25 ינואר 2012 | 20:16 ~ 3 תגובות | תגובות פייסבוק

מגניבופולוס (לזכר תיאו)

זה בלתי נתפס. תיאו אנגלופולוס היה איש חולה מאוד בשנים האחרונות, דבר שהקשה עליו להמשיך בקריירת הקולנוע המפוארת שלו, ולבסוף הוא מת כשמכונית דרסה אותו ברחובות אתונה? סוף משונה. אנגלופולוס היה בן 76 במותו אמש, ובמשך שני עשורים – בין מותו של אנדריי טרקובסקי ועלייתו של בלה טאר – הוא נשאר נציג אחרון של קולנוע אירופי שאני כה אוהב, זה שלוקח את הזמן שלו עם שוטים ארוכים-ארוכים, מפותלים בתנועות המצלמה שלהם, מהונדסים לעילא, מרוחקים קמעא, אבל גדושים תובנות פילוסופיות. סרטים שהם הרהור. מבט.

 

אז בלה טאר מודיע על פרישה ואנגלופולוס הולך לעולמו באותה שנה? מה נשאר לנו? מי נשאר לנו? בכל שנה כשאני נזכר בטרקובסקי ביאר-צייט שלו (אנגלופולוס, אגב, היה צעיר מטרקובסקי בשלש שנים) אני מציין אותם כמעין ממשיכי דרך, האם כעת השושלת נקטעה?

 

פגשתי את אנגלופולוס כמה פעמים. אני זוכר שהוא היה בארץ לפחות פעם אחת. אולי אפילו פעמיים. ופגשתי אותו גם בפסטיבל ברלין ב-2004 שם ראיינתי אותו על סרטו “האחו הבוכה”, סרט נפלא שהיה אמור להיות ראשון בטרילוגיה, והיה סרטו הראשון אחרי שתיקה בת שש שנים (בעיקר בגלל בעיות בריאות). כמה שנים אחר כך הגיע “אבק הזמן”, סרט שלטעמי מכתים את הפילמוגרפיה שלו והראתה שהוא דועך לנו. ב-1998 הוא זכה בדקל הזהב בפסטיבל קאן על סרטו “נצח ויום”.

 

ועתה כבר ברור שהטרילוגיה שהוא תכנן לעולם לא תקרה. אנו, אלה שאהבו את סרטיו, בכל פעם שאנו רואים ערפל, זה כמו לצעוד לתוך סצינה בסרט שלו. לאחד מסרטיו קראו “נוף בערפל”, אבל למעשה זו הכותרת לכל סרטיו. תמיד היה שם נוף, וערפל, וצילום כמעט מונוכרומטי, ואנשים צועדים. אולי מיכל רובנר היא סוג של ממשיכת דרך (ובכלל נדמה שעולם האמנות העכשווית מתכתב עם סרטיו, כפי שאבחנתי בעת ביקורי האחרון במוזיאון ישראל).

 

ב-2005 הגיע אנגלופולוס לביקור נוסף בישראל, לכבוד מחווה לסרטיו בפסטיבל חיפה. זה היה ממש כשרק התחלתי לכתוב ב”פנאי פלוס” וכמה חודשים לפני שהבלוג הזה הושק. נראה לי תזמון טוב לשלוף את הטקסט ההוא ולשים אותו כאן.

 

פורסם ב”פנאי פלוס”, 11.10.2005

 

1. עד לפני כמה חודשים כתבתי וערכתי במקומון תל אביבי אליטיסטי ומכתיב טעם. בעיתון ההוא השם תיאו אנגלופולוס הוא בגדר מותג איכות. אין לי מושג כמה מקוראי המקומון באמת ראו סרטים של הבמאי היווני אנגלופולוס, אבל כדרכם של קוראי מקומון תל אביבים, הייתי יכול להיות בטוח שהם לפחות שמעו את השם ויודעים לזהות אותו עם קולנוע אירופי כבד, מסוגנן, סינמטקי. כבר שלושה חודשים אני כאן ב”פנאי פלוס” – נהנה מכל רגע, אגב – ולא רק שעוד אין לי מושג אילו במאים וסרטים אוהבים הקוראים שלי, אין לי בכלל מושג מי הם הקוראים האלה. כלומר, אתם. האם אתם שוכני סינמטקים או דרי קניונים? האם אתם רואים רק קולנוע הוליוודי עממי, או שאתם מאזנים את התפריט שלכם גם עם סרטי איכות? האם אתם בכלל רואים סרטים, או רק מעדיפים לקרוא עליהם? ולמה אני שואל? כי במדור הפעם אני לא סתם מסנן עבורכם אילו מהסרטים המוצגים בקניון הסמוך משעשעים יותר או פחות, אלא רוצה לנסות לשנע אתכם ממקומכם, ואולי אף לשנות את חייכם. בסוף קריאת המדור הזה אני מקווה שלפחות חופן מכם יעלה על רכבת לחיפה, שם ייפתח ב-18 באוקטובר פסטיבל הקולנוע הבינלאומי, וילך לצפות במחוות שמקיים הפסטיבל הזה לבמאים תיאו אנגלופולוס וסטנלי קובריק. אני מעריך שאם מאה מכם, אלה שמעולם לא ראו סרט של אחד משניהם, יעשו את זה, 95 מכם ישנאו אותי עד סוף חייכם ויחרימו לנצח את כל כתביי. אבל חמישה מכם יצפו בסרטים האלה ויחושו שהם נמצאים בקרבתו של חיזיון דתי. אני יודע שזה נשמע נפוח, אבל אני יכול להציע כאן רק מניסיוני. אם אתם קוראים את המדור הזה, בין אם במשך שנים או רק כמה שבועות, ודאי הבחנתם שאני מתמוגג מקולנוע הוליוודי עשוי היטב. אבל רק לעיתים נדירות בחיים מזדמן לצפות ביצירת מופת אמיתית, נצחית, כזו שלא רק משנה את פני הקולנוע, אלא גם מסוגלת לשנות את החיים. סטנלי קובריק ז”ל ותיאו אנגלופולוס יבדל”א הם יוצרים כאלה (שאין ביניהם שום קשר פרט לעובדה ששניהם זוכים למחווה בחיפה), שעשו סרטים שיגרמו לכמה מכם להפוך את הקולנוע מתחביב לאובססיה, מבילוי לשעות הפנאי לעיסוק מרכזי. מבידור לאמנות.

 

 

2. למעשה, אני כל כך מאמין בעוצמת הסרטים האלה, שהייתי מציע לפסטיבל חיפה לעשות תרגיל שיווקי בו יציעו לקהל שמגיע לצפות בסרטי המחוות לשלם על הכרטיס ביציאה מהסרט, ולא בכניסה. נשברתם ויצאתם הסרט? תשלמו רק חצי מחיר. כמו חניון, לפי שעות. זה אולי לא ישתלם כלכלית – אני מניח שסף הסבלנות הרינגטוני של צופה הקולנוע העכשווי הממוצע לא יתמודד היטב עם האתגרים שמציבים בפניהם היוצרים האלה. אבל מנקודת מבט חינוכית, לקברניטי הפסטיבל יהיה אומדן ביד: מספר הכרטיסים שיימכרו עם תום הסרט, במחיר מלא, יהיה שקול למספר הצופים שעברו חוויה קולנועית בלתי נשכחת באותו יום (או שהם ממילא ממעריצי הבמאים האלה). אבל הפסטיבל לא עושה תרגילי שיווק, ולכן את הכרטיסים קונים לפני תחילת הסרט. במחיר הכרטיס אתם מוזמנים להמר. במקרה הרע, תשתעממו למוות. במקרה הטוב, תגלו עולם חדש. אני מקווה שלא תשתעממו לרגע. הסרטים איטיים ודורשים ריכוז, אבל אינם משעממים לשנייה. הם, בדרכם החילזונית, עוצרי נשימה.

 

3. והנה הפרטים הפרקטיים. פסטיבל הקולנוע ה-21 בחיפה ייפתח ביום ג’, 18 באוקטובר, בהקרנת הסרט “הגנן המסור” עם רייף פיינס, ויינעל שבוע אחר כך, ב-25 באוקטובר, בהקרנת הסרט “בנעליה”, עם קמרון דיאז.

 

4. תיאו אנגלופולוס, בן 70, הוא נצר אחרון לזן נכחד של במאים, לדור שלם של קולנוענים שפרחו באירופה של שנות ה-50 וה-60. חלקם עדיין בחיים, אבל מתפקדים בקושי – ברגמן, אנטוניוני; חלקם בחיים אבל פנו לעשייה הוליוודית, גם אם איכותית למדי – רומן פולנסקי ומילוש פורמן; רובם כבר מתו – פליני, טרקובסקי, ויסקונטי. אבל אנגלופולוס, כמו נזיר נצחי, ממשיך לעשות את מה שהוא עושה הכי טוב. סרטים אופראיים, איטיים, פוליטיים, מורכבים מאוד מבחינה קולנועית, המספרים סיפורים שהם לכאורה פשוטים ואנושיים, כאילו נגזרו מטרגדיות יווניות מוכרות, אבל כמעט תמיד עוסקים בנושאים אוניברסליים של הגירה, גלות וניצול.

 

המחווה שתיערך לכבודו בחיפה (במחווה הכוונה היא להקרנה חוזרת של כמה מסרטיו, אך לא רטרוספקטיבה מלאה ומקיפה) מתקיימת לרגל הקרנת סרטו החדש, והראשון מזה שש שנים, “טרילוגיה: האחו הבוכה” – הראשון בשלושה סרטים שאנגלופולוס מתכנן, המספר את סיפורה של אשה, החופף לסיפורה של יוון במאה ה-20. את הסרט ראיתי לראשונה כבר לפני שנה וחצי, כשהוקרן בתחרות בפסטיבל ברלין. נדהמתי מיופיו ומעוצמתו, מהכוח – הקולנועי וההפקתי – שאנגלופולוס עדיין מצליח לייצר, לא רק בגילו ובמצבו הבריאותי, אלא גם באקלים הקולנועי העולמי, בו סרטים כמו שהוא עושה נחשבים מיושנים, בעולם בו גם סרטי האיכות אמורים להיות היפראקטיביים (ע”ע סרט הפתיחה של הפסטיבל). הייתי משוכנע שהסרט יזכה בפרס כלשהו בפסטיבל ויהפוך לשיחת היום בעולם הקולנוע. לא הייתי אפילו קרוב. הוא יצא בידיים ריקות מהתחרות ונעלם מעל פני האדמה. להפצה בארץ הוא לא נקנה (כמובן, אחרי שסרטו הקודם, “נצח ויום”, נקנה להפצה אך מעולם לא הופץ) ובאמריקה הוא יצא בהפצה מצומצמת רק לפני חודש, וכבר ירד ממסכי הקולנוע. אחרי כל זה, כשיגיע אנגלופולוס עם סרטו, יתבקש לשאול אותו האם בכלל יהיו חלקים 2 ו-3 לטרילוגיה.

 

אבל בפברואר 2004, כשישבתי מולו בלובי של מלון מאריוט בברלין, שם הוא נפגש עם חבורת עיתונאים אחרי הקרנת הבכורה של סרטו, הוא בהחלט תכנן להמשיך את הטרילוגיה. לחלק השני, הוא סיפר, הוא מתכנן לקרוא “הכנף השלישית”. לחלק השלישי, “השיבה”. “הטרילוגיה מתחילה באודסה ב-1919 ונגמרת בניו יורק של ימינו”, הוא עידכן. במרכזה עומדת דמותה של אלני (או הלנה, בעברית), ילדה המתייתמת מהוריה ומגורשת מרוסיה ליוון בתחילת המאה. ביוון היא מאומצת על ידי ראש הכפר אליו היא מגיעה, ומתיידדת עם בנו. האח ואחותו המאומצת מתאהבים, אך האב המאמץ רוצה להינשא לה. האח והאחות בורחים מהכפר, וחייה של אלני, מהפריים הראשון ועד האחרון, מלאים סבל, עוני, השפלה ומוות. אך היא, כמו רוב הדמויות בסרטיו של אנגלופולוס, מצולמת מרחוק, היא רק סטטיסטית קטנה על רקע תפאורה היסטורית ענקית. המהפכה הקומוניסטית ברוסיה, עוני, שיטפון, בצורת, מלחמת העולם השנייה ומלחמת האזרחים ביוון. 30 שנה מלווה הסרט את אלני, 30 שנה בהן היא פליטה נצחית, עוברת מבית זמני לבית ארעי ושוכלת את כל מי שקרוב אליה. ובכל זאת, אנגלופולוס טוען שהוא אינו פסימיסט. ממש. ושסרטיו גם קצביים ומלאי הומור (הם לא). אבל הסיבה שאתם חייבים לצפות בסרט הזה – בין אם אתם מגלים את אנגלופולוס לראשונה או מתוודעים אליו מחדש – היא פשוט כי אין עוד במאי כיום שמביים כמוהו. אנגלופולוס, כמו טרקובסקי, בורא עולם קולנועי מובהק בו תנועת המצלמה, ולא הטקסט המילולי, היא זו שמספרת את הסיפור האמיתי. זו עבודת הבמאי בנוסח האירופי של ימי הגל החדש ואילך: לאו דווקא הדרכת שחקנים, אלא העברת סיפור באמצעים ויזואליים מופשטים. והאמצעים הוויזואליים שעמדו לרשותו של אנגלופולוס בסרט הזה הם לא פחות ממרהיבים. “זו ההפקה היוונית הגדולה ביותר אי פעם”, אמר אנגלופולוס לעיתונאים. הכפר על מאה בתיו נבנה כולו לצורך הסרט, בקרקעית אגם שמתייבש מדי חורף. כל החורף הם צילמו שם, ואז חזרו לסט בקיץ, כשהאגם מלא, כדי לצלם את סצינת השיטפון. אנגלופולוס הוא אשף ביצירת דימויים בלתי נשכחים, גם אם יש לעיתים משהו מנוכר בגרנדיוזיות שלו. כל שוט שלו נמשך עשר דקות ומכיל עולם ומלואו. כל שוט מספר סיפור שלם. כל פריים מכיל עשרות סמלים, חזיונות ורגעים תיאטרליים עוצרי נשימה. מהעץ עליו תלויות כבשים שחוטות, דרך סצינת הקרב ועד ההלוויה בלב האגם. מהסיקוונס הבלתי נשכח בבית האופרה שהופך למחנה פליטים מאולתר, ועד לסצינה בה כפר שלם עולה באש. אנגלופולוס לא עובד על מינימליזם, העולם שלו מונומנטלי, עצום מידות ועשוי ביד אמן, מהסוג שכבר לא רואים יותר. אם יהיה המשך ל”טרילוגיה” או לא, אין ספק שמדובר בסרט שהוא כמעט אחרון מסוגו (במחווה יוקרנו שלושה סרטים נוספים של הבמאי: “נצח ויום”, “נוף בערפל” ו”מסע השחקנים”. כדאי מאוד לראות את כולם. החוויה תהיה בלתי נשכחת).

 

===================

 

תוספת: מהידיעה ב”הארץ” אני לומד שמותו של אנגלופולוס הגיע בזמן שהיה בצילומי סרטו החדש, “הים האחר”, החלק השלישי בטרילוגיה שהוא תכנן. יהיה מעניין לעקוב מה יעלה בגורל הסרט הזה כעת.

נושאים: בשוטף

3 תגובות ל - “מגניבופולוס (לזכר תיאו)”

  1. מיכאל גינזבורג 25 ינואר 2012 ב - 22:44 קישור ישיר

    טרם צפיתי בסרטי הבמאי המנוח ועליי להשלים בקרוב. השושלת כלל לא נגדעה,
    מיכאל הנקה הוא שם שעולה לי כרגע.

  2. יאיר 26 ינואר 2012 ב - 1:21 קישור ישיר

    למה דווקא קולנוע אירופאי? אפשר למצוא הרהורים מרתקים אצל אפיכטפונג וויראסטקול ופן אק רטנרואנג מתאילנד, טסאי מינג ליאנג, אדוארד יאנג והו סיאו סיין מטאיוואן, ליסנדרו אלונסו מארגנטינה, קרלוס רייגדס ממקסיקו. ואם נחזור לאירופה, יש את אלכסנדר סוקורוב מרוסיה, ויקטור אריסה ואלברט סרה מספרד, קלייר דני מצרפת והרשימה עוד ארוכה ואליה מצטרפים במאים חדשים ומרתקים מכל העולם (קלי רייכרד מארה”ב ותומאס קליי מבריטניה למשל). בקיצור ממש לא חסר, אם לא מתעקשים לחפש במאים שכל עבודתם קודש לשוטים רצופים של רבע שעה. עליהם צריכים לכתוב יותר בארץ ולהקרין יותר סרטים שלהם בסינמטקים ובפסטיבלים מקומיים, וזה לא קורה לעתים קרובות לצערי.

  3. איתן שמייסר 28 ינואר 2012 ב - 1:23 קישור ישיר

    חלק בלתי נפרד מהחוויה של הסרטים
    שלו יצרו
    הפסקולים שכתבה עבורו אלני קרינדרו.‏ סצנת
    הקונצרט בערפל בסראייבו המופצצת ב’המבט של
    אודיסיאוס’ מכילה יצירה שהיא אחת היפות ששמעתי בתור פסקול לסרט (עם הביצוע המופלא של קים קשקשיאן בויולה סולו‏)‏
    ‏ ואי אפשר לדמיין את הסרט הזה או אחרים שלו בלעדיה,
    כמו שאי אפשר לדמיין את פליני בלי המוסיקה של נינו רוטה.


השאירו תגובה