"התמוטטות" ("Margin Call"), ביקורת
האמת, אני די בשוק שבן אפלק לא מופיע בסרט הזה. הוא לא כאילו נער הפוסטר של סרטי הקריסה הכלכלית? האמת, אני די מופתע שסרט שכבר שנה שלמה, מאז סאנדאנס שעבר, אני שומע עליו שבחים הוא בסך הכל דרמה די סטנדרטית ובינונית.
פורסם ב"פנאי פלוס", 18.1.2012
אוסף נאה של שחקני עבר והווה קיבץ לו האלמוני ג'יי.סי צ'נדור בסרט הבכורה שלו. אני תמה על מה ולמה. "התמוטטות" ("Margin Call") הפך במירוץ השנה האחרונה לאחד הסרטים העצמאיים המדוברים ומעוטרי ההצלחה והפרסים. וגם כאן אני תמה על מה ולמה. חיפשתי ייחוד או מקוריות יתרה בסרט ולא מצאתי. עניין רב דווקא כן, אבל איך שלא אשבץ את הסרט לצד סרטים אחרים עוסקים בעולם הפיננסיים ומציגים איך בני אדם ותאגידים מתמודדים עם משברים כלכליים קטסטרופליים, "התמוטטות" יוצא נחות מהם. אבהיר למען הדיוק: זה לא שהוא רע. תכף ניגע בזה. לא, הוא בהחלט מצליח בהצגת סיטואציות דרמטיות ואנושיות שמסתתרות מאחורי כותרות סנסציוניות של עיתונות הכלכלה משלוש השנים האחרונות. אלא שהוא עושה את זה בכלים שהייתם מצפים למצוא בדרמת טלוויזיה הגונה, מהסוג ש-HBO אוהבים לייצר מדי פעם, או אולי אף בהצגת תיאטרון מצליחה. כלים שבסופו של דבר נותרים רדודים למדי, לא באמת חודרים פנימה אל עומק מהות העניין, ובעיקר לא מציעים טיפול קולנועי מעניין במיוחד לחומר הנתון. כל סרט שתציבו מולו שנגע בסיטואציות דומות (גם אם העלילות והנסיבות שונות) – ובראשם, סרטים שבהם היה מעורב ג'ורג' קלוני בשנים האחרונות, כמו "מייקל קלייטון", "תלוי באוויר" (שיש בהם סצינות כמעט זהות) ואף "משחקי שלטון" – עשה את זה יותר טוב, גם אם לא בהרבה יותר טוב. הוסיפו לכך סרט כמו "קומפני מן" מלפני שנה בדיוק, שגם נגע ברעיונות אנושיים דומים (התמודדות בפני משבר כלכלי), ונמצא ש"התמוטטות" נותר האחרון ברשימה מבחינת תזמון, וגם האחרון ברשימה מבחינת איכות. ואם הזדמן לכם לצפות בסרט התיעודי "המעגל הפנימי" שעסק בתיאור הנסיבות שהובילו לקריסה הכלכלית הגדולה של בנקי ההשקעות בוול סטריט ב-2008, יתברר ש"התמוטטות" גם סובל ממשבר אנרגיה חמור. בשביל סרט שמציג אירועי הרי גורל, ומתאר את תקתוקו של השעון לקראת תחילתה של קטסטרופה כלכלית שתיגע בכל אדם בעולם, אבל תחילה בארצות הברית, הסרט הזה לוקה בפלגמטיות מפתיעה. מצד שני, אולי זה גם לטובתו: זה לא ברור מאליו שסרט כזה, שיכול בקלות היה ליהנות מסנסציוניות מתלהמת (גם כאן, ממש כמו לפני שבועיים עם "ג'יי אדגר", תהיתי איך הוא היה נראה לו אוליבר סטון היה מביים אותו), דווקא שומר על איפוק ג'נטלמני לכל אורכו.
ולבסוף, כדי להיפטר מעולם ההשוואות, אני מודה שאני מגיע מפונק לסרט כמו "התמוטטות". כי אם אני אומר שיש בו משהו "תיאטרלי" (קרי, העובדה שיהיה קל לעבדו להצגה שכן הוא מתרחש במסגרת זמן מצומצת מאוד – יממה אחת – וברובו בתוך בית משרדים אחד) זה בעיקר כי גם התיאטרון כבר עסק בנושאים כאלה באופן טוב יותר. אני מתכוון ל"גלנגרי גלן רוס" של דיוויד מאמט. העלילה שונה בתכלית, אבל בסופו של דבר כאן וכאן אנחנו בסיטואציית סיר לחץ של אנשי מכירות שיש מידה מוימת של נוכלות בעבודתם, והלחץ התמידי בין ערכם כאנשי מכירות וערכם כאנשים כלפי החברה וכלפי משפחתם. "גלנגרי גלן רוס" עובד אף הוא לסרט – ולא על ידי הבמאי הכי עילוי בעולם – אבל בזכות הכתיבה המופתית שבו והסיטואציות המלחיצות שכמו נלפפות סביב צווארך ומנתקות את החמצן למוח והליהוק האדיר, הוא הפך לסרט האולטימטיבי שעוסק בעולם העסקים – בין אם הוא על גורד שחקים בוול סטריט או בסניף מחוזי בעיירה קטנה, בין אם המתרחש בו הוא בעל השפעה גלובלית, או רק על פרנסתם של אנשים ספורים. כאן וכאן זהו סיפורם של אנשים שחרב הכלכלה מונח על צווארם וכספם אומנותם. אז אולי זו הטרוניה העיקרית שלי ל"התמוטטות": שלמרות שהוא סרט סביר ומעניין, הוא לא מספיק חכם או מבריק כדי להיות בלתי נשכח, או אפילו חד אבחנה. אבל כן, אם אתם קוראי "דה מרקר" או "כלכליסט" באדיקות ותמיד דמיינתם לעצמכם איך זה נראה מאחורי דלתות התאגידים בלילה שלפני החלטה גורלית שככל הנראה הולכת למוטט את הכלכלה כולה, מי האנשים שמקבלים את ההחלטה, מה אומר להם מצפונם כשהם עושים את זה,מה הלחץ המופעל עליהם, ומה ההשלכות של זה לחייהם – "התמוטטות" הוא הסרט הזה. כמו הצגת תיאטרון באוף-ברודוויי, שלוקחת את העולם של ארתור מילר ויוג'ין אוניל ומייבאת את זה לוול סטריט הכמעט קורסת של 2008. זה "מסע ארוך אל תוך לילה כלכלי", רק שהבוקר שיבוא יהיה חשוך יותר. כמו סרט אסונות, רק ללא האסון. וסרט שמציג מה קרה בתוך בנק השקעות אחד שהתחיל את מפולת השלגים הכלכלית הגדולה (על פי הסרט, מפולת בלתי נמנעת כך או כך, רק שמישהו היה צריך להתחיל אותה איפשהו) ואומר – האמת, באופן שנון למדי: ראו, פה קבור הכלב.
אני דווקא אהבתי את הסרט הזה. ואולי זו לא התובנה המקורית ביותר, אבל לקחת את סיפור ההתמוטטות הכלכלית, ולכוון אותה אל עבר: "בואו נראה לכם איך כסף הולך לכסף. בואו נראה לכם שזהו חוסר הרחמים של העשירים ששומרים על עושרם בכל מחיר, על חשבון אחרים" – לשלוף מהסיפור מלא הפרטים הזה את התובנה הזו זה מה שהופך את הסרט הזה לאינטלגנטי בעיניי.
בנוסף, נדמה לי שהיה זה דורון צברי שאמר פעם שמסגרת זמן זה דבר קריטי בתסריט. עד שהוא לא סגר את התסריט של "הבחור של שולי" בסד התקופה של בחירות 1977 הסרט שלו לא קיבל צורה. "צומת וולקן" של ערן ריקליס מקבל את כל הערך המוסף שלו בעזרת מסגרת הזמן שהיא אותם עשרה ימים גורליים שבין ראש השנה ויום כיפור 1973. וברגע שצ'אנדור האלמוני (שאני בהחלט מסוקרן לאן הוא ילך מכאן) עושה סרט שברובו תחום במסגרת לילה אחד זה מכווץ ומגביר את הדרמה (והופך את הסרט להרבה יותר טוב ומעניין מ"קומפני מן", או אפילו "משחקי שלטון", שהזמן בהם נזיל יותר).
וגם: הזכרת כאן את "גלנגרי גלן רוס". "התמוטטות" טוב יותר לטעמי מהסרט ההוא מהסיבה הפשוטה ש"גלנגרי גלן רוס" מתאר בעצם סוג של משחק מרושע. "התמוטטות" זה לא משחק. זה החיים האמיתיים.
רוב תשומת הלב שהסרט מקבל הוא בזכות אסטרטגיית ההפצה שלו בקולנוע, ב-VOD וב-ancillary (בתי מלון, וכו') בו זמנית. והעובדה שהוא ההצלחה הגדולה ביותר עד היום לסרט שאימץ את האסטרטגיה הזו. יש הרגשה שהוא ממש עורר אצל אנשים בתעשייה תחושה של אופטימיות, גם לגבי העתיד הפיננסי של סרטים עצמאיים וגם לגבי הלגיטימיות של הפצה דיגיטלית/אלטרנטיבית.
הוא חזר לכותרות השבוע במיוחד בגלל שסאנדנס מתחיל וכולם רוצים לראות איך המודל שלו ישפיע על המכירות השנה (הוא נמכר בסאנדנס שנה שעברה).
כולם אוהבים סיפורי הצלחה (ולא מזיק שהיוצרים וויתרו על דיל יותר סטנדרטי שהם קבלו מהארוי וויינסטין) ונראה שזה השפיע על המבקרים בניו יורק וסן פרנסיסקו בסיכומי השנה שלהם.
I liked it
thogh i prefer Inside Job
סרט מצויין
וגם – פיספסת את הנקודה:
זה כמעט מוקומונטרי על ה-13 בספטמבר 2008, שניה לפני הסוף. חשיבותו של הסרט בהצגת התכלית האנושית – תעבת הבצע, הביזרית, מלאה רחמים עצמיים עד אובדניים, וגם – השכלתנות המבוזבזת במקצוע הפיננסים המתגמל והנורא ( האחד מהנדס גשרים, השני מדען טילים – ממש!) וכל האפסיות של לעשות כסף מכסף ולא לייצר דבר מקורי אחד.
כל הגועל הקפיטליסטי בשעה וחצי.
מרתק ועשוי מצוין. צפיתי מ"ס פעמים ונהנתי.