wong-two-three
ג'יימס וואן (Wan) ביים את סרטו הארוך הראשון, "המסור". כשהסרט הפך להצלחה קופתית מפתיעה החליטו המפיקים להזדרז ולהפיק סרט המשך, אלא שוואן היה בלתי זמין (למרבה האירוניה, הוא היה עסוק להסתובב בעולם לקדם את הסרט) והאולפן, שהעדיף להזדרז עם ההפקה ולא לחכות שהבמאי יתפנה, בחר במאי אחר. כשגם סרט ההמשך הצליח, חתם וואן לביים את המסור 3. וכך הוא יהיה חתום על סרטים 1 ו-3 בסדרת סרטי האימה המצליחה. (עדכון/תיקון: המסור 2 יעלה בארץ בשבוע הבא. וואן, בניגוד לידיעות קודמות, לא יחזור להמסור 3 אלא ימשיך לסרט אימה אחר שכתב עם לי וואנל, התסריטאי/שחקן של "המסור").
ג'יימס וונג (Wong) ביים את סרטו הארוך הראשון, "יעד סופי". כשהסרט הפך להצלחה קופתית מפתיעה החליטו המפיקים להזדרז ולהפיק סרט המשך. אלא שוונג היה בלתי זמין (היה כבר מחויב לסרטים אחרים) והאולפן, שהעדיף להזדרז עם ההפקה ולא לחכות שהבמאי יתפנה, בחר במאי אחר. כשגם סרט ההמשך הצליח חתם וונג על בימוי יעד סופי 3. וכך הוא חתום על סרטים 1 ו-3 בסדרת סרטי האימה המצליחה.
אין שום קשר בין ג'יימס וואן וג'יימס וונג. האחד הוא במאי צעיר, יליד מלזיה שגדל באוסטרליה. השני הוא יפני סיני-אמריקאי שהיה אחד הבמאים בסדרה "תיקים באפלה". צירוף מקרים? קארמה? לא יודע. אבל נראה כמו התחלה לסרט אימה.
תיקון קל: ג'יימס וונג הוא אמריקאי ממוצא סיני, לא יפאני. הוא היה אחד הכותבים הטובים ביותר של "תיקים", לטעמי (כשהוא ושותפו גלן מורגן עזבו את התוכנית היא התחילה להתדרדר).
יאיר כבר מתחילת השנה אתה מדבר על הפער בין הכוונה לבין התוצאה (אני מדבר על הסרטים הישראלים) ראיתי את כולם, וכמוך גם אני יצאתי מתוסכל, אבל לא ראיתי את הכוונות הטובות של היוצרים, ראיתי ניסיון לספר סיפור בכלים מאובנים, בבמאים שמפחדים להזיז את המצלמה, ברעיונות שאולי נראים יפה אבל לבסוף מצולמים ב M.S. ואני מנסה להבין את הכוונות להבין איפה הם טעו, האם הם לא הבינו את התסריט? האם לא היה להם מספיק זמן לצלם את הסרט? לא היה מספיק חומר גלם? מה התפקשש שם בין הרעיון לביצוע המקרטע? כי ללמד X שוטר לילמוד לשחות נשמע רעיון נהדר, והורים שחייהם נסובים סביב המראות של מטוסים גם זה נשמע רעיון מגניב.
הניסוח מקרטע אני מקווה שתבין אותי
VAN ERIK
ההודעה למעלה מתייחסת בעקבות הבקורת שלך על קרוב לבית.
בכל קולנוע דל תקציב ככלל, ובקולנוע הישראלי בפרט, נהוגה שיטת ה-cover. קודם כל דואגים שהסצינה תהיה מכוסה בזמן הצילומים ברמה הבסיסית ביותר: לונג שוט שתופס את רוב ההתרחשות, שניים-שלושה מדיום שוטס, אחד על כל דמות. רק אם הזמן והתקציב מאפשרים, אפשר להוסיף שוטים קצת יותר יצירתיים, תנועות מצלמה, זוויות לא שגרתיות, משחקי תאורה וכן הלאה. לרוב, כמובן, הזמן והתקציב בקושי מאפשרים הפסקת סנדביץ' לבמאי.
ההגיון (השמרני וחסר הביצים) מאחורי הגישה הזו אומר שעדיפה סצינה שמצולמת וערוכה באופן "סטנדרטי", נטול ערך מוסף, אך שהמשחק בה סביר וכל ההתרחשות והטקסט מופיעים בה, על פני סצינה שמצולמת וערוכה באופן יצירתי יותר, אך שאינה עובדת מסיבות כאלה ואחרות. אולי הזווית קיצונית מידי, אולי תנועת המצלמה חורקת, אולי ההתמקדות בעבודה הטכנית פגעה בהופעה של השחקנים, ואולי השוט לא נחתך לשום שוט אחר. הדברים האלה קורים, ועל כן הרבה יוצרים מפחדים לקחת את הסיכון.
או בפשטות – חלק גדול מהיוצרים מעדיפים ציפור אחת ביד מאשר שתיים על העץ. אני לעומת זאת חושב שלפעמים עדיפות שתי ציפורים חיות על העץ מאשר ציפור אחת מתה ביד.
אני מבין ומסכים.
אבל אני רוצא להתווכח קצת- האמירה הזו "על הCOVER". על הסרטים הישראלים המצליחים של השנים האחרונות, נראה שנעשו בשיטה זו (M.S CU MS) כגון כנפיים שבורות ואפילו חתונה מאוחרת. היה בהם צניעות טלווזיונית. (כמובן אפשר להתווכח על עניין חתונה מאוחרת שבחר לא להזיז את המצלמה, ואוטומטית מתייחסים אל זה כאל חידוש השפה הקולנועית או יותר נכון אומץ בשפה הקולנועית).
היה בסרטים אלו משהו מדוייק ומרגש שעבד למרות אותה צניעות. ואם נסתכל בסרט למראית עיין ששם היה אומץ ,היתה בדיקה חדשה, אומנם קצת מעוורת מרוב היופי של התמונה. ושוב למה זה כך, איפה הם נופלים הבמאים??????
לאדון דן ברזל..
לא ממש הבנתי את הטענה שלך ביחס לקולנוע דל תקציב בכלל וקולנוע ישראלי בפרט..
למען ההגינות אציין שאני לא מבין ככלל את רוב הכותבים כאןוכל פעם אני מנסה למצוא לי קנדידט שונה כדי לנסות ולהבין דרכו אם אלה שכותבים כאן מבינים בכלל על מה הם כותבים.
באופן עקרוני, כך נדמה לי, בסט מצלמים בד"כ זמן מסך.
אז נניח, לשם הצורך שלי להבין אותך, שביום אקרעי אחד אמור הבמאי לצלם שלוש דקות מסך.
עכשיו. אם אני אשים מצלמה קבועה מרחוק ואצלם את הסצינה הזו היא תימשך, אתה מנחש נכון, שלוש דקות.
ןאם אני אחליט לצלם את הסצינה הזו כשהמצלמה בתנועה היא עדיין תימשך, ואתה שוב מנחש נכון, שלוש דקות.
אני לא אמשיך לפרט שגם ההחלטה לצלם בזויות שונות לא תשנה את הזמן של הסצינה שימשיך להיות… שלוש דקות.
במתמתיקה פשוטה. כדי לצלם שלוש דקות בשוט אחד אני צריך X חומר גלם כשהX קבוע ולא משתנה.
אין צורך להוסיף כי לאחר מכן, בחדר העריכה, עולה בדיוק אותו הכסף לעשות חיתוך מעניין או חיתוך בנלי.
במילים אחרות. כל עוד זמן המסך לא משתנה, לא משתנה כמות חומר הגלם ולא משתנה זמן הצילום (בבחינת כמות ימי צילום).
מתי זה כן משנה? או מתי התקציה הופך להיות, כביכול, מכשול?
זה קורה במצב שבו לבמאי אין שום מושג בתכלית הסצנה ואז הוא מחליט לצלם את שלוש הדקות המסכנות האלה בכל הזויות האפשריות ובכל התנועות האפשריות בתקווה שהעורך יעזור לו להבין את הסצינה לאשורה.
לבמאי מן הסוג הזה, יש ועוד אייך בעיית תקציב אבל תסכים איתי שבעיית התקציב איננה תלויה בישראליות של הסרט אלא בבמאי עצמו.
כל יצירה אומנותית היא החלטה ושל בחירה (גם כשעושים סתם סלט אנחנו מחליטים מה הטעם שאנו רוצים ומתוך כך מוותרים על מרכיבים שאינם עולים בקנה אחד עם הטעם הזה).
מכאן אתה יכול להסיק בוודאות, כי מרגע שלבמאי יש מושג מה הוא עושה, ההחלטה להיות מקורי לעניין תנועה זו אחרת של מצלמה כמו גם של זווית הצילום ועוד דברים אחרים, אין לה ולא כלום עם דלות התקציב, אלא מקורה בתפיסה (יכולת) אומנותית של הבמאי (אם בכלל יש לו) וטעמו האישי.
אז במקום להיתלות (להצדיק) את חוסר המקוריות של במאי הקולנוע הישראלי בגודל התקציב עדיף לומר שככלל במאי הקולנוע הישראלי (אולי אפשר למצוא לזה סיבות פסיכיות/סיציאליות) הוא לא מקורי. נקודה.
והמסקנה היא שאם תיתן לו תקציב יותר גדול בס"ה תקבל תקבל חוסר מקוריות יותר גדולה ויותר בולטת.
קריאתו של צ'יקן ליטל The sky is falling נראית אקטואלית מתמיד לנוכח שפעת העופות המתפרצת.
מעצב התלבושות האגדי אולג קסיני מת ביום שישי בגיל 92. קסיני עיצב את בגדיהן של כוכבות רבות וגם היה נשוי בעבר כמדומני לאלילת שנות הארבעים ג'ין טירני.
באתר הרשמי של פסטיבל קאן מוזכר שמו של דובר קוסשווילי כאחד מ-18 במאים מרחבי העולם שהוזמן לאיזושהי סדנה. מישהו יודע משהו על זה? יש לו איזשהו סרט חדש בהכנה אולי?
גלעד – בעולם אוטופי, התיאור שלך של המתרחש על סט צילומים היה יכול להיות מאוד קולע. אך במציאות הדברים הם קצת שונים.
אני לא יודע אם התיאור שלך מתבסס על ידע ונסיון או לא (הניחוש שלי הוא שלא), אבל אתה מוזמן להאיר את עיני.
לצלם סצינה בת 3 דקות עם מצלמה נייחת בקומפוזיציה "רגילה" זה דבר מהיר יחסית. לוקח X דקות להעמיד את הפריים מבחינת קומפוזיציה ותאורה ולבחון את המיזנסצינה של השחקנים בתוכו. משם ואילך – זה תלוי בעיקר בשחקנים. אם הם לא יהיו מספיק טובים או אם יהיו להם טעויות – יהיו עוד טייקים.
לעומת זאת, להרים את אותה הסצינה עם מצלמה בתנועה עשוי לקחת בין פי 2 לפי 200 מהזמן. לפתע נוספות שלל בעיות חדשות – תיאום בין תנועת המצלמה למיזנסצינה, יצירת תאורה שתכסה את כל תנועת המצלמה ותימנע מיצירת צללים לא צפויים, איש הבום צריך לדעת בכל שניה ושניה את גבולות הפריים המשתנה ללא הרף כדי שהמיקרופון שלו לא יכנס לפריים בטעות, תנועת המצלמה עשויה להיות חורקת ולא אחידה, צוות הגריפ עשוי ליצור רעש בגלל התנועה, איש הפוקוס צריך לעבוד יותר קשה. ובתוך כל זה, יש עוד את השחקנים. מכלול הבעיות שעשויות לצוץ בצילום "משוכלל" יותר הוא אדיר פי כמה וכמה מאשר צילום "רגיל" של מצלמה נייחת בזווית צפויה פחות או יותר. וזה גם דורש זמן חזרות טכניות.
בקיצור – זמן. וזמן שווה כסף.
הטעות הבסיסית שלך היא ההנחה שביום צילום מצלמים זמן מסך. אני לא זוכר כרגע את הסטטיסטיקה הרווחת, אך נדמה לי שעל פי רוב, על כל דקת סרט מצלמים 4 דקות חומר גלם (אגב, בקולנוע דוקומנטרי היחס אפילו הרבה יותר קיצוני מזה – שעה חומר גלם לדקת סרט נחשב לקצת).
בנוסף, אתה לא לוקח בחשבון את זמן ה-setup, שכלום לא מצטלם בו. לוקח זמן להכין סצינות לצילום. וככל שהצד הטכני שלהם מורכב יותר, כך לוקח יותר זמן להכין אותן, ולהביא אותן לשלמות. קולנוע דל תקציב על פי רוב לא יכול להרשות לעצמו את המותרות האלו, אלא אם לבמאי יש ביצים.
בנוסף – רמזת שאני מצדיק את הנטייה לחוסר המקוריות של הקולנוע הישראלי. קרא שוב את הודעתי – מתחתי על כך לא מעט ביקורת. לדעתי, מי שאין לו ביצים – שלא יכנס למקצוע הזה.
לאדון ברזל היקר
שלא תבין אותי, אני קורא את רשימותך על קולנוע מזה זמן בFISH EYE ולרוב אני מסכים איתך, אבל לכתוב "לצלם סצינה בת 3 דקות עם מצלמה נייחת בקומפוזיציה “רגילה” זה דבר מהיר יחסית" זו ראות של איש טכני (בלי לפגוע) יש לך שחקנים שצריכים לדבר, לשחק… וכול מי שהיה על סט יודע מה זה שחקנים… להעמיד שוט אם מיזנסצינה פשוטה זה לא בדיוק פשוט.
צריך לביים אותם!!! וזה לוקח הרבה מאוד זמן.
לAnonymous
אני מניח שכוונתו של דן לא הייתה שמדובר בדבר מהיר אלא ב"דבר מהיר יחסית" לצילום עם תנועה.
תודה לברווז – אכן, זו הייתה כוונתי. לא הייתה לי שום כוונה לזלזל בשחקנים, אלא רק להסב את תשומת הלב לכך שכל הזמן שדרוש לעבודה עם השחקנים, נידרש גם לכל אלמנט אחר (ולאו דווקא אלמנט טכני!) בעשיית הסרט. השחקנים הם ראשונים בסדר העדיפויות, כי הם מעבירים את הסיפור ויוצרים את החיבור הרגשי, ועל כן, ככל שכל שאר האלמנטים יהיו פשוטים יותר, כך עשיית הסרט תתקדם ביעילות רבה יותר (ובזול יותר).
מה שנקרא Crew is expandable. Cast isn't.
לדן ברזל ולמר רווה.
1. נכון הוא שאין לי ניסיון בסט (בעוונותי אני מבין במתמתיקה ומחשבים) אבל ראיתי כמה סרטים ושמעתי כמה אנשים לעניין זה.
מתוך כך, אני יכול לומר לך שאין לי שום טעות בסיסית.
ביום נתון על סט מצלמים זמן מסך ואתה הוא זה שמבלבל בין זמן מסך, לבין יחס צילום, או לזמן שצולם בפועל – לצורך זה ראה תגובתו של מר רווה שמספק את האינפורמציה שבסרט ישראלי ממוצע מצלמים 5 דקות ליום צילום.
2. סצינה שאורכה 3 דקות תצולם בזמן של 3 דקות (מתמתיקה פשוטה). אתה מערב בין זמן ההכנה לזמן הצילום.
3. זמן ההכנה לצילום הוא זמן חופף ולא זמן מצטבר, כך שאין טעם לספור את הזמן לכל אחד מן הפעילים בשטח. ואסביר. אם לוקח להעמיד תאורה שעה אין שום משמעות לעובדה שלוקח חצי שעה להניח פסים לדולי, או רבע שעה לבומן להתאמן על השוט. עדיין,, זו תהיה שעה של הכנה.
4. עד כמה ששמעתי ממי שיש להם ניסיון על סט, טייק נוסף בגין בעיות טכניות הוא נדיר ובטל בשישים. ברוב, אם לא בכל המקרים, טייק נוסף (לא מדבר על בעיות חיצוניות לסט) מקורו בד"כ בגחמות במאי או בבעיות משחק.
5. למיטב הבנתי תפקידו של העוזר צלם הוא לעשות פוקוס, זו כנראה המיומנות המקצועית שלו, ותפקידו של האיש עם הבום היא לספק הקלטה באופן שלא יראו את המיקרופון בתמונה. זה תפקידם בכל מצב ובכל מקרה אלא אם כן אתה מתכוון לטעון שעדיף לדאוג שהם יעשו את המינימום או סתם יעשנו סיגריה בזמן הצילום.
אני גם חושב שאם יש חריקה לגריפ (מודה שהייתי צריך לשאול חברים מה זה גריפ) הוא אמור לדעת לטפל בה בלי לגזול זמן מיותר. ממה שהבנתי, זו לא בעיה כזו מורכבת.
הייתי יכול להמשיך ולנגח אותך אבל אני לא חושב שזה העיקר.
מבחינתי, השאלה העיקרית היא למה הסרטים הישראלים נראים כ"כ עלובים מבחינת התפיסה הקולועית שלהם.
אתה מציע את דלות התקציב כתירוץ וכנגד זה אני מוחה.
יש יותר מידיי דוגמאות של סרטים דלי תקציב (ישראלים ואחרים), שהיו טובים יותר מסרטים אחרים עתירי תקציב, עד שאפשר לומר בוודאות שטענה כזו היא משוללת כל תוקף.
לעומתך, מר רווה, מציע שתי סיבות אחרות ושונות. לדעתו. הבעיה היא בבתי הספר ובאנשי המקצוע.
אני לא הולך להכביר מילים על הסיבות שמר רווה מונה ובהקשר הזה אנסה לקצר.
לעניין אנשי המקצוע, ומבלי לפרט, אדם גרינברג – הישראלי שהגיע הכי רחוק מבחינה מקצועית קולנועית – הוא דוגמה מספיק טובה כדי לשלול את טענת אנשי המקצוע. במאמר מוסגר, אומר שמשיחות שהיו לי עם במאים ישראלים ועם אנשי מקוע בארץ, רמת אנשי המקצוע בארץ גבוהה בהרבה מרמתם של הבמאים, ואידך זיל גמור.
באשר לטעמת בתי הספר שאותה מעלה מר רווה, היא נכונה אבל לא בהקשר ובדוגמאות שמר רווה מעלה. אני לא הולך לשלול את הטענות שלו ביחס לבתי הספר משום שגם כך התגובה הזו מתארכת יתר על המידה לטעמי. בכל אופן אומר שטענתו ביחס לבתי הספר היא סתמית ושטחית.
ועכשיו.
לצורך הדיון.
הבעיה של הסרטים הישראלים היא:
1. במאים לא מוכשרים.
2. תסריטים לא נכונים.
3. היזון חוזר לוקה שבין המבקרים לסרטים.
4. בתי ספר.
5. חוסר הבנה מה זו שפה קולונעית – במאים, מפיקים, תסריטאים.
6. חוסר הבנה של השוק ואפשרויות השוק.
7. סיבסוד.
במכוון אני לא מפתח כל סעיף לגופו, וגם מנעתי מעצמי לכתוב עוד אי אלו שעיפים כדי לא לגלוש למצב של כתיבה טרחנית.
ולסיום.
אני מניח שלא אתה מר רווה תבינו כלום ממה שכתבתי.
לדן ברזל.. אישי במידה שהבלוג הזה מאפשר להיות אישי.
התנצחתי עמך כאן בכמה קטעים לעניין יחסי הגומלין שבין דלות התקציב של הסרט הישראלי למראה הסרט על המסך.
על פניו נשמעתי מזלזל ואני מניח שמן הסתם כיוונתי לזה.
האמת היא שאתה נשמעת לי לא ממש יודע אלא מתיימר לדעת לעניין המקצועי ובאופן אישי, כנראה, יש לי "אנטי" למי שאני רואה כמתיימרים.
בכל מקרה. מיכוון שתוך כדי חליפת התגובות שמתי לב שאתה כותב ביקורת סרטים, הלכתי ל"עין הדג" כדי לבחון את הביקורת שלך ביחס לסרטים מסויימים.
אז תרשה לי להתנצל על הזילזול, אתה מבקר סרטים יותר מראוי ובכל הכנות, לוואי וירבו כמותך.
גלעד – מאחר וטרם הספיקותי לענות לך, אני לא חושב שממש הספקנו "להתנצח". אבל תודה בכל אופן, אני מעריך את זה 🙂
בכל אופן, אני התייחסתי להיבט צר בהודעות שלי, של הדינמיקה על סט הצילומים, אך אני מסכים גם עם הסיבות שאתה מנית, וגם עם אלו שיאיר ציין. כל הסיבות האלו ביחד מובילות לכך שסרטים רבים הם חסרי אופי (ואגב, לא רק בארץ).
אך מידי פעם, אפילו הייתי אומר שלעיתים דיי תכופות ביחס לגודל התעשיה שלנו, צץ לו איזה "שחוּר" או "מסעות ג'יימס בארץ הקודש" או "עטאש – צימאון", ומוכיח שהמצב הרבה יותר טוב ממה שנדמה לנו. יש כאן הרבה קולנוע סתמי, אבל יש גם קולנוע מצוין.
אגב, אחד הסרטים הטובים ביותר שראיתי אי פעם הוא סרט ישראלי: "זמני" של איילת מנחמי ואילונה הראל.
דן.
לכלול את שחור ומסעות ג'מס באותה קטגוריה עם עטאש.. נו באמת.
לא ראיתי את את הסרט של איילת מנחמי אבל אם להעתיק ממישהו שאני לא זוכר את שמו, אומר שלא ראיתי אבל מראש אבל אני לא חושב שהסרט שלה טוב. זה כנראה משום שאני לא ממש מחזיק ממנה.
גלעד – מהאנחה הפולנית שלך לא ברור לי אם אתה חושב ש"עטאש" הוא כמה רמות מעל לשניים האחרים, או שמא להיפך.
בכל אופן, אתה יודע, טעם וריח. "נו באמת" זה אולי נימוק לא רע בשביל גולשי Ynet, אבל כאן זה סינמסקופ. אתה מוזמן לנמק קצת יותר לעומק (כנ"ל לגבי דעתך על מנחמי).
לדן ברזל
הייתי שמח שתרחיב על "זמני" למה הוא כול כך טוב. כאשר ראיתי אותו לא הבנתי מהו הביג דיל. אני מבין שהעריכה בסרט היא מעניינת מאוד, אבל לבסוף הוא נעלם מתודעה שלך כצופה לאחר 10 דקות. ויכול להיות שהיוצרות רצו זאת, כי הרי הכול זמני, אבל לדוגמא- האם אני צריך לעשות סרט משעמם על איש משעמם?
ואן אריק – אצלי הסרט לא נעלם כעבור 10 דקות. זה סרט שאני מצטט מתוכו אבחנות (מילוליות וקולנועיות כאחד) דרך קבע. זה סרט שמהדהד בראשי מידי יום. אני לא מכיר הרבה סרטים שהצליחו ללכוד כל כך טוב ובאופן כה חווייתי, הן רגשית והן אינטלקטואלית, את הקיום האנושי ככלל, ואת הקיום הישראלי בפרט.
להרחיב אני לא מסוגל כרגע, מצטער.