כדור בראש
זו העונה האיומה של הקולנוע הישראלי. מבול עכור של סרטים לא טובים (ואף איומים) מציף את המסכים ומוציא את דיבת הקולנוע הישראלי רעה. למראה מטח הסרטים האלה אני לא תוהה איך קרה שהם נוצרו – הרי סרטים רעים נעשים כל הזמן – אלא איך קרה שהם הופצו. מי האיש שצפה בהם אחרי השלמתם ואמר ״סבבה, אני נותן לסרט הזה מסך״?
(אני יודע מי האיש, אני רק תוהה מה עובר לו בראש כשהוא אומר את זה והאם הוא באמת מאמין שמישהו יבוא לראות אותם?).
וכך אתם מוזמנים לסבול כעת מ״נמס בגשם״, מ״רסיסי אהבה״, מ״אמא של ולנטינה״ ומ״סרק סרק״ (סרט שהדחקתי כה חזק שלקח לי שעה להיזכר שכבר ראיתי אותו). כולם סרטים מרושלים בכתיבתם ובבימוים.
מסתורי במיוחד הוא ״אמא של ולנטינה״, על מערכת יחסים (משעממת) בין קשישה ובין הנערה הפולניה שמגיעה לסעוד אותה. זה סרטו השני של אריק לובצקי (כאן בשיתוף עם מתי הררי) המגיע לבתי הקולנוע בתוך חודשיים, אחרי ״הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן״ ("ולנטינה" למעשה צולם שנה לפני "סימיקו"). בהוליווד אומרים למי שרצף כשלונות תלוי על חגורתו שהוא לעולם לא יוזמן אפילו לארוחת צהריים בעיר הזאת, ואילו בתל אביב הוא כבר נחשב לבעל ניסיון ולפיכך מוזמן לקבל תקציב לסרט הבא שאיש לא ירצה לראות. הוכחה מוחצת לכך שבניגוד למה שטוענים, קרנות הקולנוע בארץ לא מאמינות בתיאוריית האוטר. רבע השעה האחרונה של ״ולנטינה״, מרגע שהקשישה נועלת את העובדת הזרה הפולנית בחדר, דווקא מעוררת עניין. בעיקר, כי רק אז מתברר מה הסרט הזה היה צריך להיות מלכתחילה אבל לאף אחד היה את האומץ ללכת לשם: סרט אימה פסיכולוגי. במקום זאת הוא דייסה קולנועית מפוחלצת. ללמדנו שסרטי אימה יותר קשים לבימוי מסתם דרמות. סרטי אימה דורשים דיוק ושליטה, דרמות אפשר לביים מתוך שינה. הבו לי רימייק ל"אמא של ולנטינה" בסגנון "מיזרי" בו הקשישה נועלת את הפולניה כבר ברבע השעה הראשוה של הסרט, וזה סרט שארצה לראות. ואגב, אניחושב שהוא יגיד יותר על טראומת השואה ממה שהסרט אומר כרגע.
גם ב״נמס בגשם״ של דורון ערן (האיש שמעולם לא ביים סרט שאהבתי) מצאתי נקודת זכות: הליהוק של חן יאני לתפקיד נער שמעדיף להתחזות לאשה והופך לדראג קווין ולטרנס ג׳נדר. יש בליהוק הזה הברקה גדולה. אבל יש גם משהו נורא לא פוליטיקלי קורקט לתת לאשה לגלם את התפקיד הזה, למרות שזה אפקטיבי: יאני זוללת את המסך. ויותר מזה: הצופה הסטרייט מרגיש שהוא נמשך לבחור שלבוש כאשה. וזו גם הבעיה: ״נמס בגשם״ הוא תשדיר שירות לסובלנות המיועד לקהל סטרייטי. ממש שיעור בחינוך מעורבב בבי-מובי נלוז.
אני מקווה שפעימת הסרטים הרעים חלפה לה. הסרט הישראלי הבא שייצא הוא "ד"ר פומרנץ", החדש של אסי דיין, טרם ראיתי אבל מקווה שהוא יהיה לפחות חביב. חסר לו שלא. ואחריו "אורחים לרגע" המקסים של מאיה קניג.
פורסם ב"פנאי פלוס", 25.1.2012
===============
ובינתיים בסינמטק:
לפני שבועיים יחלתי לכך שמישהו ישלוף את האפטר-אפטקס שלו ויעשה משהו עם כדור הבלהות שבכניסה לסינמטק תל אביב החדש. הערב אני רואה ב"עין הדג" שמישהו אייפון ואפליקציה משעשעת הלך ועשה:
סיפתח נאה. אפשר יותר מזה. נעשה מזה סדרה.
אתה בדרך כלל לא משתמש בשפה קשה כזו כלפי סרטים שאינך אוהב. מה קרה?
אורחים לרגע ממשיך את הרצף הרע…
יאיר, לגבי שאלתך, מי יבוא לראות את הסרטים האלה, אני רק יכול לדווח שהחותנת שלי הלכה עם ידידה ל-"אמא של ולנטינה", וששתיהן נהנו מאוד. בתור סטטיסטיקאי, אני מודע היטב לכך שאין מדובר כנראה במדגם מייצג בשום צורה, אבל אני כן מעריך בגסות שאנשים כמו החותנת שלי וחברתה קיימים בישראל, ובשפע. וגם על "הפנטזיה הגדולה של סימיקו" שמעתי רינונים דומים מפי מספר אנשים. ללמדך שגם אם לעניות דעתך סרט הוא גרוע, או לכל הפחות מרושל בבימוי ובכתיבה, אין זה בהכרח אומר שאין לו קהל. אולי זה מצער, אבל זה המצב (אותי, למשל, זה מצער שאנשים קוראים ספרים של פאולו קואלו, רם אורן או הרלן קובן, ושומעים את האלבומים של מירי מסיקה וקרן פלס, אבל דעתי בבירור לא מייצגת את מצב השוק בתחומים האלה).
"אמא של ולנטינה" – אני הפוך ממך. השעה הראשונה נראתה לי כמו הצגת בית ספר לא מוצלחת במיוחד, אבל גם לא ממש נוראה. סרט חובבים כזה שרואים עם החבר'ה, ומריצים דאחקות תוך כדי. אבל זה דבר אחד לעשות סרט ליגה ג' כשאתה מספר סיפור לא ממש חשוב. אבל אם אתה במאי חסר כשרון ואתה מתעסק עם השואה (ברבע השעה האחרונה) – זה כבר ממש בלתי נסלח בעיניי. זה הפך את הסרט הזה לבזוי בעיניי. (ואגב – גם "מורעלים" של הדור הבא למשפחת לובצקי לא מוצלח במיוחד בעיניי. הוא רוצה להיות "חתולים על סירת פדלים". הוא לא)
"חתולים על סירת פדלים" – איזה כיף שלסרט הזה סוף-סוף יש תאריך: שבוע לפני פסח. מצחיק נורא, הסרט הזה.
"ד"ר פומרנץ" – ביחד עם החבר'ה מסירת הפדלים, הוא ירים בחזרה את הקולנוע הישראלי. סרט משעשע מאוד וחכם (אם כי הגימורים שלו קצת רופפים).
"רסיסי אהבה"- צ'מע, זה נכון שהרמה הטכנית שלו מחפירה. אבל לפחות יש לו לב, מה שאני לא יכול להגיד על "נמס בגשם" ועל "אמא של ולנטינה" הזוועתיים.
והסרטון על הכדור מהסינמטק שעשע אותי.
מי האיש שמפיץ שאתה יודע מיהו ולא מגלה לנו, למה? ואם למה. אז למה הוא מפיץ אתה לא יודע? את זה מן הסתם אתה כנראה לא יודע, למרות שכמי שחבר במועצת בקולנוע היית צריך לתהות ולהיות מוטרד יותר, על המה ולמה הוא מתעקש הפיץ. אבל הוא חכם יותר ממך ובוודאי יותר חכם מיתר השטותינקים מחפשי הכיבודים שיש בשטח, אז תמשיך כאילו לתהות בלמה שלך וכל הכספים של הקולנוע שלנו ימשיכו להתערם בכיס שלו (ועוד נגיד תודה שהוא לוקח לנו את הכספים האלה) בטענה שהוא התומך ולא הנתמך בכל הסיטואציה הזו. מניח שהרבה לא מבינים מה כתבתי כא אז סתם בעוד קטנוניות לא מובנת. מי שם כסף על מסיב העתונאים שנערכה כדי להודיע לנו ש"הערת שוליי" נכנס חמישית האוסקר אחרי שהעניין הזה כבר פורסם והיה ידוע לכולי עלמא? לא שאלה מש אינטליגנטית ובכ"ז מי ששם תכסף ישב דחוק בקצה השולחן ומי שנהנה ישב במרכז. כן. אני סתם צר עין ועצבן אסל שיהיה לבריאות ל כ ו ל ם ושהשאר ימשיכו לתהות.
יוקו – אתה יכול לכתוב בבקשה את ההודעה שלך שוב, ובעברית הפעם?
איתן – מורעלים לא מנסה להיות חתולים על סירת פדלים. זה סרט שצולם ותוכנן הרבה לפני, לפי מה ששמעתי. בעיני הוא דווקא היה חמוד ומהנה מאוד. שוב, עניין של טעם.
אני מניח ש"ד"ר פומרנץ" יהיה די מוצלח מסחרית,אבל מזמן כבר לא ראיתי סרט כה שובניסטי וגזעני.
דרך אגב,יש לך נתונים על המכירות שלהם (מעניין גם "סימיקו")?
תודה
ד"ר פומרנץ הוא אחד הדברים הכי נוראיים שראיתי. פשוט סרט (שזו מילה גדולה מעט עבורו) מביך לכל אורכו, שאלמלא הייתי תקוע באולם בעל כורחי הייתי נמלט על נפשי באמצע. זה שנתנו לו את פרס התסריט בחיפה פשוט נשגב מבינתי (וזה מבלי לראות את שאר הסרטים). אולי היה אפשר לעשות מהרעיון הבסיסי ומהמוח השחור של אסי דיין (ואני אומר זאת לחיוב) משהו מוצלח אבל לשם כך היה צריך למחוק 90 אחוז מהתסריט ולכתוב מחדש. על הבימוי בכלל אין מה לדבר. כל כך חבל מה שנהיה ממנו. לא ייאמן שסרט כזה מוקרן בקולנוע ושנאשים הולכים לשלם עליו.
אחרי הסרט "כלבת" (שניצר: "הסרט הגרוע בתולדות ישראל")- נדמה שכל הסרטים שהזכרת לעיל הם פשוט יצירות מופת.
אז תקן: הקולנוע הישראלי הולך ומשתפר.