02 פברואר 2012 | 16:38 ~ 5 תגובות | תגובות פייסבוק

"כרוניקה בזמן אמת", ביקורת

 

 

ראשית, אומר תודה לאנשי “עין הדג“, שבזכותם ראיתי את הסרט ביום שלישי, בהקרנת הטרום-בכורה הנהדרת שהם אירגנו ביס פלאנט. אירוע מקסים, מאורגן, מסודר, תענוג. וגם הסרט היה חביב למדי.

 

דרך אחת להסתכל על “כרוניקה בזמן אמת”: הבן של ג’ון לנדיס כתב, הבן של רוברט אלטמן עיצב. הדור הבא מרים ראש ובא לבעוט לדור ההורים בברכיים. אבל רגע: הם עושים בדיוק מה שהוריהם לימדו אותם. ג’ון לנדיס התחיל את דרכו כבמאי עם הסרט “שלוק” מ-1973 – שם הסרט הוא שם התואר לאיכות ההפקה – פרודיה על סרטי מפלצות וקינג קונג שמנסה במודע להיראות כמו הבי-מוביז הכי זולים והכי מקושקשים. משם הוא המשיך ל”סרט מטוגן”, גם הוא פרודיה על ז’אנרים. בנו, מקס, חתום עכשיו על סרט מדע בדיוני/גיבורי על שמנס להיותאלטרנטיב לגל גיבורי העל התלת מימדיים המופקים ב-200 מיליון דולר. סרט שנראה שלוקי לחלוטין. כאילו מחתרתי. ומכיוון שג’ון לנדיס הוא אחד הבמאים האהובים עליי, סרט הבכורה של בנו כתסריטאי (אחרי שכתב סרטים קצרים, כולל פרקים לסדרות שביים אביו), הוא בהחלט משהו שמסקרן אותי לראות.

 

לנדיס, בן 27 כיום (הגיל שבו ביים אביו את “סרט מטוגן”), יחד עם ג’וש טראנק (הבמאי והשותף לתסריט) יצרו את סרט גיבורי העל של עידן היו-טיוב. בשנים האחרונות צצו באינטרנט סרטונים של אנשי אפקטים וסטודנטים לאנימציה שמפגינים שליטה מרשימה בתוכנות כמו אפטר-אפקטס, ובהם הם שותלים אפקטים עתידניים בתוך סביבה עכשווית שנראית כאילו צולמה במצלמה ביתית על ידי צלמים חובבניים. למשל זה. הוסיפו לכך את טרנד סרטי ה-found-footage (מ”פרויקט המכשפה מבלייר” ועד “פעילות על טבעית” דרך “קלוברפילד”), טרנד שבאופן אישי הייתי מסתדר היטב גם בלעדיו (בתוך מי שמפש בסרטים צילום מרהיב גל הסרטים הזה הוא סוג של עינוי עיניים בשבילי), ואת גל סרטי ה-origin stories של גיבורי העל מהשנים האחרונות ו”כרוניקה בזמן אמת” הופך למגה-מיקס הגדול של כל סרטי ה-fan boys של הוליווד בעשר השנים אחרונות. סרט זול שהופק על ידי מפיקים בכירים, סרט אולפנים שמעמיד פני עמאי, סרט שמתרחש בסיאטל אבל שצולם ברובו בדרום אפריקה (ועם אנשי אפקטים רוסיים).

 

ב”כרוניקה בזמן אמת” מוצאים שלושה חברים מערה שכנראה נשארה מאחור מהסט של “סופר 8” שבתוכה הם מוצאים דבר מיסתורי המעניק להם כוחות על טבעיים טלה-קינטיים (אני מתערב אתכם שאם הסרט יהיה הצלחה קופתית סרט ההמשך יספר לנו מה זה הדבר הכחול הזה ומאיפה הוא הגיע). גיבורינו בקיאים למדי בשירי דיוויד בואי אבל משום מה הם לא ראו את “ספיידרמן” ופספסו את מוסר ההשכל ש”עם כוחות גדולים באה גם אחריות גדולה”. אחד מהשלושה מסתובב כל הזמן עם מצלמת וידיאו כדי לתעד את חייו כקורבן תמידי: אביו האלים והשיכור והבריונים שמציקים לו בבית הספר. הזעם והאלימות של אב יהיו מפתח להבנת התפתחות הדמות הזאת שנראית לנו בתחילה כגיבור הסרט, אבל בהמשך לאו דווקא (עוד טרנד אקטואלי: סרטים שבהם מי שחשבנו שהוא גיבור הסרט מתברר שאינו גיבור הסרט).

 

אני מודה: זה חינני לאללה. גם כי התהליך שלהם מקסים: מהשתובבות קטנה של בני נוער שזכו לכוחות על – בעיקר להציק חזרה לבריונים ולהציץ לבנות מתחת לחצאית – ואז ההבנה שלאט לאט הכוחות האלה מתחזקים ומאפשרים להם לעשות יותר – נזק, בעיקר. אבל אולי גם תועלת. גם השטיק של הצילום הביתי חינני למדי: כמו סרט בריטי מחוספס (של שיין מדואוס, נגיד) על נערים קשי יום, רק עם הקטע שאלה יכולים לעוף. השטיק הזה נראה יותר מאולץ במערכה השלישית מהרגע שבו מי-שהיה-אמור-להיות-הגיבור למעשה מניח את המצלמה ומאותו רגע הסרט – כדי להצדיק את הגימיק שלו – מתחיל לחפש מצלמות אחרות לתעד את אירועיו (אייפונים של עוברים ושבים, מצלמות אבטחה וכו’). אבל ביחס למינוריות השובבית של המערכה הראשונה הגרנדיוזית ההרסנית של הסוף אכן משעשעת למדי. אבל הקטע הזה של מצלמות רנדומליות המצלמות באגביות החלישו לטעמי את השיא הפוטנציאלי שהיה יכול להיות שם.

 

מאידך גיסא, אני מודה: הסרט מיצה את עצמו די מהר מבחינתי. הדמויות לא היו ממש מרתקות (והייתי רוצה פעם לראות סרט כזה, שמעמיד פנים שהוא צולם במצלמת חובבים על ידי נער שמתעד את עצמו בכפייתיות אבל אשכרה יודע לצלם). עד כדי כך, שלמרות שהסרט היה מהנה, אני מאמין שהוא מסוג הסרטים המתנדפים במהירות – מהזכרון, מהתודעה. לנדיס ג’וניור וטראנק יצרו כאן סרט גמר מרשים, שהישגו האמיתי, אגב, הוא בתסריט שבורא מיתולוגיית גיבורי על חדשה שלא מבוססת על קומיקס קיים. עכשיו שילכו ליצור סרט נורמלי.

 

 

אגב מקס לנדיס: אל תבלבלו בינו ובין מקס ספילברג, הבן של סטיבן, או בינו ובין מקס מינגלה, הבן של אנתוני. ואם אני זוכר נכון מביקורו של ג’ון לנדיס בארץ לפני כמה שנים, אז אחותו הבכורה של מקס, רייצ’ל, כנראה גרה בארץ.

נושאים: ביקורת

5 תגובות ל - “"כרוניקה בזמן אמת", ביקורת”

  1. דורון פישלר 2 פברואר 2012 ב - 17:50 קישור ישיר

    או מקס ברוקס, מחבר “מלחמת העולם Z” והבן של מל ברוקס.

  2. רז 2 פברואר 2012 ב - 21:33 קישור ישיר

    הוצאת לי את התגובה מהמקלדת, דורון. יאיר, אני חושב שאתה קצת מפחית מגודל ההישג של יוצרי “כרוניקה בזמן אמת”. אני מבין את הטענות שלך כלפי הדמויות (לי זה פחות הפריע), אבל מה שיוצרי “כרוניקה” עשו משתווה לדעתי למה שהאחים וואשובסקי עשו עם “מטריקס” – ואפילו יצא להם סרט יותר טוב. כמו שהאחים וואשובסקי מיקססו ביחד מרכיבים מסרטי אמנויות-לחימה מהונג-קונג, סרטי אנימה מיפן, משחקי וידאו וספרות הסייבפאנק, גם “כרוניקה” הוא מיקס – סרטי ה-Found Footage פוגשים את גיבורי העל הלאו-דווקא מערביים (“אקירה” היפני מהדהד חזק בסרט הזה), ביחד עם מרכיבים מהתפוז המכאני וספרי האימה של סטיבן קינג (“כריסטין” – הספר, לא העיבוד הקולנועי של ג’ון קרפנטר – השפיע קצת על מונולוג הסיום, כמדומני). ומכל זה, היוצרים של “כרוניקה” הצליחו לרקוח את אחד מסרטי הז’אנר היותר מקוריים שנראו כאן לאחרונה. בראבו.

  3. מישהו 3 פברואר 2012 ב - 21:26 קישור ישיר

    אני חייב לציין שהסרט הזה פשוט הדהים אותי,אני מבין ואף מסכים אם חלק מהנקודות שאתה מעלה,אבל עם אחת ספציפית אני בכלל לא מסכים,אני חושב שמבחינה ויזואלית הסרט הזה היה אחד הדברים הכי מדהימים שיצאו לי לראות כבר הרבה זמן.
    מהקטע שהם מקבלים כוחות ושהדמות הראשית מצליחה להטיס את המצלמה,השוטים המצולמים הם לא פחות מדהימים,והסצינה בשמיים היא אחת מהסצינות הכי מגניבות שיצא לי לראות הרבה זמן.

  4. יובל 6 פברואר 2012 ב - 0:57 קישור ישיר

    יש כמה וכמה קטעים בסרט שבהם יש ג’אמפ-קאט בלי מעבר זמן. כלומר, מישהו מדבר, ואז יש קאט ואז הוא ממשיך לדבר
    בדיוק מאותו המקום רק שהגוף שלו וההבעות הפנים שלו שונות. במילים אחרות: הם עשו קאט באמצע טייק – לטייק אחר.
    (בניגוד לג’אמפ-קאטים ה”רגילים” שהם סבבה ו”מתבקשים”).
    זה מגוחך, וזה שבירת-ז’אנר הFound Footage באופן שלילי (אין “טייקים” ב”מציאות”).
    ועוד בהקשר הזה: מצד אחד – לפעמים נעשה שימוש בסרט בקטע של כאילו “מיקרופון חובבני” שמוצמד למצלמה, שקולט כל מיני
    סקראטצ’ים ודיסטורשנים וסאונדים “שרופים”. מצד שני, כשהמצלמה מרחפת בגובה 10,000 מטר – פתאום המיקרופון
    לא קולט את הסאונד העז של הרוחות והדיבור של כולם סבבה וברור. וגם, המצלמה מצלמת בגשם והעדשה לא נרטבת בכלל.
    ובכלל, יש הרגשה קצת בסרט לפעמים שמתישהו במהלך העשייה שלו היוצרים “התחרטו” קצת על ה”התחייבות” שלהם
    לצלם את זה כFound-footage – והתוצאה היא בדיוק הפוך מהכוונה לגרום לזה להראות “ריאליסטי” (זה גורם לזה לראות
    מלאכותי ממש) – וזה לרבות השוטים המאולצים מהאוויר.

    המערכת יחסים בין הבן לאב היא אחת מיחסי האב-לבן הכי לא משכנעות שראיתי בסרט אי פעם,
    כולל כל המעשים, הפעולות והמניעים שלו (של האב) וזה כנראה גם הרבה בעקבות זה שהשחקן שלו שיחק מאוד רע.

    אין כ”כ התפתחות הדרגתית של הדמויות. יש בערך חצי שלם של סרט של “דברים מגניבים ושובביים שאפשר לעשות
    עם טלקינזיס” עם אפס התפתחות סיפורית ואז יש חצי שני של סרט שעובר באגרסיביות לא הדרגתית בין שלושה שלבים
    התפתחותיים של דמויות.

  5. אביגיל 6 פברואר 2012 ב - 15:51 קישור ישיר

    השחקן שמשחק את האב הוא מייקל קלי, שחקן אופי יחסית מוכר ולרוב גם מוצלח, שהוא בלי ספק בעל הרזומה המרשים ביותר מבין צוות השחקנים. לא נראה לי שאפשר להאשים אותו בפלקטיות, עד כדי נבליות, של דמות האב. כפי שאומרים יאיר ורז חולשתו העיקרית של הסרט היא בדמויות, ודמות האב סובלת מכך יותר מכולם.


השאירו תגובה