27 ינואר 2012 | 11:53 ~ 6 תגובות | תגובות פייסבוק

"אדם על הקצה" + "המבריח", ביקורת

 

פורסם ב”פנאי פלוס”, 25.1.2011

 

שני במאים ממדינות הקפואות בצפון אירופה הובאו לאמריקה לביים את סרטי הפעולה של חורף 2012. האחד מגיע מאיסלנד, השני מדנמרק. שניהם מוכיחים שהם חיילים צייתנים של הסיסטמה ההוליוודית ומנפקים עבודות שגרתיות למדי.

 

בלתזאר קורמאקור האיסלנדי ביים את “המבריח”, רימייק לסרט איסלנדי בשם “רייקיאוויק-אמסטרדם”, בו הוא שיחק ואותו הוא הפיק, אבל לא ביים. את התפקיד שהוא גילם במקור מגלם כעת מארק וולברג, ובמקום נתיב הברחה שבין איסלנד והולנד, בגרסהה אמריקאית העלילה (חסרת ההגיון) נעה בין ארצות הברית לפנמה. קורמאקור מוכר לחובבי פסטיבלי הקולנוע בארץ בזכות סרטיו “101 רייקיאוויק”, “ג’אר סיטי” ו”הים”. “המבריח” הוא סרטו השני באמריקה, אבל הראשון שמנסה להיות סרט אקשן הוליוודי.

 

הבעיה העיקרית של “המבריח” היא שזה סרט עם יומרה. יומרה זה דבר מסוכן. סרט אקשן סתמי עם עלילה קלושה זה כמעט חלק מדרישות הז’אנר, או לפחות מהאלמנטים שהז’אנר הזה לא מקפיד עליהם. אלא ש”המבריח” מנסה להיות סרט פעולה ריאליסטי, שאומר משהו על קושי החיים במצב הכלכלי של ימינו שדוחף אנשים למעשים קיצוניים. ואיך יודעים שיש ל”המבריח” יומרות אמנותיות? כי הם בחרו בבארי אקרויד לצלם את סרטם. אקרויד מגיע עם מטען לסט: הוא הצלם הקבוע של קן לואץ’, שסרטיו עוסקים בתלאות וקושי היום של בני המעמד הנמוך. אבל בשנים האחרונות אקרויד הבריטי הפך לסוג של מותג בקרב במאי אקשן שיש להם יומרה: יומרה שלסרטיהם לא ייצא שם שהם רק “סרטי אקשן”. פול גרינגראס לקח אותו כדי לצלם את “טיסה 93”, כדי שנבין שזה סרט רציני ולא נחשוב חלילה שזה סרט שמנצל את אסונות 9/11 לצורך הלהטת יצרי אלימות של הצופה האמריקאי. זה עבד: “טיסה 93” היה מועמד לאוסקר. ואז הוא הובא לצלם את “מטען הכאב” של קתרין ביגלו. גם זה עבד: “מטען הכאב” זכה באוסקר. ועכשיו הוא מצלם את “המבריח”, וכדי שנבין שזה סרט ריאליסטי ומחוספס ולא סתם בובת ראווה הוליוודית מפלסטיק, אקרויד וקורמאקור מוותרים על שימוש בפוקוס. פוקוס זה למפונקים. ובנוסף על כך, הם אפילו מעתיקים שוט אחד שלם מתוך “מטען הכאב”. ללמדנו שיש סוגים שונים של הברחות בעולם.

 

האלמנטים הסגנוניים האלה אמורים לגרום לנו לחשוב ש”המבריח” הוא סרט רציני, שמטפל ברצינות בנושאים רציניים כמו סדרי עדיפויות ונאמנות, אבל עלילתו מקושקשת אף יותר מתנועות המצלמה התזזיתיות שלו. מארק וולברג מגלם אדם שנחשב לבכיר המבריחים אבל שיקם את חייו. כשאחיו של אשתו מסתבך עם חבריו לפשע לשעבר של הגיס, הוא נאלץ לחזור להברחה אחת אחרונה כדי להציל את המשפחה, ועל הדרך הוא עובר כמה רגעים כל כך בלתי סבירים בעלילה שרק הופכים את מראית העין ה”ריאליסטית” לעוד יותר מזויפת.

*

אסגר לת, הבמאי של “אדם על הקצה”, מגיע להוליווד מדנמרק ובאופן משונה אין מאחוריו קריירה קולנועית ארוכה כלל. למעשה, זהו סרטו העלילתי הראשון. ובכל זאת, יש לו שושלת קולנועית מפוארת: אביו, יורגן לת, הוא אחד הבמאים הדוקומנטריים הוותיקים והמוערכים של דנמרק, וכנראה מורה קולנוע נערץ שם. איך אני יודע? כי לארס פון טרייר, שמעריץ אותו, יצר איתו לפני כמה שנים את הסרט התיעודי הנפלא “חמש מכשלות”, בו הוא איתגר את מורו ורבו לצלם חמש גרסאות מחודשות של סרט תיעודי קצר שביים בעברו, כל פעם עם אתגר אחר, כדי לבחון כך האם אפשר לבודד את מהות כשרון הבימוי, האם זה תלוי בדבר מסוים. החל מצדדים טכניים וכלה באלמנטים פנימיים כמו אגו.

 

אם היו אומרים לי שאת “אדם על הקצה” ביים במאי ותיק ומיומן, נגיד מישהו כמו רוג’ר דונלדסון, רוג’ר ספוטיסווד או פיטר נויס, הייתי מקבל את זה. לאמור שהסרט אינו ייחודי בסגנוני, אבל הוא מאוד יציב, יעיל ויש בו משהו מדוד. מבחיה עלילתית הוא מופרך אפילו יותר מ”המבריח”, אבל מכיוון שברור מסגנונו שכל מטרתו היא לבדר והוא חף מכל יומרה אמנותית, קל יותר לבלוע אותו ולחבב אותו. ב”אדם על הקצה” יוצא סם וורתינגטון (“אווטאר”) אל המעקה שבמרומי הקומה ה-25 בבית מלון במנהטן, דבר שמיד מזניק אליו את ההמונים שמריעים לו מלמטה ומעודדים אותו לקפוץ (כי תמיד נחמד להמון צמא דם לצפות באיזו הוצאה להורג נחמדה), את התקשורת (שמשגרת את עופות הטרף שלה שמרחפות מעל הגופה-הפוטנציאלית-לעתיד) ואת המשטרה, שמנהלת איתו מו”מ להניא אותו ממעשיו. אלא שבהדרגה מתחוור לנו שיש כאן שואו שלם של חשיפות והסתרות ואחיזות עיניים ופעולות הסחה, כשבבניין ממול קורה בכלל דבר אחר. וממש כמו ב”המבריח”, גם כאן יש סיפור שלם של נאמנות בין-משפחתית, בו אחד עוזר לאחיו (או לגיסו) להינצל מידיו של גנגסטר מושחת. אני מניח שגיבור “אדם על הקצה” ניחן בכוחות-על שלא דווח לנו עליהם בסרט, כי אחרת כמה רגעי שיא בסרט לא לחלוטין ברורים.

 

המכשלה העיקרית של “אדם על הקצה” היא התחושה המשונה שעוברת בסרט ששני מוקדי העלילה – זה על המעקה במלון, וזה בתעלות האוורור בבניין הסמוך – נכתבו על ידי תסריטאים שונים לחלוטין, שגם כנראה קיבלו משימות כתיבה שונות. כתוצאה מכך, כל הסצינות של ג’יימי בל (“בילי אליוט”) בתפקיד אחיו של הגיבור, כתובות כסצינות פעולה קומיות, אבל מרושלות להחריד (ולא מצחיקות), שמחלישות את האינטנסיביות של כמה סצינות אחרות, מוצלחות יותר. סצינות שנראות כאילו הן פירורים שנפלו מצלחתם של תסריטאי “מיליארד סיבות לשוד”, שהסרט הזה נראה כמעט כמו סרט המשך זול שלו.

 

שני הסרטים האלה הם סרטי פעולה ומתח משניים בחשיבותם, סרטים מארגזי המציאות באחורי החנות של הוליווד, מהסוג שיספק רק מי שמגיע עם סטנדרטים נמוכים במיוחד או עם צמא עצום לבום-טראח. אלה גם סרטים שמלמדים שמשהו בכלכלה של הקולנוע לא הגיוני: למה שמישהו ילך ל”אדם על הקצה” אם “משימה בלתי אפשרית 4” – סרט עם אופי דומה אבל השקעה פי מיליון יותר גבוהה – מוקרן באולם הסמוך… ובאותו מחיר! “אדם על הקצה” ו”המבריח” הם הוכחה לכך שצריך מחיר דיפרנציאליים לסרטים על פי איכותם וההשקעה שהושקעה בהם. אחרת הם הופכים לבשר תותחים לבכורות בערוצי הסרטים בלבד. ככאלה הם דווקא בסדר.

 

 

* תיקון טעות: הפוסט עלה כשלסרט “אדם על הקצה” קראתי בטעות “איש על הקצה”. הטעות הזו תוקנה כעת.

נושאים: ביקורת

6 תגובות ל - “"אדם על הקצה" + "המבריח", ביקורת”

  1. איתן 27 ינואר 2012 ב - 12:16 קישור ישיר

    1. נראה לי שקורמאקור הוא וואן טריק פוני. “101 ריקוויק” היה גניבה חיננית מאלמודובר. “הים” עוד היה איכשהו סביר. וכל השאר לא.
    2. “…הופכים את מראית העין ה”ריאליסטית” לעוד יותר מזויפת” – אפשר להגיד את אותו משפט על החדש של הדארדנים (מחר אני אעלה פוסט על “הילד עם האופניים” אצלי בבלוג).
    3. זה שהגיעו במאים מאירופה לעשות סרטי-פס ייצור הוליוודיים רק מגביר את הגאונות של ניקולס וינדיג רפן, שבא מדנמרק לאמריקה ועשה סרט ייחודי ומצויין שנותן בראש (“דרייב”)
    4. שאלה: לפני שנה היה בסאנדאנס סרט שנקרא “The ledge”. ראיתי את הטריילר בזמנו. גם משהו על אדם שמאיים לקפוץ, וסודות שנחשפים תוך כדי. נדמה לי שהוא אפילו היה אמור להיות מופץ בארץ, אבל נגנז. עכשיו יוצא “Man on a ledge”. יש קשר?

  2. סטיבי 27 ינואר 2012 ב - 12:43 קישור ישיר

    1. “ג’אר סיטי” זכור לי כמשובח, אם כי לא ראיתי אותו מזמן. גם הוא אמור להיות ברימייק הוליוודי, לא? ו”רייקיאוויק-רוטרדם” (לא אמסטרדם) זה ממש אחלה סרט. הוא די חסר יומרות וזה חלק מקסמו.
    4. זה חצי רימייק (קצת כמו “חטופים” ו”הומלנד”, נניח).

  3. סטיבי 27 ינואר 2012 ב - 13:09 קישור ישיר

    (נ.ב. זו לא המשמעות של “וואן טריק פוני”)

  4. Eran 27 ינואר 2012 ב - 18:08 קישור ישיר

    ראיתי את The Ledge
    הוא לא קשור ל- Man on Ledge
    דווקא סרט לא מזיק. טרנס האוורד מנסה לשכנע אדם שלא לקפוץ אל מותו. אבל האיש מוכרח לקפוץ כי אחרת יקרה משהו רע מאוד לאהובתו.
    וליב טיילר בעירום זה סיבה מספיק טובה לראות כל סרט.

  5. (יובל) 28 ינואר 2012 ב - 0:15 קישור ישיר

    הסרט שיורגן לת’ יצר לו רימייקים אצל פון טרייר אינו סרט תיעודי. מדובר בסרט עלילתי/ניסיוני, הכל באולפן על רקע לבן (בניק לינק).

  6. אלדד קצביאן 4 פברואר 2012 ב - 13:29 קישור ישיר

    רוה יקירי-

    אני מאוד מחזיק ממך ואני נהנה לרוב לקרןא את הביקורות שלך.אך הפעם אתה “מקשקש” ברמות.מה הקשר למה ביים אביו של הבמאי לביקורת על הסרט של הבן??

    בלי שום קשר לדבריי לעיל,מאוד אהבתי את שני הסרטים.מסכים איתך בהלט שיש לא מעט חוסר היגיון בשמי הסרטים(במיוחד האוויריה הקלילה בסצינות השוד),אבל על כך מפצה ההינף הסוחף מבחינה הקטעי הפעולה.

    =============

    רוה לאלדד: ע״ע הביקורת על ״כרוניקה בזמן אמת״ להמשך הדיון.


השאירו תגובה ל - אלדד קצביאן