פרסים ברגע זה: "הארטיסט" זכה בגילדת הבמאים; ושני ישראלים זכו בסאנדאנס
7:30. שני אירועי פרסי קולנוע מתרחשים ברגע.
גילדת הבמאים מחלקת את פרסיה בשעה זו ממש. ג'יימס מארש כבר זכה בפרס על בימוי תיעודי לסרטו "פרויקט נים" (שאפילו לא מועמד לאוסקר). עכשיו מחכים לשם הזוכה בקטגוריה העלילתית. כזכור ברוב מוחץ של הפעמים הזוכה בגילדה יזכה גם באוסקר על הבימוי, והזוכה באוסקר על הבימוי יזכה בפרס הסרט. לכן הפרס הזה חשוב בתחזיות האוסקר. אז מי זה יהיה הבוקר? "הארטיסט" או "הוגו"?
אם אני יוצא מהבית לענייני הבאת-בנות-לבית-הספר ומחמיץ את ההכרזה, הנה עדכון חי של פרסים.
עדכון: מישל הזנוויציוס זכה בפרס גילדת הבמאים על בימוי "הארטיסט". אחרי הזכייה של הסרט בשבוע שעבר נראה שזכייתו באוסקר כעת סופית.
ונקודה ישראלית: נועם מורו, בוגר בית צבי, זכה בפרס גילדת הבמאים כבמאי הפרסומות הטוב של השנה.
חגיגת פרסי הגילדות המקדימות את האוסקר תגיע הלילה לסיומה עם חלוקת פרסי הסא"ג, גילדת השחקנים: הגילדה הכי גדולה בהוליווד והענף הכי גדול מבין מצביעי האוסקר. שם נבחין מה המצב במירוץ בין מריל סטריפ ובין ויולה דיוויס על פרס השחקנית. עדכון מחר בבוקר.
===============
ובמקביל בסאנדאנס מחלקים את פרסי הפסטיבל.
נתחיל עם הכותרות הישראליות: שניים מהסרטים התיעודיים הישראליים שהוצגו בפסטיבל יוצאים משם עם פרסים בכירים:
– "שלטון החוק" של רענן אלכסנדרוביץ זכה בפרס הראשי בקטגוריית הקולנוע התיעודי העולמי.
– "חמש מצלמות שבורות" של גיא דווידי ועימאד בורנט זכה בפרס הבימוי בקטגוריית הסרט התיעודי העולמי.
ובשאר הקטגוריות:
"Beasts of the Southern Wild", הסרט שקראתי עליו הכי הרבה תשבוחות השבוע, זכה בפרס הראשי בקטגוריה העלילתית. ו"The House I Live In" של אנדרו ג'ארקי זכה בפרס התיעודי.
כל הסרטים עליהם קראתי דברי התפעלות – "הסרוגט", "Safety Not Guaranteed" ו"פרנק והרובוט" – יצאו משם עם פרסים.
עכשיו יהיה מעניין לראות מי מהם יחזיק שנה שלמ ויגיע עד האוסקרים בשנה הבאה.
הנה הרשימה המלאה.
טוב, כנראה שהמירוץ גמור, כי מישל הזנווציוס זכה בפרס גילדת הבמאים, זה בדרך כלל אומר שהסרט שלו זוכה.
תהייה לגבי סאנדנס- זה אמור להיות פסטיבל קולנוע עצמאי, נכון? אני מנחש ששלטון החוק נתמך על ידי מספר קרנות קולנוע בישראל ובחו"ל, וסביר להניח שגם על ידי לפחות גוף שידור אחד (יס, הוט, רשת, קשת, רשות השידור). איך בדיוק זה סרט עצמאי?
===============
רוה לאילן: העניין העצמאי קשור בעיקר לסקצייה הראשית של הפסטיבל, של הסרטים העלילתיים, שם הפסטיבל התחיל בתמיכה של ה-American Independents. בקטגוריית הקולנוע העולמי הפסטיבל הזה די דומה לשאר הפסטיבלים בעולם.
ושוב מלא סרטים שמאלנים שמציגים אותנו באור גרוע ומאד חד צצדי, זוכים להכרה בעולם.. למה אנחנו יורים לעצמנו ברגל?
===========
רוה לחיים: לא ראיתי את "חמש מצלמות שבורות" אבל "שלטון החוק" הוא אחד הסרטים הכי פחות חד-צדדיים שראיתי. הוא פולמוסי לחלוטין וכל אד ימצא בו חיזוק לעמדותיו. אני מניח שזה סוד ששמור רק למי שאשכרה טורח לצפות בסרטים לפני שהוא מחרבן עליהם בפומבי.
יאיר, מהי תגובתך לזה
http://www.youtube.com/watch?v=YwzaQO3WeB4&feature=youtu.be
דורון פשילר מעין הדג: "אבל מה לעשות, עם כל הרצון הטוב וכל האהדה שיש, קשה מאוד להתעלם מהעובדה ששני הסרטים הזוכים הם סרטים פוליטיים מובהקים, מה שמעורר חשד שהפרסים ניתנו לסרטים הנכונים ביותר פוליטית. כמו שבקטגוריות מסוימות באוסקר תמיד זוכים אם מגיעים אם סרט שואה, אולי הדבר הנכון בסאנדנס הוא להגיע עם סרט על בילעין."
אילן, סאנדנס מוגדר כפסטיבל לסרטים עצמאים (בערך) שנעשים שלא במסגרת האולפנים (שהם חברות להפצה והפקת סרטים).
הרעיון הוא שאם אולפן מעורב, אז מובטחת הפצה לפני שיוצאים לצלם.
במסגרת שאין בה אולפנים, אין ממש הגדרה ברורה של עצמאי או לא.
זה שקיבלת כסף מקרן זו או אחרת, או מגוף שידור, לא מבטיח שהסרט שלך יופץ מסחרית בקולנוע. אז בעצם, אם אתה בוחר להשתמש בהגדרות מהתעשייה האמריקאית ולכפות אותן על הקולנוע בארץ, כל סרט שנעשה בארץ בלי התמיכה של יונייטד קינג כמפיקים (ולא רק נרכש להפצה על ידם), צריך שיקרא עצמאי.
אה כן, ומזל טוב לזוכים.
תודה על הלינק סינפיל! קאמפ אמיתי!
מתים עליך משה זאבי! אד-ווד של זמנינו!
שאלת השאלות: משה זאבי יודע כמה ה"קולנוע" שהוא עושה מופרך ומבדר, או שהוא בטוח שהוא עמוק ורציני?
מה שאני לא מבין זה למה משה זאבי לא שלח עוד כמה אימיילים כדי לענות על השאלות שנשארו. היית צריך להחזיר את האצבע ממתכת?
אהבתי את המוסיקה והאיורים היו מעניינים, ממש הדגישו את חזיפים לכדי שפם אמיתי על הפנים של יאיר רוה.
תשובה לחיים. לפני שראיתי את "5 מצלמות שבורות" הייתי גם סקפטי לגביי מה אפשר כבר לחדש בעניין, אבל זה באמת סרט מאוד חזק. הכוח שלו הוא בזה שהוא מאוד אישי. אם הז'אנרים החזקים בדוקו הישראלי הם גרמניה/שואה, קולנוע אישי וסרטי סכסוך, הוא משלב בצורה מאוד מוצלחת ונוגעת ללב את השניים האחרונים. עימאד בורנאט תיעד את חייו האישיים ואת משפחתו ואת חבריו בכפר.
אני זוכר שתומר היימן הציג את "בדרך הביתה" בקופרו לפני כמה שנים ואמר שזה סרט שנוגע לחייו האישיים, למשפחתו למצב הפוליטי שהלך והתדרדר, ואז הנציגים הזרים תהו איך חייו האישיים קשורים למצב הפוליטי. הם קשורים אולי בעקיפין, אצל בורנאט הקישור הוא במישרין ואפילו אחד מחבריו הקרובים נהרג בזמן הצילומים לעין המצלמה. מה שעושה את הסרט הזה לטוב הוא זה שלמרות המציאות הבלתי נסבלת הוא לא מתלהם, וכאן מגיע הרבה קרדיט לגיא דוידי הבמאי השני שיצר את הסרט יחד עם בורנאט על הרגישות והאיפוק בעריכה.
מצד שני המציאות בסרט כל כך קשה, ש"מחסומים" של יואב שמיר נראה כבר סרט תמים לעומתו. מה לעשות כל עוד זו המציאות, יעשו עליה סרטים כי יש בה פוטנציאל דרמתי ויהיו אנשים שירצו למחות עליה.
חבל רק שהתקשורת הישראלית עדיין מתעלמת ברובה מהסרט "5 מצלמות שבורות". ההישגים שלו באידפא ובסאנדנס כמעט לא הוזכרו. אני אומר את זה אפילו שהסרט עוד לא הופץ ולא הוקרן בישראל, ואני דווקא מאוד מכבד את הדרך של "הדירה" להצליח קודם מהקהל הישראלי ואז לפנות החוצה לפסטיבלים ולהפצה בחו"ל.
אתם מוזמנים להכנס לקרוא את הרשומה שלי על "5 מצלמות שבורות" שנכתבה אחרי הזכייה שלו באמסטרדם:
http://primakino.blogspot.com/2011/11/blog-post_28.html