בפורמט PAL).
HD – רזולוציה של 1440 על 1080 או 1920 על 1080.
גם אם תצלם על HD, כשתעביר את הסרט ל-DigiBeta, האיכות תרד. וכשתגדיל את התמונה עם מקרן, זה יהיה מאוד בולט.
אני משער שיש לנו כאן אי הבנה סמנטית – HD הוא צאצא של בטא דיגיטל, ואפשר להחשיב אותו כ"סוג" של בטא דיגיטל. אני מניח שלכך התכוונת. אך בכל זאת, את הדיגיטל נהוג לכנות בפשטות "דיגיטל" ואת ה-HD פשוט "HD", כדי למנוע בדיוק בלבול מהסוג הזה.
ד"ר סוס,
תודה על התשובה, השכלתי.
נזכרתי בראיון עם לימור שניידר בו היא ציינה שהעבודה על הקליפ נמשכה קרוב לשנה וחצי. היא גם הזכירה הערכה לפיה עלות הקליפ (לו היה נעשה בתשלום) הייתה קרובה לחצי מיליון ש"ח. מצד שני, אם לא היה בהתנדבות, היו מסיימים את הקליפ הרבה יותר מהר, כך שכמה עשרות אלפי ש"ח נשמע הגיוני.
"הכלה הסורית" ו"עאטש", אתה מניח אותם באותו המקום???
ואתה מתהדר בתואר של מבקר סרטים.
וסתם סקרן. אתה כצופה, מניין לך המידע מתי מה שאתה רואה צולם כ COVER או צולם במכוון????
על איתן עמית ועל די וי די.
זה לא כבר יצא קצפו של יאיר על עמיתו איתן עמית, באשר האחרון גילה בורות במידע הנוגע לצילומיו של סרט המשך ל"סופרמן". אם לתמצת את טענתו של יאיר אזי ניתן לומר שמבחינתו הבורות הזו מצביעה על חוסר מקצועיות.
עכשיו מפרסם יאיר קטע שלו הנוגע לנושא הדי וי די.
אני מצטט את הקטע כלשונו וכפי שהוא מופיע בבלוג כאשר בסוגריים, ובתוך הקטע, אני שותל הערות משלי לטובת הכלל. אולי זה יגרום ליאיר הרהור שני בטרם הוא ולעתיד יעיר לאחרים על עניין מקצועי.
"במדינה כמו שלנו, (האם בסקנדינביה, למשל, המצב שונה?) אחת ההוצאות הגדולות ביותר שיש למפיץ בהבאת סרט ארצה זה עלויות השינוע של סלילי הסרטים הגדולים והכבדים. הם צריכים הטסה בקארגו וביטוחי מטען, ועמילות מכס, ואז שינוע במשאיות למעבדת תרגום, ואז הדפסת תרגום, ואז פיזור ברחבי הארץ.(בס"ה כל הפעילות שתוארה כאן, ואם נגזים כלפי מעלה, מסתכמת ב….2000$ גג!!!) לסרטים קטנים, כל העלויות האלה (להזכיר, לכאורה, המדובר הוא ב2000$ ) עשויות להיות אחד הסעיפים הכי נכבדים בתקציב. (כדי שנבין טוב את הטענה הזו, 500 – בעברית, חמש מאות- צופים שמשלמים בערך 6$ לכרטיס, נותנים ביחד קופה שערכה 3000$ שהיא כלשעצמה רווח של 33% על הקרן. 600 צופים כמעט מכפילים את הקרן). בעידן הדיגיטלי רוב הסעיף הזה פשוט נעלם.(ועכשיו אפשר לומר "הסעיף הזניח הזה") את הקלטת הדיגיטלית יכול המפיץ להביא במטען היד שלו, או לשלוח בדואר רשום, גג 50 שקל. בעתיד היותר רחוק, כשההפצה תיעשה באמצעות אינטרנט או פס רחב לווייני – הסרט יועבר באינטרנט ממרכז ההפצה האירופי, נגיד, אל משרדי המפיץ בתל אביב, יאוכסן באופן מקודד על הארד דיסק, ומשם יופץ בסיב אופטי, או בקלטות דיגיטליות, לבתי הקולנוע-.
העתיד הזה יהפוך את ישראל, סוף סוף, לחלק משאר העולם, כשרטרוספקטיבות וסרטים קטנים, שכרגע בכלל לא מגיעים אלינו, (הם דווקא כן מגיעים באמצעות הטלוויזיה שזה ממלא אותו הפתרון) כי ההימור הכלכלי בהבאתם גדול מדי, יוכלו להיות מוקרנים תמורת פיקדון סמלי מצד המפיץ ולחיצת כפתור. (שורה תחתונה: 2000$, לדעת הכותב, הן הימור ענק).
אז עכשיו תשפטו בעצמכם את המקצועיות שבכתיבת הדברים שלעיל.
למי שבכ"ז רוצה קצת להבין.
א. רוב העלות של המפיץ היא לא בעבור העותק. מקורה בקניית זכויות השיווק (זוכרים את הקטע שהתפתח כאן לעניין הזכויות), פרסום והפצה. (אני רוצה לראות את המפיק שימכור ליאיר זכויות הקרנה בשביל 2 שקל שהיא עלות ייצור הדיסק)
ב. לא רק בקולנוע, אלא בכלכלה בכלל, הבעיה המרכזית היא היצע מול ביקוש. כיום מיוצרים בעולם יותר סרטים ממה שבתי הקולנוע יכולים להכיל. כל עוד השיקול של המפיץ או בעל בית הקולנוע יהיה, ואין שום סיבה הגיונית שהוא לא יהיה כזה, אייך אני יכול להרוויח יותר, השאלה כמה זה עולה בכלל לא משנה. יותר חשובה היא השאלה: אייך מרוויחים יותר.
כאן (כל הטיעון של העלויות ביחס לסרטים שאין להם קהל) זה מזכיר לי את הבדיחה על ההוא (אני משתף אתכם בבדיחה) שמציע לחברו לקנות ממנו פיל במחיר מציאה של 100 שקל. כאשר החבר קצת מהסס משום שלא בדיוק ברור לו מה הוא אמור להרוויח מהפיל הזה למרות שהמחיר אכן זול (בד"כ, מחירו של פיל הוא לפחות 1000 שקל), יש למוכר רעיון "מבריק" והוא מציע לחברו שיקנה ממנו שני פילים ב150 שקל(יענו הוזיל לו את העלויות טאבל עדיין ההוא יישאר עם 2 פילים מיותרים).
הבדיחה הזו, למי שלא הבין, באה לומר שהמפיצים אינם מביאים לכאן כל מיני סרטים ביזאריים, לא משום עלוית כאלה ואחרות אלא מטעם אחר לגמריי. פשוט אין שוק ואין ביקוש.
ג. בעתיד, אם מותר להתנבא, אכן יתרחשו הדברים כפי שיאיר מתאר אותם (מבחינה טכנית, הם כבר יכולים להיות כך היום אבל, כדי להבין למה הם בעצם כבר לא כך היום, הוא עניין לדיון אחר) אלא שלא צריך להיות כלכלן גדול כדי לנחש שמחיר הכרטיס לא ישתנה (וזה אומר שבעצם הדברים לא ישתנו) אלא אפילו יאמיר.
הייתי יכול להמשיך ולהסביר אבל התעייפתי.
בכל אופן, תודו, שהניתוח של יאיר לא היה מקצועי.
אז מה המסקנה?
שנעיף אותו מהבלוג בשל חוסר מקצועיות????
סתאאאאאם.
שני הפילים הם זכרים, או שמדובר בפיל ופילה? כי אם זה המצב, אז 150 שקל זאת מציאה. אמנם צריך להשקיע בהאכלת הפילים וגידולם (ואמנם לא חקרתי את הנושא, אבל אני מניח שמדובר פה בסכומים משמעותיים, שלידם העלות של הפילים עצמם תהיה כמעט זניחה), אבל בסופו של דבר יש לך למעשה מפעל לפילים שאותם אתה יכול למכור ב-1000 שקל האחד – כלומר, רווח של מאות אחוזים כבר עם המכירה הראשונה! חשוב גם לברר אם מדובר בפילים הודיים או אפריקאיים. הפילים ההודיים הם קטנים מעט יותר מעמיתיהם האפריקאים וצורכים פחות מזון, אבל נחשבים לפחות חכמים וקשים יותר לאילוף ולכן פחות מבוקשים בעבודות בניין וכדומה.
לפילים הלא-אפריקאים יש גם מגבלות ידועות בנשיאת אגוזי קוקוס.
לרד – עדיין יש כאן בעיתיות מסויימת עם המודל. בעוד שאין זה כך לגבי סרטים (אדם אחד רואה הרבה סרטים), הרי שפילים הם בעייתיים יותר. אין לבית-אב מה לעשות עם יותר מפיל אחד, אולי שניים במקרים קיצוניים. וכן, אני יודע שהאמירה שלמשפחה אין מה לעשות עם יותר מפיל אחד שמה אותי באותו סל כמו ביל גייטס, שטען שאין צורך ביותר מ-640 קילואים למחשב אישי.
כלומר, אם אתה רוצה לפתוח מפעל פילים, אתה צריך קודם לבנות שוק. לדאוג למשל שבבית-הספר למלונאות "תדמור" ילמדו להכין מרק פילים. ופשטידת פילים. ולחתום עם יקבי מזרחי על הסכם פיתוח ושיווק "ליקר פילים". שלא יעברו פתאום לקנות את הפילים שלהם מאיזה אוף-שורינג אסיאתי, במקום לקנות את הפילים שלך.
וכן הלאה. להרבה סרטים יש זכות קיום. יהיו כאלה שירצו לראות יותר מסרט אחד לשנה. אבל להרבה פילים? אני לא בטוח שהאנלוגיה שלך, מר רדפיש (אם זה אכן שמך האמיתי), נכונה.
כולם כאן מפול..פלים.. או זו סתם אחיזת עניים?
עוד סרט ישראלי התקבל לפסטיבל טרייבקה – קרוב לבית.
בטח שרד פיש זה השם שלו, ופינגווין זה השם של פינגוין, ד"ר סוס הוא סופר הילדים הידוע. אני לא בטוח בקשר לרובין וגלעד – זה נשמע כמו חיקויים למשהו, ויאיר רוה זה לחלוטין שם עט מזויף…
(חבל שאין פה את האמוטיקונים של עין הדג)
דרך אגב – יאיר, היה סבבה בקמרה אובסקורה, אם כי טיפה לא ממוצה, ואני לא אגיד שזה בגלל המארחת שלך (אופס)
מן הראוי, חברים יקרים, שתעיינו במוסף "הארץ" של סופשבוע זה. שתי כתבות מופיעות שם הנוגעות לענייננו. האחת שלפה מתהום השיכחה את ז'ילברטו טופאנו, במאי איטלקי שביים, בסוף שנות ה-60 את הסרט הישראלי "מצור". תשובתו (המגוחכת, לטעמי) לשאלה מדוע אינו ממשיך ליצור היא, בגדול, משהו כמו "הולך ופוחת הדור, ואין קהל ליצירות שאני רוצה ליצור". גם אם אינך רוצה לעשות טלנובלות/וידאוקליפים/פרסומות, אלא ליצור אמנות "גבוהה" יותר, עדיין יש (ויהיה) קהל ליצירות האלו. מה, אין בעולם נני מורטי/וודי אלן/ לארס פון טרייר (רק 3 דוגמאות לבמאים מצליחים ומוצלחים)?
הכתבה השנייה קוממה אותי, אבל גם מעוררת מחשבה. היא עוסקת בגופים החיצוניים המממנים סרטים/סדרות טלוויזיה וכיצד הם כופים על היוצרים לכלול את המסרים שהם רוצים להעביר ביצירה שלהם, ובכך, בעצם, לפגוע בחירות האומנותית של היוצר. הבעייה בכתבה היא שהיא נטפלת לגוף שעושה רק טוב:"קרן אבי-חי". זו קרן פילנטרופית ששמה לה למטרה לקרב לבבות בין דתיים לחילוניים בישראל. בין היתר, היא מימנה (חלקית) את "מעורב ירושלמי", "לתפוס את השמיים", "פרשת השבוע" ועוד כמה דוגמאות המובאות בכתבה. לפחות פעמיים מוזכרת בכתבה העובדה שלא נכפה על היוצר, בשום דרך, שום שינוי של תסריט או עריכה שיתאים לגוף המממן. הם אומרים שהם מעודדים דיון, ותסריטים שונו, בהסכמה, לאחר דיונים, אבל דבר לא נכפה על אף אחד. אז איפה הבעיה?
יוסף פיצ'חדזה, המצוטט בכתבה טוען שהבעיה היא בצנזורה עצמית שהיוצר עושה מראש, כי הוא יודע שאם הוא רוצה לעשות סרט, כדאי שהוא יתאים את עצמו לדרישות בשוק (והדרישות, לא מזמן, כשהיו המכרזים, היתה "איזון תרבותי"). אז מה הפיתרון? מה לעשות שאנחנו חיים בחברה קפיטליסטית, וזו הדרך שבה נעשים סרטים? גם אם יהיה ערוץ ממשלתי, שלא דואג לשיקולי רייטינג(את ערוץ 1 צריך להרוס עד היסוד, ואח"כ להקים אותו מחדש), הוא לא יוכל לעשות סרטים נקיים מכל אינטרס. זאת המציאות. אתה, פיצ'חדזה, צריך לתמרן בין הרצונות שלך לבין הרצונות של המממנים, בתקווה שאתה לא מוותר יותר מדי, בדיוק כמו שקשה לך לוותר על שוט מסויים בחדר העריכה, אבל כולם אומרים לך שעדיף בלעדיו.
אם הכתבה הייתה עוסקת ב"סלקום"/"אורנג'" וחברותיהן, והשפעותיהן על תכני השידור, היה על מה לדבר. אבל הם פיספסו בגדול. יש לנו גוף רגולטורי, אבל הוא די חסר שיניים. צריך לתת לו כוח חוקתי, כדי למנוע את ההפקרות של הפרסום הסמוי. בינתיים, תעזבו את "אבי-חי".