16 מרץ 2006 | 04:04 ~ 20 תגובות | תגובות פייסבוק

יש לי דפדופים באזניים

 עמית בניו יורק

1. כשאין לי זמן לקרוא עיתונים אני לפחות נכנס לאתרים העוסקים בתקשורת ונותן להם לדפדף בהם עבורי. כך היה אתמול כשנתקלתי באתר “ולווט אנדרגראונד” בקטע מכתבה של איתן עמית, כתב “ידיעות אחרונות” באמריקה: “נחמה אחת: כרגע לא עומדים על הפקת סרטי המשך לסופרמן, כך שאפשר להיות רגועים”. האייטם, הכה ממוחזר, עסק בקללה המוזרה על ראשם של השחקנים שגילמו את “סופרמן” בקולנוע ובטלוויזיה. אז עמית מכר לעורכיו חומר שפורסם כבר עשרות פעמים בעבר (ולכאורה זכה לרלוונטיות מסוימת עם מותה של דיאנה ריב, אלמנתו של כריסטופר ריב), וגם הפליא עם משפט סיום אידיוטי שכמובן אינו נכון.

מה שאני לא מבין הוא זה: אם איתן עמית לא מבין בקולנוע, למה הוא כותב על קולנוע? (ואיך זה שאף אחד מעורכי ומגיהי “24” לא יודע שיש סרט “סופרמן” חדש כמעט גמור?). ונניח שהוא לא מתמצא בקולנוע, אבל אם הוא יושב בניו יורק הוא לא חולף על פני חנויות מגזינים, הוא לא מרגיש צורך לעיין בכתות השער של ירחוני הכרומו כדי לדעת מה קורה בעולם? הוא לא הבחין שברנדון רות’, הסופרמן החדש, וקייט בוסוורת, הלויס ליין החדשה, כבר כיכבו על השער של “פרמייר” לפני חודשיים? אז מה הוא עושה שם בניו יורק? מה הוא מסקר? אחרי מה הוא עוקב? מה הוא קורא? ואם כל ילד עם אינטרנט – שימצא בשניה בגוגל התייחסות ישירה של רות ל”קללת סופרמן” והאם הוא חושש ממנה – מעודכן יותר ממנו, למה צריך אותו שם?

ומה הכי מכעיס אותי? שרק בענייני קולנוע יכול לקרות כזה דבר. אתם מדמיינים עורך במדור הספורט שייתן לכתב שלא מבין מה קורה בעולם לכתוב לו, או שיעביר כתבה עם פרט כל כך בלתי מעודכן? ועורך בכלכלה? לא נראה לי (לא שאין שם טעויות, אבל התחושה היא שהכותבים והעורכים שם יודעים על מה הם מדברים ואין פדיחות קולוסליות). רק קולנוע הוא, כרגיל, שטח ההפקר של העיתונות הישראלית.

בן שטרית בטרייבקה

פסטיבל הסרטים בטרייבקה, ההוא של רוברט דה-נירו ושותפתו ג’יין רוזנטל, ייפתח ב-25 באפריל והיום פורסמו שמות הסרטים שיתמודדו בתחרות של הפסטיבל. סרטו של דויד בן שטרית, “אבי היקר, שקט יורים”, יוקרן בתחרות הדוקומנטרית. הסרט, שהוקרן כבר בפסיבל ירושלים ובערוץ 8 (ושבעת צילומיו הוכה בן שטרית על ידי מאבטחי משרד הבטחון בקריה כשהגיע לראיין את דוברת צה”ל). הסרט, העוסק בסרבני גיוס בצה”ל, אינו היצירה הקולנועית הכי מפוארת של בן שטרית (אחד הדוקומנטריסטים המושחזים ביותר בארץ), אבל זהו מסמך פוליטי מרתק העוסק במוסר ובהקרבה האישית כדי לחיות חיים מוסריים.

הבוס

לא בכל יום מגיע ראש אולפן הוליוודי לעמוד הראשון של “הניו יורק טיימס”, אבל זה מה שקרה שלשום לבראד גריי, המנכ”ל הטרי-יחסית של אולפני פרמאונט. בראד גריי, שלפני שהפך לראש אולפן היה סוכן שחקנים ומפיק (“הסופראנוס”, למשל, היא סדרה שלו) נחקר כעת על ידי האף.בי.איי על קשריו עם החוקר הפרטי אנתוני פליקאנו. נגד פליקאנו הוגשו כתבי אישום על שיטות איסוף הנתונים שלו, שכללו האזנות בלתי חוקיות, פריצות למאגרי מידע משטרתיים, שוחד ואיומים. גריי, מתברר כעת, שכר את שירותיו של פליקאנו, כדי לאסוף מידע נגד אויביו (כמו גם לא מעט מעמיתיו למקצוע). שיטות ההפחדה, אגב, הופעלו לא כנגד מתחרים עסקיים, אלא בעיקר נגד אנשים מועטי כוח – עובדים התובעים את מעסיקיהם, פרודות במאבק גירושין, מאהבות שמסרבות להיפרד, וכו’. בכתבה ב”ניו יורק טיימס” נחשף הקשר בין גריי, פליקאנו וגארי שנדלינג, ואיך הוא קשור לחברתו לשעבר של שנדלינג, שהפכה לעדה מרכזית בפרשה.

 1.4 מיליארד כרטיסים והאולמות ריקים

אתמול נפתחה בלאס וגאס ועידת ShoWest, המפגש השנתי של בעלי בתי קולנוע מהחוף המערבי. בעלי בתי הקולנוע נפגשים עם מפיקים וראשי אולפנים המציגים בפניהם את התוצרת הקולנועית של הקיץ הקרוב, ועם נציגים של חברות המנסות לשדרג את חוויית הצפייה הקולנועית.

הוועידה השנה מתקיימת תחת צילו של הנתון המציג ירידה מתמדת במכירת הכרטיסים באמריקה, והיחלשות הקולנוע מול ההום סינמה. בעלי בתי הקולנוע, מסכימים כולם, חייבים למצוא את הדרך להמציא מחדש את חוויית הצפייה הקולנועית. האולפנים, הם גם טוענים, חייבים לעשות סרטים יותר טובים, ולמצוא דרכים אפקטיביות יותר לשווק אותם.

שתי כתבות שכדאי לקרוא בנושא. קודם כל, ריצרד קורליס מראיין ב”טיים מגזין” את ג’ורג’ לוקאס. לוקאס אולי הפך במאי מעצבן אבל הוא עדיין מרואיין מעולה, והוא מנסה לקדם את החזון שלו למען עתיד הקולנוע. (הנה)

הכתבה השנייה היא של שרון וקסמן, כתבת “ניו יורק טיימס” בהוליווד שמתארת את היום הראשון של הוועידה, ואת הבלבול שאוחז במשתתפיה. (הנה).

מומלץ לקריאה בעיקר לבעלי בתי הקולנוע בארץ, אלה שרוצים להחזיר את הגלגל לאחור, בשעה שהעולם מחפש דרכים להניע את הגלגל קדימה.

הברון

ולבסוף, הנה תיאור מטעם אנשי “עין הדג” של המפגש עם טרי גיליאם שנערך בשבוע שעבר. שמי אינו מוזכר בתיאור, אבל אינני נוטר טינה. הנה, יש אפילו לינק.

 

נושאים: סקירת בלוגים

20 תגובות ל - “יש לי דפדופים באזניים”

  1. אהוד 16 מרץ 2006 ב - 12:02 קישור ישיר

    אני לחלוטין לא מסכים איתך שרק בענייני קולנוע זה יכול לקרות, יאיר. פשוט יותר קל לנו לאתר טעויות כאלו בתחומים שאנחנו מסקרים, או אפילו סתם תחומים שמעניינים אותנו ואנחנו מתמצאים בהם. מן הסתם, אנחנו נכעס יותר על טעויות כאלו, לעומת מקבילות באיזה סיפור נדל”ני מפוהק.

    אני מוצא מדי פעם טעויות בסיקורים של עולם האינטרנט והמחשבים, וגם טעויות מפדחות מאוד מהסוג שקרה פה עם סופרמן בתחום סיקור הטלוויזיה (ובדיוק כמו בקולנוע, כאלה שמבט אחד באימדב, היה חוסך אותן).

  2. איתן 16 מרץ 2006 ב - 12:43 קישור ישיר

    קראתי את כתבתה של שרון וקסמן. כמה הערות: כל פעם שאני מגיע לסינמטק ורואה סרט המוקרן בוידאו אני יוצא מאוכזב. אם התרגלתי כבר לראות סרטים דוקומנטרים בוידאו, סרטים עלילתיים נועדו למסך גדול, בפילם (רובם גם מצולמים בפילם, עדיין). האופנה הנלוזה שנפוצה בארץ בזמן האחרון, לקחת ממני 35 שקלים, ולהקרין לי סרט מDVD (לדוגמא: “קסם הנעורים” האיטלקי בסינמטק, “סיפורו של די.ג’יי” בקולנוע דיזנגוף, ובשנה שעברה ראיתי גם את “the kid stays in the picture” הדוקומנטרי בסינמה סיטי)תמוהה בעיניי. האיכות בינונית עד מזעזעת (בסינמה סיטי). עדיף כבר לשכור את הdvd באוזן השלישית. הכוונה לעבור למקרנים דיגיטליים תוריד את מספר הצופים עוד יותר. התשובה, טמונה בשני דברים, לדעתי:ראשית, וזה גם כתוב בכתבה, יש דרישה שייעשו סרטים יותר טובים. עתה, כשלכל אולפן גדול שמכבד את עצמו, יש חטיבה עצמאית, הוא יכול להרשות לעצמו לקחת יותר סיכונים, ולהפיק, לצד הבלוקבסטרים הקיציים, יותר סרטים כמו “הר ברוקבק”. שנית, גימיקים. כש”כנפיים שבורות” יצא בארץ להקרנות, התגייסו הבמאי והשחקנים, ובאו להקרנות רגילות בסינמה סיטי, ונפגשו עם הקהל באופן בלתי אמצעי. כמובן שלא זו הסיבה העיקרית להצלחת הסרט, אבל בטוח שזה לא הזיק. אתה מתאר לעצמך את ג’וליה רוברטס נכנסת להצגה ראשונה של סרט בכיכונה בבוסטון או שיקגו, בערבו של יום שלישי רגיל? וזו רק דוגמא אחת לשפנים רבים שאני בטוח שהאמריקאים יכולים לשלוף.

    כאן גם מגיעה נקודה שעומדת במרכז הויכוח ביני ובינך: בעוד אתה רואה בחויית הצפייה בקולנוע משהו “גדול מהחיים”, ואתה גם מעדיף לראות סרטים הנותנים, לכאורה, את החוייה הזו (כלומר סרטים מרובי אפקטים), אני טוען שאת ה”גדול מהחיים” ניתן להשיג גם ללא אפקטים כלל, אלא פשוט באמצעות סיפורים אנושיים ומרגשים. בקרוב הוליווד משגרת את הגירסה מרובת הכוכבים ל”צופן דה וינצ’י” (הימור שלי: כישלון קולוסלי, גם כלכלית וגם ביקורתית) ואת הסופרמן החדש. לעומתם, בארץ, כמה סרטים מסקרנים “על האש”, אחד מהם, לפחות, יהיה “סוף העולם שמאלה” הבא: “אדמה משוגעת” של דרור שאול (שהתסריט שלו עבר גם בסאנדנס), החדש של שמי זרחין, והחדש של אבי נשר. אני רוצה להאמין שחויית הצפייה בקולנוע עוד רחוקה מלמות, וכל עוד יהיו מספרי סיפורים טובים, יהיה לזה גם קהל.

  3. ללא קשר 16 מרץ 2006 ב - 17:51 קישור ישיר

    היי יאיר, יש לי שאלה קצת לא קשורה, אני זוכר שהיית מעורב בהפקת הסרט נמוך עם עידן אלתרמן, תהיתי מדוע הוא מעולם לא הוקרן ומדוע אין שום דרך לצפות בו בדי וי די, האם תוכל לשפוך על זה קצת אור?

  4. ללא קשר 16 מרץ 2006 ב - 17:51 קישור ישיר

    נ.ב, באותה הזדמנות, הייתי שמח להתעדכן באותו נושא על מייד אין ישראל (שבו כמובן לא היית מעורב).

  5. בייבי בלוז 16 מרץ 2006 ב - 18:45 קישור ישיר

    “נמוך” ישודר בקשת, ערוץ 2 ב-30 במרץ, וב”סופשבוע” של מחר יש ראיון עם עידן אלתרמן.

  6. גלעד 17 מרץ 2006 ב - 0:10 קישור ישיר

    לעניין איתן עמית..

    הבעיה הגדולה שלך, גם בכתיבת ביקורת, היא חוסר יכולת מביך להבחין בין עיקר לתפל.

    העיקר, בין אם זה חומר ממוחזר (שזה לא ממש עניינך) ובין אם זה שקר או אמת, היא האגדה המספרת שרובצת קללה על מגלמי סופרמן.
    עניין המשפט המתייחס לסרט ההמשך, הוא סתם התחכמות שחוטאים בה כל הכותבים (כמובן גם אתה) כשנדמה להם שיש להם איזה משפט פיצוצי הולם שהם חשים צורך עז לדחוף אותו לתוך הכתבה בין אם הוא שייך או לא ובין אם הוא אמת או סתם שקרון קטן.

    וכל מקרה. אתה לא צריך להיות מבין קולוע כדי לדווח לעולם על כך שיש או אין סרט המשך לסופרמן, או שיש קללה שרובצת על סרטי הסופרמן, זו בס”ה רכילות לא מממש רלוונטית לחובבי קולנוע או לכל מישהו בכלל.

    ולסיום.

    או שאתה מתחסד, או שאתה סתם מעמיד פנים. פרטים שקריים, מטופשים, חסרי כל בסיס, מצויים בכל תחומי הכתיבה ואני גם מניח, די בוודאות, שגם אתה עם כל ההבנה הקולנועית שלך פירסמת אי אלו דברי שטות שמקורם ברכילות מפוברקת שסופקה לך על-ידי יחסצ”ניקים למיניהם.

    אז לפעם הבאה, קח אוויר וספור עד 10 לפני שאתה פותח במסע התגוללות על מישהו (לינק לקטע ההתגוללות על עירית לינור) שאחרי ככלות הכל, אתה זה שיוצא ממש לא לעניין בקטעים האלה וזה בלשון המעטה.

  7. עידו 17 מרץ 2006 ב - 5:32 קישור ישיר

    1. לאיתן – “אתה מתאר לעצמך את ג’וליה רוברטס נכנסת להצגה ראשונה של סרט בכיכונה בבוסטון או שיקגו, בערבו של יום שלישי רגיל?” וובכן, אני יכול לספר לך ממקור ראשון שכחלק מהחוזה שלהם שחקנים בכלל וכוכבים בפרט נדרשים לבצע עבודת קידום מכירות אינטנסיבית לסרט שלהם. הרי ברור לך שאף אחד לא משלם לג’וליה רוברטס 20 מיליון דולר בשביל חודשיים צילומים וזהו. משלמים בשביל השם. מכיוון שרוב ההכנסות מכרטיסים הם בתחומי ארה”ב, גם כוכבים חורשים את אמריקה על כל חוריה הנידחים. נכון, לא תואם את התדמית של הוליווד, אך זאת אמת לאמיתה וכל מקצוען בתחום יגיד לך את זה. זה נכון על כל סרט, גם על בלוקבאסטרים, אך במיוחד בקטגוריה של הסרטים הקטנים יותר של עד 20 מיליון דולר שבהם כל רווח עושה הבדל עצום.

    2. לגלעד. אני לא מבין מה אתה רוצה. נכון שיש בעיה קשה בכל תחום העיתונות בארץ, אבל למה אתה תוקף את יאיר רווה על כך שהוא חשף מקרה אחד? זה יותר ממה ש99% מהכתבים עושים (ורובם לא מרוע אלא מפחד). בארה”ב, לדוגמא, להיות עיתונאי זה מקצוע מכובד מאוד שדורש תואר שני והתמחות. למה שלא יהיה כך גם בארץ? השינוי בהחלט צריך להתחיל מחשיפת השרלטנים והאידיוטים ביניהם. למעשה, היום, כשהעיתונות הכתובה נמצאת בסכנת קיום למול העיתונות המקוונת העולמית שנגישה בחינם לכל אדם, מומחיות ואיכות כתיבה היא הדבר היחיד שעיתונאי ישראלי יכול להציע. לעשות סיכומים גוגל כבר יכול לעשות לבד, לא צריך בשביל זה משרה. אני באופן אישי חלקתי על דעתו בנושא ‘גן עדן עכשיו’, אבל אין הדבר מוריד מערכו בעיני כעיתונאי מקצוען. הוא מכיר את החומר על בוריו ושואף לאינטגריטי מקצועי. זאת הנקודה החשובה בדיון הזה.
    איזה תלונות אתה מחזיק נגדו כאיש מקצוע? באילו טעויות גסות תפסת אותו?

  8. משתמש אנונימי (לא מזוהה) 17 מרץ 2006 ב - 12:41 קישור ישיר

    דורון פישלר הפישר!אני יודע טוב מאד מדוע ולמה יש הקרנות חינם,מי אתה יא חתיכת כלב שתזלזל בי!

  9. james newton howard 17 מרץ 2006 ב - 13:52 קישור ישיר

    יאיר, כשאתה כותב “בעיתונות הישראלית” אתה מתכוון מן הסתם בעיקר ל”ידיעות אחרונות” – העיתון השטחי והמחורבן הזה (שכבר הבעתי פה בעבר את דעתי עליו). הסיבה לכך שהוא נותן לכל מיני כלומניקים חסרי הבנה קולנועית בסיסית כמו איתן עמית ויפעת מנהרדט לכתוב על ענייני קולנוע היא בגלל שהוא מניח, ובצדק בד”כ, שקוראיו ממילא לא יבחינו בטעויות כאלה או אחרות, מאחר והם עצמם לא מבינים בזה כלום. ואגב, רמת הכתיבה הזאת אופיינית לכל תחומי העיתון, אלא שבתחומי התרבות והקולנוע בפרט הזלזול בקוראים חמור עוד יותר. בכלל, יש נטייה בעיתונות הישראלית לתת לכל מיני כתבים לכתוב על נושאים שהם לא מבינים בהם (וגם אתה, אגב, חטאת בזה פעם עם כתבה על דפש מוד, אבל אני מניח שבתור מעריץ יש לך את הידע הנדרש אז לא נהיה קטנוניים).
    בכל מקרה, הנושא הזה הפריע לי לאורך הרבה זמן וטוב עשית שבחרת להעלות אותו פה (וגלעד – התגובה שלך ממש לא במקום).
    ואם עמית, מנהרדט או אחד מעורכי “24 שעות” קורא את זה, אז נא להפנים – די להתייחס אלינו כאל חבורת אימבצילים אינפנטליים!

  10. גלעד 17 מרץ 2006 ב - 23:36 קישור ישיר

    לעידו..

    “חשף מקרה אחד…”, העברית מאבדת כל משמעות. כאילו מה, ערך תחקיר מקיף וחשף את המקרה?
    אז בוא תן לי לומר לך משהו על חשיפת מקרים ועל הטענה שלי בכלל.
    כשאתה מביא הוביצר כדי לקטול זבוב, אז סביר להניח שאתה מצטייר יותר כטיפש ופחות כקוטל זבובים ולא צריך שום תעודה כדי לדווח לך ששרון סטון נראתה מסתודדת במסעדה עם בראד פיט כמו שלא צריך להיות “מבין בקולנוע” כדי לספר לך שהיה או לא היה סרט המשך לסופרמן.

  11. עידו 18 מרץ 2006 ב - 7:21 קישור ישיר

    שוב שלום גלעד, כמה נקודות.
    1. לא הייתי אומר שטור בבלוג פרטי הוא המקבילה של הוביצר… =)
    2. עוד לפני שאני מתייחס באופן ישיר לטענה שלך… אני רוצה שתחשוב באופן ריאלי על האינטרס (או לדעתי, האינטרס השלילי) של יאיר רווה לעמת קולגה באופן ישיר עם טעות. כסכימה כללית (ומדוייקת להכאיב), עולם העיתונות הישראלי מורכב מהרבה מאוד כוח וקומבינות (שרובן אגב קשורות להון ולשלטון) וקצת מאוד כישרון ואינטגריטי. בעיתונים הגדולים זה נכון על אחת כמה וכמה. עימות עם אחד הכתבים של ‘ידיעות’, בפרט אחד המחזיק במשרה נחשקת כמו כתב בחו”ל, הוא ערובה כמעט וודאית לקניית אויבים בעלי השפעה.
    3. בקשר לטענתך. לדעתך מר. רווה מצטייר כמתחסד או טיפש. כפועל יוצא מהסעיף הקודם, אני חייב לשאול לאיזו תכלית? מה האינטרס האפשרי שלו לעשות כן מלבד אינטגריטי? את מי בדיוק ההתחסדות שלו מרשימה – 1000 גולשים בבלוג? אני משער שאינך מתכוון ‘טיפש’ במשמעות של כסיל, אלא במשמעות של אדם המציין את הברור מאליו. גם אם זה המצב, הסיכון המקצועי (שאני מבטיח לך שרווה מודע אליו) מבהיר כי האינטרס היחיד היה יושרה. בעיני זה ראוי להערכה – אינך מסכים?
    4. בחזרה לנושא העיתונאי כמקצוען. אתה טוען שאין צורך להכשרה או הבנה לשם כך. אני טוען בדיוק ההפך, שאלו נתונים הכרחיים על מנת למשוך קוראים, שתפקיד העיתונאי אינו רק לדווח אלא גם לנתח. כעדות מחזקת, לשיקולך, אני מצרף שמות של מספר עיתונאים אמריקאיים בנושא קולנוע שלדעתי אין אף עיתונאי בארץ, גם לא בתחומים אחרים, המתקרב לרמת המומחיות והאנליזה שלהם (שלא לדבר על כישרון כתיבה נטו). אני אשמח אם תקרא מאמרים שלהם (יש המון באינטרנט) ותגיד לי מה דעתך.
    Robert Ebert
    Pauline Kael
    Vincent Canby
    David Edelstein

  12. עידן 18 מרץ 2006 ב - 11:44 קישור ישיר

    דיינה ריב ולא דיאנה!

  13. ליאור 18 מרץ 2006 ב - 12:05 קישור ישיר

    עידו, אני מניח שהתכוונת לרוג’ר איברט.

    עוד מבקרי קולנוע מעולים ששווה לקרוא הם ג’יימס בררדינלי ואיי-או סקוט.

  14. גלעד 18 מרץ 2006 ב - 21:16 קישור ישיר

    עידו אתה בעיה.

    הוביצר איננו הבלוג -נראה שצריך להסביר לך אייך לקרוא דברים – הוביצר הוא הניסיון (המגוחך) לגזור מקישקוש אינפורמטיבי שלא רלוונטי לכלום, מסקנה חסרת כל תוקף. בלעז- מה עניין המחט לתחת?-

    הון שילטון – זו טענה (דמגוגית) שמרוב שהיא נטענת דומה שהיא כבר הפכה לעובדה שאין טעם להתווכח עימה.

    להשכלתך.

    ירון לונדון, אחד העתונאים היותר ראויים להערכה בארץ, הוא חסר השכלה פורמלית ונעדר כל תעודות. אז..

    ותאמין לי – עניין של אמונה ולא לויכוח- לא כל מי שלמד קולנוע הוא בהכרח מבין בקולנוע (סתם מוסכמה ותו לא)ובס”ה אפשר לומר עליו שהוא למד קולנוע(זה לא בא לומר שני שלא למד כן מבין).

    ובכלל.

    הייתי שמח אם היית מבהיר לי מה זה בכלל מבין קולנוע, או מצביע על איזו ביקורת של מר רווה שיכולה לדעתך להעיד שהוא אכן מבין בקולנוע. אולי במקרה כזה אני אצליח להבין מה אתה אומר.

    ובבניין ירולים ננוחם.. אמן.

  15. עידו 19 מרץ 2006 ב - 6:57 קישור ישיר

    לליאור. אתה כמובן צודק, כתבתי מהר… טעות משעשעת. אכן, Roger Ebert.

    לגלעד. בוא קודם כל נשמור על הדיון ברמה מסוימת. ולעניינינו.
    1. אתה תוקף את המהלך הלוגי של מר. רווה. אשמח אם תסביר מה פגום בסילוגיזם הבא:
    א. עיתונאי חייב להיות בעל רקע מינימלי בנושא אודותיו הוא כותב.
    ב. איתן עמית ביצע שגיאה מקצועית גסה (שמעידה על כך שאין לו רקע מינימלי) .
    —-
    מסקנה: איתן עמית לא עיתונאי.
    מכאן זה נשמע לי כמו מודוס פוננס קלאסי.

    2. אתה מציין כי טענתי על ‘הון שלטון’ היא דמגוגית, וכראייה מציין שהטענה הזאת חוזרת על עצמה כל כך הרבה פעמים, ולכן אין טעם להתווכח איתה. אז קודם כל, אם כבר דמגוגיה, גם אינדוקציה הפוכה היא דמגוגיה. ובכל מקרה, אל תתן לזה לעצור מבעדך. אנא, התווכח. ואני בתגובה אמנה את שמם של בעלי המניות בעיתונים הגדולים. במקרה הזה, תוכל אתה לענות שהעובדה שבעלי המניות הם אנשי עסקים לגיטימיים יותר ופחות אינה משפיעה בהכרח על אופי ההתנהלות של העיתון עצמו, וזאת כמובן תהיה טענה נכונה, למעט העובדה השולית שאין לה שום קשר למציאות. אין לי כוונה לטמא את הפורום החביב מאוד הזה בנקיבה של קומבינות מהשנים האחרונות, אך אם אתה מכיר עיתונאי כלשהו, שאל אותו לגבי אופי ושיקולי הקידומים במקום עבודתו. אני מבטיח לך שתקבל תשובה מעניינת לכל הפחות.

    3. ירון לונדון. אהבתי את הטיעון הזה, כי הוא כל כך מתריס ומתנצח, אבל בעצם בכלל לא נוגד את מה שאני אמרתי – שהסביבה העיתונאית בארץ אינה מקצועית. ירון לונדון עיתונאי איכותי? ירון לונדון וודוורד? ירון לונדון מומחה למשהו? תסלח לי מאוד, אבל יש מילה מאוד מדוייקת למה שירון לונדון עושה ב-20 השנה האחרונות, והמילה הזאת היא בידור. בידור נטו. בין אם זה ‘מסיבת גן’ או ‘לונדון וקירשנבאום’, הבנאדם מוכר את עצמו כמותג. כסטנדאפיסט למבוגרים. העובדה המצערת היא שאני גם מסכים איתך – הוא אכן מהעיתונאים שיותר ראויים להערכה בארץ – מה שלא נאמר בשבחו, כמו לגנות המצב הכללי.

    4. לגבי בתי ספר לקולנוע ומומחיות – אני מסכים איתך ב1000% אחוז.

    5. לגבי הבנה בקולנוע. הייתי מחלק אותה ל-2: חלק אחד, והוא חשוב במיוחד לגבי עיתונאי, הוא הבנה וידע אקטואליים של קולנוע – כלומר, לדעת מיהם היוצרים המרכזיים היום, איזה פרוייקטים גדולים מתוכננים, איזה חברות פעילות כרגע, רקע הסטורי וטריויאלי בסיסי של הקולנוע, הבנה עסקית וכיו”ב, כאשר בכל הגורמים האלה השימוש העיקרי, לפחות לגבי העיתונאי, הוא סינון הידיעות החשובות מכלל הידיעות. לדוגמא, מי שבקיא ומתעדכן בהבנה מסוג זה, יידע שבריאן סינגר עושה רימייק ל’סופרמן’, בין השאר משום שזה פרוייקט מאוד יקר ומאוד מדובר בתעשייה.

    חלק שני הוא הבנה תיאורטית של קולנוע. הוא הכרחי כמובן לאקדמאיים, אך לדעתי גם למבקרים (ושים לב – אני מבדיל בין מבקר קולנוע ועיתונאי בידור, שני דברים שונים לגמרי).הבנה זו תדרוש היכרות עם הקולנוע כדיסציפלינה אקדמאית ועם כל הזרמים המרכזיים בה, היכרות מעמיקה עם ההסטוריה של הקולנוע, וכמו כן גם הבנה מקצועית ברמה מסויימת, כלומר ממש כיצד סרט נעשה; מהם עקרונות העריכה, הצילום וכו’, מהו הז’רגון המקצועי, ומהם המנגנונים הרטורייםפסיכולוגים בהם נעשה שימוש.

    כמובן שההפרדה היא מעט מלאכותית, ואצל רוב האינדיבידואלים יהיה עירוב, אך אני מאמין שבגדול זאת תמונה מדוייקת.

    ולגבי מר. רווה. קודם כל, אני לא הסנגור שלו. דבר שני, מבחינת קהל יעד, הוא מכוון מאוד רחב, אולי בגלל הידע שלו, אבל כנראה בגלל שהוא רוצה להגיע להרבה אנשים; בכל מקרה, בגלל זה אני לא יכול לשפוט את ההבנה שלו בקטגוריה השנייה. בקטגוריה הראשונה, ובלי לצטט אף דוגמה ספציפית, אני חושב שהדיווח שלו על כל אירוע קולנועי בעל חשיבות בזמן האחרון, בין אם זה פסטיבל ברלין או האוסקר, היה נכון, מדוייק וכתוב היטב. וזה כל מה שאני מבקש.

  16. דן ברזל 19 מרץ 2006 ב - 10:29 קישור ישיר

    כל הדיון הזה על נחיצותו של ידע מקצועי במקצוע העיתונות מזכיר לי מקרה קצת הפוך, בו הידע המקצועי של כתב שימש אותו כדי להתל בקוראיו ולהאדיר את שמו שלו בעקיפין.

    וכן, גם במקרה ההוא, תחום הסיקור היה קולנוע.

    בביקורת של יקיר אלקריב על “האידיוטים” של לארס פון טרייר, שהתפרסמה ב”זמן תל אביב” ב-1998 או 1999, הוא עשה מאמצים עילאיים להוכיח שמניפסט “דוגמה 95″, שתחתיו נעשה הסרט, הוא רעיון מגוחך. הוא ניסה להוכיח שפון טרייר עצמו לא באמת מאמין בתוכן המניפסט, ושמדובר בלא יותר מתרגיל יחסי ציבור.

    לו היה לאלקריב מעט יותר אינטגריטי מקצועי, הוא היה מדווח לקוראיו שפון טרייר עצמו אמר באותה התקופה ש”דוגמה 95″ הוא חצי פארודי במתכוון, ושאין לו שום כוונה לדבוק בעקרונותיו מעבר לסרט אחד בודד. שזהו לא יותר מניסוי קטן בקולנוע מופשט, ולא תורה מסיני. אך לא בזה העניין.

    לאחר ש”יצא גבר” ולעג לפון טרייר על דברים שפון טרייר מעולם לא התיימר לייצג, אלקריב נתן את המהלומה האחרונה. בהתייחסות לעגנית לאיסור של “דוגמה 95” לעשות סרטי ז’אנר, הוא חתם את ביקורתו במשפט (ציטוט מהזכרון): “אני לא אתפלא אם הסרט הבא של פון טרייר יהיה בכלל מחזמר”.

    פון טרייר שקד באותה התקופה על המחזמר “רוקדת בחשיכה”. כל מי שהתעניין בקולנוע מעט מעל לממוצע, כבר ידע את זה. אלקריב בטוח ידע את זה. אך ציבור הקוראים הרחב, אליו הופנתה הביקורת, לא ידע את זה מן הסתם. ההיתממות של אלקריב, מעין דחקה פנימית ליודעי סוד, הייתה בעיקרה מפגן דוחה של התנשאות ויומרניות. כתב מקצועי היה משתמש בידע המקצועי שלו כדי לדווח לקוראיו שפון טרייר, שומו שמיים, עובד על מחזמר. רק כתב שמחפש הזדמנות להאדיר את שמו על חשבון מישהו אחר, היה משתמש בידע הזה כדי “לנבא” את זה, ולצאת גדול.

  17. שי 19 מרץ 2006 ב - 14:31 קישור ישיר

    הערה טכנית קצרה לאיתן: הקרנה דיגטלית לא תערך מ־DVD, ולא במקרן וידאו רגיל, אלא ממקור ובעזרת מקרן בהפרדה (רזולציה) גבוהה, וגאמוט (עומק צבע) רחב.

    אם כי לדעתי, היתרון העיקרי לצופה לא יהיה בהורדת העלויות, או בזמינות של יותר סרטים שמתכנני מערכות ההקרנה הנ”ל מבטיחים לנו, אלא בכך שהפעלת מקרן דיגטלי פשוטה יותר, מה שיספק פתרון טכנולוגי לכך שבתי הקולנוע בארץ מסרבים לשכור מקרינים היודעים את עבודתם.

  18. גלעד 20 מרץ 2006 ב - 1:18 קישור ישיר

    לעידו ולסוף פסוק.

    לא שבעתי נחת מהויכוח (דיון) עמך ואני חושב שזה קורה בגלל שאתה ממהר להגיב במקום להקשיב.
    מהצד שלי אני סוגר את הויכוח (דיון) במה שכותב להלן.

    איתן עמית (כך הבנתי) כתב על האגדה שמתפתחת סביב הקורה למי ששותף לעשיית סופר מן.
    אם הידיעה הזו אינה נכונה יש מקום להיטפלות אליו בלא כל קשר להבנתו הקולנועית.
    להיטפל אליו בגין הערת שוליים (יש או אין סרט המשך), שאיננה משנה כהוא זה את עצם הידיעה שפירסם, זו טיפשות.
    מטבע הדברים, הערת שוליים איננה יכולה להיות טעות עתונאים וודאי שלא גסה. אני מניח שזו גם הסיבה שמי שעשה הגהה לידיעה לא תיקן את הערת השוליים הזו.

    מכאן תוכל להבין שהלוגיקה שהצעת מופרכת מעיקרה.

    לעניין העיתונות וטענת ההון והשלטון ובקצרה.

    ברור שעתון זקוק להון ושלטון זקוק לעתון, כך הם הדברים בחברה קפיטלסיטית דמקורטית וחופשית. מכאן שהקשר הזה הוא טבעי וזה לא אומר שהוא מצביע על שחיתות.

    בעיית התככים במקום העבודה איננה מצביעה על שום דבר פרט לזה שבעתון, כמו בכל מקום עבודה אחר, יש נבלות ויש בני אדם.

    הסכנה הטמונה בתקשורת בכלל אינה ההון והשלטון אלא מונופול תקשרותי שיש בו סכנה רעיונית ולאו דווקא ממניעים מושחתים מזוהים.

    נכון להיום, השלטון, באמצעות רגולטורים וחוקים, נלחם, או מנסה להלחם, כדי למנוע מונופול תקשורתי ולכן טענת ההון ושלטון, בהקשר הזה, חסרת תוקף.

    ובלי להסביר יותר מידיי. התחושה שלי היא שאתה חי בעולם וירטואלי ולכן קשה לי להמשיך תדיאלוג איתך..

    היה שלום.

  19. עידו 20 מרץ 2006 ב - 9:44 קישור ישיר

    שלום גלעד. צר לי שלא שבעת נחת מהדיון, וצר לי אף יותר שבחרת בטיעוני אד הומינאם לסיימו; בכל מקרה אין לי רצון להמשיכו. שא ברכה והמשך דרך צלחה.


השאירו תגובה