21 ינואר 2012 | 21:55 ~ 14 תגובות | תגובות פייסבוק

“היורשים”, ביקורת

“היורשים”. זה טוב להיות הקינג?

בימים אלה מתקיימת בסינמטקים מחווה לבילי וויילדר, וזה גרם לי לתהות מי מהקולנוענים בני זמננו יכול להיחשב כמעין ממשיך דרך של וויילדר. לכאורה, קמרון קרואו מרבה להצהיר על אהבתו לוויילדר ועל השפעתו עליו, ויש בזה משהו. אבל לא ממש. קרואו רגשני מדי, וויילדר היה הרבה יותר ציני ממנו. והנה מגיע סרט חדש של אלכסנדר פיין – סרטו החמישי במספר, והראשון מזה שבע שנים (אז זכה באוסקר על התסריט ל”דרכים צדדיות”) – ונדמה לי שמצאתי יורש לוויילדר.

בשבוע האחרון צפיתי פעמיים ב”היורשים”, סרטו החדש של פיין, ואז הלכתי לקרוא את התסריט. זה אחד הסרטים עם התסריטים הכי נפלאים שנתקלתי בהם הרבה מאוד זמן. אני מוכן להודות מיד בפתיחה שאכן, סוף הסרט חלש. חמש הדקות האחרונות הולכות לכיוון כה מינורי, אחרי שהרשו לנו לצפות לסגירה קצת יותר רגשית. לפיכך, סצינת השיא הרגשי מגיעה חמש דקות לפני סוף הסרט. וויילדר היה נועל את הסרט שם, או מוסיף פאנץ’ קומי/רגשי/אירוני לסצינת הסיום (שמבחינת מיזנסציה, דומני, מתכתבת עם הסיום של “הדירה”, אבל חסרה את הדיאלוג המופתי בין הדמויות שנועל הכל). אז פיין אולי מזכיר לי במשהו את וויילדר, אבל אינו חקיין שלו. למעשה, הוא עקבי לחלוטין בפני עצמו. כל סרטיו משאירים את הדמויות שלו קצת תלויות באוויר. בנקודה אופטימית אמנם, רגע לפני שמשהו טוב אמור לקרות (אם הם לא ידפקו את זה), אבל באוויר.

אז לאן נעלם אלכסנדר פיין בשבע השנים שמאז “דרכים צדדיות”? אחרי הסרט הזה הוא היה אמור להיות בפסגה, לא? הוא פגש על סט הסרט ההוא את השחקנית סנדרה או (“האנטומיה של גריי”) והתחתן איתה, וזכה באוסקר, ולפיכך האמין שהוא יכול להרשות לעצמו – יחד עם שותפו לכתיבה – לחלום על פרויקט חדש שיהיה גדול ויקר יותר, כראוי לפרויקט הבא של זוכי אוסקר טריים, שבוודאי ימצאו לכך מימון בנקל. אלא שאז – ממש כמו בסרט של אלכסנדר פיין – הכל התפרק. הוא התגרש מאשתו שנתיים אחר כך, עבר אפיזודה רפואית כלשהי ברגלו שחייבה אשפוז ושיקום, וכשהמשבר הכלכלי פרץ בסוף 2008 גם הסרט עליו חלם קרס. ב-2009 הוא למעשה חזר לנקודת ההתחלה: בלי נישואין, בלי פרויקט קולנועי חדש, וצולע. בשלב הזה חזר לידיו תסריט שנכתב כעיבוד לספר שהוא היה אחד מבעלי הזכויות הקולנועיות עליו, “היורשים”. שני תסריטאים אחרים עיבדו את הספר וסטיבן פרירס היה אמור לביים. כשפרירס פרש, פיין לקח את הפרויקט לידיו, כתב מחדש את התסריט וחזר למקומות הקולנועיים בהם כבר הסתובב, הדרמה הקטנה, העצמאית באופיה, העוסקת בגבר אבוד, מבולבל וחסר אחריות. וכמו בסרטו הקודם, גם בחדש הוא נוטש את נופיה האפרוריים של אומהה, נברסקה, עיר הולדתו, בה התרחשו עלילות שלושת סרטיו הראשונים, והולך בעקבות השמש. ב”דרכים צדדיות” הוא שוטט בין כרמי עמק נאפה בקליפורניה, וב”היורשים” הוא מרחיק לכת עד הוואיי. בשני המקרים הרעיון הבסיסי דומה: שגם במקום שמזוהה עם תיירות נופש שמחה ושטופת שמש יש אנשים אומללים ושבורי לב. וזה המקום להוסיף סופרלטיב: לטעמי, “היורשים” אוכל את “דרכים צדדיות” בלי מלח.

כשם שבילי וויילדר תיאר בסרטיו הגדולים את היווצרותו של הגבר החדש, המודרני של שנות החמישים – גבר קצת חלש, נעבעכי, בלי יותר מדי רצונות משל עצמו – כך גם פיין מתעסק בסרטיו באותה דמות גברית. גיבוריו מצליחים למדי במקום עבודתם, אבל נכשלים לחלוטין בחיי הרגש והמשפחה שהתנוונו לחלוטין. כתוצאה מכך, כשם שהוא מתאר דמויות גבריות קצת נימוחות ומעוררות רחמים, כך הוא מתייחס באופן קצת עוין לדמויות הנשיות בסרטיו (עוד תכונה המשותפת לו ולוויילדר, שהיה במאי גדול של שחקניות אבל כתסריטאי הוא די אהב לחבוט בהן). הגברים של פיין סובלים בגלל הנשים שבחייהם. ויש כאן עיסוק שלם בגבריות: האם זה מקרי שלבנות של ג’ורג’ קלוני בסרט יש שמות גבריים (סקוטי ואלכס)? יש כאן עניין שלם סביב תפקודו של קלוני כגבר.

ואולי זה מסביר לאן נעלם פיין במשך שבע שנים: אולי כשקוראים לך “פיין” (כאב) ואתה עושה סרטים ארסיים כאלה על מאבקים בין גברים ונשים, אתה פשוט לא מסוגל ליצור כשאתה נשוי. עכשיו, גרוש, הוא חזר לכושר.

סרטיו של פיין עוסקים בהתעוררות, לכן בכולם יש לא מעט נחמה ואף אופציה לגאולה. גם דמותו של מאט קינג עומדת להתעורר. זה קורה דווקא כשאשתו נמצאת בתרדמת. בווייס אובר המלווה את הסרט מתאר לנו קינג את עצמו, כפי שראתה אותו אשתו: הוא היה בעל נעדר. מן הסתם בגלל עסקיו הרבים, הוא לא היה באיזור להיות בעל או אב. כשבתם הבכורה התחילה לפרוק עול הם העיפו אותה לפנימיה. עכשיו, בעקבות תאונת שיט, אשתו בקומה בבית החולים ומאט קינג נדרש, לראשונה, לתפקד כבעל וכאב, וללכד מחדש את המשפחה. אה, וככל הנראה הוא היה קמצן גדול. הוא טוען שזה מה שאשתו אומרת עליו, ואין לנו סיבה נראית לעין להניח שהיא טעתה. קינג הוא נצר לאחת השושלות העשירות ביותר של הוואי, אבל הוא מסרב לגעת בכסף הזה. כשהוא יחליט בינו ובין עצמו לנהוג עם כספו אחרת – להתחיל לפנק את אשתו, להפסיק ועבוד ולהשקיע במשפחה – זה כבר מאוחר מדי.

וכדרכן של דרמות גדולות, דווקא בזמן הזה כשאשתו במצב אנוש בבית החולים, הוא וכל בני דודיו – שסבם הוריש להם המון כסף ואדמות – נדרשים לקבל החלטה על אחת משמורות הטבע האחרונות של איי הוואי שנמצאת בבעלותם. האם למכור אותה ליזם מקומי שרוצה להקים בשמורה אתר נופש, או ליזם מה”יבשת”, שרוצה להקים שם מרכז מסחרי? ואז מקבל קינג בשורה שתטלטל אותו לגמרי, תעיר אותו ותחייב אותו לערוך לראשונה חשבון נפש. כדרכם של תסריטי מופת, גם כאן שתי העלילות הלכאורה לא קשורות – התרדמת של האשה ומכירת הקרקעות – יגיעו לבסוף לשיא משותף הכורך אותן זו בזו.

כשאנו יושבים לנתח תסריט אחת השאלות הראשונות שנשאלות היא “מה רצונו של הגיבור?”. ואז, על סמך התשובה הזאת, אפשר להתחיל לבדוק: מה הגיבור עושה למען הגשמת הרצון שלו, מי ומה עומד בדרכו, האם הגיבור יגשים את הרצון הזה ומתי במהלך הסרט זה יקרה (ואגב כך, האם יש לו רצונות נוספים, פנימיים ועמוקים יותר). אחד הדברים שמאפיינים את כל סרטיו של פיין, ובכלל זה גם את “היורשים”, הוא שהוא מתחיל אותם עם גיבור ללא רצון(*). זו ההגדרה הקלאסית ל”אנטי-גיבור”: גיבור ללא רצון, ולפיכך גיבור פאסיבי, שכן הוא לא מניע דבר בחייו, אלא החיים הם אלה שמניעים אותו. סרטיו של פיין עוסקים בהתעוררות, כי מתישהו במהלך הסרט – לרוב בנקודת הסימטריה שלו – הגיבור יגיע להכרה כלשהי שתניע אותו לראשונה להיות אקטיבי. ב”היורשים” זה קורה בדקה ה-54. בתסריט זה קורה בעמוד 62. מכיוון שזה מתואר ללא ספוילרים בתסריט, אני יכול להראות לכם שזה כתוב כמעט מפורשות:

 

 

ההבנה הזאת מתניעה את החלק השני של הסרט שכולל מסע וחיפוש. וגם, היכרות עם משפחת קינג. בעמוד 14 בתסריט מופיע קטע ווייס אובר שלא נמצא בסרט עצמו, המתאר את יחסו של מאט קינג למשפחתו העשירה: “כולם מתייחסים אלי בתור האיש העשיר, היורש. אנשים שונאים אותנו. אני שונא אותנו. אפילו שם המשפחה שלנו – קינג (מלך). איזה מעצבן”.

פיין מודה בראיונות שהוא יושב ארוכות בחדר העריכה ומהדק את הסרט ככל הניתן, לכן התסריט מכיל כמה וכמה רגעים (חלקם נהדרים) שלא נמצאים בסרט. הקטע מהפסקה הקודמת לא שם כנראה כי רוב הסרט, עד החצי השני, מתאר דווקא סיטואציה הפוכה: מאט קינג הוא לחלוטין חלק מבני משפחתו. וכאן מגיע החלק המשעשע: אפשר לדמיין את “היורשים” כדרמה תקופתית העוסקת בבני אצולה ומלחמות הירושה שביניהם, אלא שבמקום חליפות, מגבעות, שמלות וקרינולינות, בני האצולה האלה – בני משפחת קינג – לבושים חולצות פרחוניות ונועלים כפכפים. “אל תטעו במראה שלנו”, אומר מאט קינג בקריינות, “בהוואיי כל האנשים הכי חזקים לבושים כמו בטלנים או פעלולנים”.

אתם אולי כבר מכירים אותי ואת טעמי. אני חסיד של קולנוע שיש בו זיקוקין דינור ויזואליים, צילום מרהיב, פריצות דרך חזותיות, שפה קולנועית עשירה. לכאורה פיין אמור להיות מישהו ששפתו הקולנועית מינורית מדי לטעמי. ולרגעים, אני מודה, זה אכן כך. אבל האיש במאי ויזואלי מדויק מאוד, בלי רהב. שפתו חסכונית, אבל ויזואלית לחלוטין. שימו לב, למשל, שכל סצינה שיש בה רגעים גדולים של קונפליקט ואומללות נפתחת בשוט רחב של נופי הוואי ואז המצלמה מסתובבת לתוך החדר בו הדמויות יושבות עם גבן אל הנוף: בחוץ גן עדן, בפנים יסורי גיהנום. או שימו לב שלא רק “הארטיסט” מושפע השנה מצ’רלי צ’פלין, גם “היורשים”. למרות שזה סרט לכאורה עצוב מאוד, יש בו כמה קטעי סלפסטיק או קומדיה ויזואלית אילמת צ’פליניים לחלוטין, כמו למשל הסצינה הדוממת בה ג’ורג’ קלוני עוקב אחר המאהב של אשתו על חוף הים. או למעברים הוויזואליים המדויקים (אחד מהם מופיע בראש הפוסט הזה). היכולת של פיין להוסיף רגעי הומור לתוך רגעי העצב הופכת את “היורשים” לאחד הסרטים הכי טעונים רגשית שראיתי באחרונה.

אבל זה בייחוד בא לידי ביטוי בליהוק ובמשחק. הסרט הזה משוחק בדיוק מפעים. ג’ורג’ קלוני הולך לזכות באוסקר על תפקידו בסרט כל כך בצדק. זה לא רק בגלל שהוא נראה כולו ספוג צער, עצב וחרטה. אלא כי הוא שחקן מספיק גדול כדי לתת לאוסף מרהיב של דמויות משנה לגנוב לו את ההצגה. כל דמות משנה כזאת, לכאורה רגעית וחולפת, מקבלת רגע מדהים של כתיבה ומשחק בה מתחוור שהיא בכלל לא מה שחשבנו. שיילין וודלי, שמגלמת את בתו של קלוני, מבריקה בכל סצינה. אבל יש דמויות מינוריות יותר:

בפתיחת המערכה השנייה מצטרפת לסרט דמות של נער בשם סיד. הוא מוצג בתור חבר של הבת. למעשה, אף אחד לא ממש יודע מה הוא עושה שם ולמה הוא מתלווה למשפחה כל הזמן. נדמה שהבת מביאה אותו רק כדי לעצבן את האבא. אבל יש סצינה בה קלוני, הסובל מנדודי שינה, פותח בשיחה לילית עם אותו סיד. והבחור הזה, שנראה כמו גולש גלים שראשו אוורירי מדעת, מתגלה כמשהו אחר לגמרי. זו סצינת “וואו”. וואו בכתיבה, וואו בבימוי ובמשחק, ובהבנה שכל הדמויות בסרט מתהפכות לנו (בעדינות) מול העיניים. גם למתיו לילארד, המגלם את המאהב, יש סצינה אחת מבריקה במטבח ביתו. אבל מי שבאמת גונבת את ההצגה היא ג’ודי גריר, המגלמת את אשתו. יש לה שלוש סצינות בסרט, אחת מהן (האחרונה) פשוט נפלאה, ובה לומדת דמותו של קלוני שהוא לא היחיד בעסק הזה שנפגע מכל אירועי השבועות האלה. ויש עוד הברקות: אמה הסנילית של אשתו של קלוני; בו ברידג’ס (אח של ג’ף) בתפקיד בן הדוד הראשי שמקדם את עסקי המשפחה ומתנהל קצת כמו יורש עצר(**); והבת הקטנה.

מבין כל הדמויות הקודמות של פיין, קלוני ב”היורשים” מזכיר קצת את ג’ק ניקולסון ב”אודות שמידט” – אדם שמחפש משמעות לחייו, עכשיו שהוא נותר בודד. פיין כותב ומביים עם קולמוס שטעון בלא מעט ארס וציניות, נדמה שהוא לא חושב דברים חיוביים במיוחד על המין האנושי; אבל הוא מאזן את זה עם מידה שקולה של חסד וחמלה, שמביעים כנראה איזושהי תקווה שמשהו בדמויותיו (ובנו) יתעורר מהתרדמת שלו. “היורשים” מתייצב לצד “בחירות” כפסגת יצירתו של פיין, אבל בגלל הטון המפויס יותר שלו, יש בי כרגע חיבה גדולה יותר אליו. בסך הכל חמישה סרטים ביים פיין עד עכשיו. קצב קצת לאה. אם הוא יגביר את הקצב וימשיך להבריק נדמה לי שלא אעז יותר לחשוב עליו כממשיך דרכו של אף אחד מקודמיו, ואתחיל לתהות מי הושפע מפיין כדי להיחשב ממשיך דרכו.

=====================

הערות שוליים:

(*) בתסריט זה לא לגמרי ככה. בתסריט, בעמוד 19, מאט קינג אומר מפורשות: “אני רק רוצה להיות אדם נורמלי”. אנחנו אמורים להבין מזה שהוא רוצה חיים של שקט, בלי בלאגן. בסרט השורה הזאת לא נמצאת. משתי סיבות אפשריות: האחת, זה נכון להכניס לתסריט רגעים של הסברי סאב-טקסט, כדי להיע קדימה את דרמה, להבהיר לקורא נקודות מפתח ומניעים, וגם כדי לכוון את השחקנים לדיוק פנימי. ומרגע שזה פועל, אפשר להסיר את זה מהסרט הסופי. סיבה שניה, לדעתי, סגנונית יותר: נדמה לי שמאט קינג פשוט לא משתמש במילה “רוצה” בחצי הראשון של הסרט (או לפחות כמעט לא משתמש), עד שתגיע סצינת השיא בה הוא ירבה להשתמש במילה “רוצה” שוב ושוב.

**) ועכשיו קצת ספוילרים, לטובת מי שכבר ראה את הסרט בלבד. אז למה מאט קינג (מצד אחד שטיחון, מצד שני מלך) מחליט שלא למכור את אדמת המשפחה? קודם כל, יש כאן משהו שעובד בעברית יותר טוב מאנגלית: הוא הנאמן של המשפחה. יש כאן ענייני נאמנות. באנגלית זה Trust. עובד פחות חזק בקונטקסט הזה של גבר שמגלה שאשתו לא היתה נאמנה לו. המפתחות להחלטתו מגיעים בשתי סצינות מוקדמות, ומבטאות רצון פנימי ורצון חיצוני. מהבחינה הכי פשוטה ורגשית, אפשר להגיד שמאט מחליט לא למכור את האדמה לדון הוליצר מהסיבה שפוטה שהמאהב של אשתו הוא מתווך הנדל”ן בעסקה והוא ירוויח הון כסף מהעמלה, ומאט רוצה לנקום בו על כך. אבל מכיוון שהמסע בחיפוש אחר המאב מעורר בו רגשות שלא היו בו קודם על אחריותו כלפי משפחתו, זה משתלב גם ברצון הזה שבו הוא מתחרט על עצם המכירה. בתחילת הסרט נשמע שלא ממש אכפת לו אם מוכרים ולמי, זה ממילא יוזמה של בן דוד יו (בו ברידג’ס) ונראה שהוא פאסיבי בתהליך. אבל אז בשדה התעופה הם פוגשים את בן דוד ראלף שלוקח אותם לראות את פיסת האדמה אותה הם רוצים למכור. מכיוון שזה סרט על פרידות, זה למעשה מסע להיפרד מנחלת אבותיהם. שם, מתברר, שיש להם זכרונות נעימים מטיולים עם האם, זו שעומדת למות. ואז הבת הקטנה, שמבינה שזו למעשה המזכרת האחרונה שיש לה מאימא שלה, אומרת שהיא לא רוצה שהם ימכרו את השטח הזה. וזה אכן מה שקורה. מאט קינג סוף סוף שם את בנותיו ורצונותיהן במקום גבוה יותר בסדרי העדיפות שלו על פני בני דודיו.

===============

עדכון: ועוד כמה הרהורים מאוחרים על “היורשים”.

נושאים: ביקורת

14 תגובות ל - ““היורשים”, ביקורת”

  1. ערן 21 ינואר 2012 ב - 22:11 קישור ישיר

    יאיר, אני יודע שאתה תומך נלהב של סרטים קצרים, אז חשבתי שיעניין אותך:

    רידלי סקוט, יו-טוב וחברת התעופה של האמירויות הקימו תחרות סרטים קצרים בשם “Your Film Festival”
    אפשר להגיש סרט עד 15 דקות בין ה-2 לפברואר ל-31 במרץ.
    רידלי סקוט יבחר 50 שיעלו ליו-טוב ועליהם הקהל יצביע. עשרת הסרטים שיזכו למקסימום קולות ישלחו לפסטיבל הסרטים בוונציה ומתוכם יבחר צוות שופטים את הזוכה, שיקבל מלגה של $500,000 לפתח תוכן ליו-טוב.

    http://www.youtube.com/yourfilmfestival

  2. אבישי 21 ינואר 2012 ב - 23:39 קישור ישיר

    ולמרות הכל, זהו סרט חלש מאוד ודי משעמם. בסרטים המוקדמים של פיין, “החברות של רות” ו”בחירות”, היה משהו פוליטי, נשכני וקומי, שהלך והתעמעם בסרטיו הבאים. ב”יורשים” כבר לא נותר מהנשכנות הזו דבר, בין השאר בגלל הקושי בעיבוד הספר, שמותיר שאלות פוליטיות או חברתיות קצת בשוליים.

  3. (יובל) 22 ינואר 2012 ב - 0:01 קישור ישיר

    ההתלהבות שלך מדבקת, אבל אני רוצה להזהיר: אחרי שמידט ודרכים צדדיות הגעתי ל”היורשים” עם ציפיות גבוהות מאד והתאכזבתי. לא כי זה סרט לא טוב – זה סרט טוב למדי – זה פשוט סרט חלש ביחס לקודמים. יש שם כמה סצינות מופלאות וקלוני בשיאו, אבל זה פשוט לא היה זה. לכו לראות, פשוט אל תצפו לסרט ש”אוכל את דרכים צדדיות בלי מלח”, מקסימום טועם ממנו בזהירות.

  4. עופר ליברגל 22 ינואר 2012 ב - 0:22 קישור ישיר

    אחת מן הסגולות הלא-מספיק מהוללות של בילי ויילדר היא יכולתו לכתוב וייס-אוברים טובים – כאלו המספקים אינפורמציה שתמונה לא יכולה לספק, אך עושים זאת בדרך לא לגמרי הישירה, הכוללת גם אירוניה ומתחמקת מקלישאות. בפתיחת “היורשים” פיין הוכיח כישלון בתחום זה -הוייס-אובר של הדקות הראשונות פשוט באנלי וכתוב לא טוב. אבל אחר כך הסרט באמת טוב מאוד. זה שפיין נהיה פחות נשכני מסרטיו הראשונים זה טבעי ולא דבר שלילי – הדמויות בסרטיו האחרונים (לפחות הראשיות בהם) עמוקות יותר ומסר לא חד משמעי בעיניי חודר עמוק יותר מסרטים שזורקים את האמירה שלהם בפנים – ואני מאוד אוהב גם את סרטיו המוקדמים של פיין. ההומור של פיין עדיין די נשכני בעיניי, בעיקר בגלל שניגוד לרוב הבמאים, הוא לא משלב בין סצנות דרמטיות לסצנות קומיות, אלא מקצין את הקומדיה שלו דווקא ברגעים שאמורים להיות שיא הדרמה. הדבר הזה תורם גם לדרמה שברגעים הקטנים – התנהגות יומיומת של הדמויות אשר מוצגת בסרט בלי המימד המוגזם והקומי שיש בסצנות “השיא” בגלל זה הסוף לא היה נפילה בעיניי, אלא הלב של הסרט: לא התמודדות עם המשבר, אלא צפייה בטלוויזיה.

  5. עפר סקר 22 ינואר 2012 ב - 0:54 קישור ישיר

    לא אוכל את “דרכים צדדיות” ולא שותה את “אלקשן” – למרבה הצער מדובר בסרט הכי חלש של פיין מאז “האזרחית רות”, ואולי אפילו פחות מעניין ממנו (כמובן עשוי טוב ומעניין יותר מ”רות” אבל שם לפחות היתה איזו תעוזה בוסרית שלא נותר ממנה זכר כאן). “היורשים” הוא סרט איכות פיינט ביי נמברז: חביב, משעשע, נינוח ועם כמה רגעים משעשעים. אבל מפיין, שהחזיק ברצף פנומנלי של שלושה סרטים אדירים, למדנו לצפות ליותר. למדנו לצפות ממנו לנשכנות לצד האנושיות, למורכבות מוסרית, למבט מפוכח שלא מוותר על עדינות. כל אלה אינם כאן, רק איזה יופי אסתטי עמום ומתקתק, מלווה ב, לא נעים לומר, תחושה קלה של עצלות תסריטית ומחשבתית. מהראיונות האחרונים עם פיין אני מתרשם שהוא עצמו לא בא אל הפרויקט הזה עם המון חשק. מבחינתי אני ממשיך לחכות ל”נברסקה”.

  6. x 22 ינואר 2012 ב - 9:07 קישור ישיר

    בשנים האחרונות פיין היה גם אחד האחראים ל”HUNG” שמספרת, כמה מפתיע, על גבר שאבד הכל ומתפרנס בזכות איבר מינו הגדול במיוחד.

  7. איריסע 22 ינואר 2012 ב - 9:16 קישור ישיר

    ראיתי את ה”יורשים” ונהנתי ממנו. אבל ויילדר? נעליים גדולות מידי. לא מצאתי בסרטים של פיין, גם כאן וגם ב”דרכים צדדיות” את הארסיות,הציניות,הנשכנות והראייה החדה כתער על בני האדם. “היורשים” הוא סרט מאוד אמריקאי, ולא שזה רע. אני לא רואה בקולנוע האמריקאי המיינסטרימי היום, מישהו שיכול לכתוב תסריטים כמו בילי ויילדר. ואגב, מילה על ג’ורג’ קלוני. הוא אחד השחקנים האהובים עליי. הוא תמיד משדר חמימות ונגישות (לא איכפת לי איך הוא בחיים הפרטיים ,זה מה שאני מרגישה ממנו בסרטים)אבל רוב הזמן הוא שחקן בינוני. לפעמים הוא יכול להיות שחקן טוב, כמו כאן. אבל הוא לא Oscar Material.

  8. עב"מ 5 פברואר 2012 ב - 11:28 קישור ישיר

    סרט נחמד. חביב שכזה.
    אבל לא הייתי משווה לבילי ווילדר. אולי לוודי אלן המאוחר, רק פחות מצחיק.

  9. א. 12 פברואר 2012 ב - 15:14 קישור ישיר

    בעיני זה סרט שקלוני לא יטרח לרשום ברזומה שלו ובצדק. תסריט תלוש, בימוי נעדר..ערוץ הולמרק יקח, זה כן.

  10. ק' 26 פברואר 2012 ב - 12:01 קישור ישיר

    להשוות את הסרט הזה לסרטים של בילי וויילדר זה ממש עלבון בעיניי . המחווה לוויילדר דווקא מבהירה את ההיפך – הרי ויילדר היה כותב נפלא ודווקא התסריט ( או היעדר של כזה ) ב”הירשים” הוא הדבר הכי חלש שם .בגלל זה הסרט לא מעורר רגש כמעט .רק המשחק של קלוני שנהדר . אבל חוץ מהמשחק של קלוני אין בסרט הזה .. כלום .

  11. ארני 28 פברואר 2012 ב - 17:26 קישור ישיר

    הסרט הזה חלול. כאילו צרות של עשירים במסווה של חשיפה ומיש מש של צדקנות . משעמם פרט לקטע בו קינג-קלוני רץ כאחוז תזזית ולרגליו נעלי בית לשכנתו המכוערת מארגנת המסיבות…..

  12. איריס 25 אפריל 2012 ב - 9:25 קישור ישיר

    שני סרטים חשבתי עליהם בזמן הצפיה ב”יורשים”: “סיפור פשוט” של לינץ’ ו- “taking chance” עם קווין בייקון. קודם כל בגלל צילומי הנופים ומה שהם גורמים לצופה להרהר בו. שנית, בגלל עיניין השמות המרכזיים בסרטים (“סטרייט” ב”סיפור פשוט” “צ’אנס” בסרט השני ו”קינג” פה) והקשר שלהם לתהליך שעובר הגיבור ושלישית בגלל השקט. אלה סרטים שקטים מאוד,אבל השתיקה שם רועמת. אני ממש לא מסכימה עם אלה שטוענים שהסרט “חלש” באיזושהי צורה, כי החוזק של הסרט הוא במינוריות שלו. ולגבי סוף הסרט-ספויילר- אני ממש לא מסכימה שהוא לא מכר את האדמה “למען המשפחה”. אם הוא היה עושה זאת, הסרט היה מסתיים בקמפינג של המשפחה על חלקת האדמה. הוא לא מכר את האדמה כי בסרט שמלא באיבוד שליטה על גורל- דברים מתרחשים למר קינג ללא שום שליטה בנעשה- רגע ההחלטה לא למכור את האדמה הוא הרגע היחיד שבו הוא לוקח שליטה על הנעשה.הוא אקטיבי בנסיעה שלו לראות את המאהב של אשתו באמצע הסרט אבל גם זה סוג-של נכפה עליו. הוא חייב לראות את האיש שהושלך אל תוך חייו. אבל הסירוב למכור את האדמה הוא ה-רגע האקטיבי בעיניי. והרגע המשפחתי בסוף הוא סגירת מעגל בעיניי עם השורות הראשונות של הסרט-“זה שחיים בהוואי לא אומר שמחוסנים מהחיים”

  13. זמיר 17 ספטמבר 2012 ב - 1:12 קישור ישיר

    קצת באיחור ובכל זאת. ערב ראש השנה הוא זמן מצויין לראות את היורשים. זה סרט נפלא. בלי להיכנס לתיאוריות ולהשוואות. נפלא ואנושי. כמו שהיו עושים פעם באמריקה בעצם. כן, בשנות ה-70. סרטים אמיתיים עם סיפור טוב עם שחקני משנה אדירים ובעיקר סרטים שעושים משהו לנפש ולנשמה בזמן שצופים בהם. וגם אחרי. וזה בשבילי – לפני וגם אחרי כל התיאוריות – מה שאני מחפש בכל יצירת אמנות. משהו שכבר כמעט לא קיים בשבילי בקולנוע של כך וכך השנים האחרונות, וקיים הרבה יותר בטלוויזיה (כן, מד-מן. ופעם גם חשיפה לצפון ורצח מאדום לשחור ואוז ועוד. ועוד). ודווקא קטע הסיום. השאיר אותי מתרגש כמו שכבר מזמן לא. אולי כי אתמול בערב ככה בדיוק הייתי עם הילדים שלי על הספה – קודם עם מוסיקה ברקע ועם Freedom ביד ואח”כ מול “השעה”. וששום דבר לא מקרי ושצריך באמת **לרצות** בשביל שרגעי קסם כאלו יהיו וגם יימשכו. אז כן בילי וויילדר או לא בילי וויילדר (כנראה שלא) — ממש לא משנה. בטח לא וודי אלן שעם כל גדולתו (בשנות ה-70..) תמיד בסופו של דבר העדיף התחכמות טובה על רגע של שקט. עוד משהו נפלא בסרט אם אנחנו כבר כאן – השתיקות. המחוות הקטנות (בעיקר של קלוני). וגם הקטע שהבת הגדולה עושה לו פרצוף מתבגרת טיפוסי כשהוא אומר לאשתו של ספיר שהם פשוט חשבו לבוא ולהגיד “האודי”. כל כך מדוייק. והשיחה הלילית עם סיד — כמובן כמובן (שוב עם השתיקה של קלוני, כזו שבכל סרט אחר לא היתה מתרחשת — היינו מקבלים שם איזו תגובה דביקה. בטוח). סרט נפלא. כמעט מחזיר את התקווה שהאמריקאים יחזרו מתישהו לעשות סרטים אמיתיים. לו יהי.


השאירו תגובה