"אשת הברזל", ביקורת
זה הדבר שלקחתי מהצפייה ב"אשת הברזל": הדבר הכי קשה בעולם הוא חינוך ילדים. יותר קשה מלהגיע לעמוד בראש המפלגה השמרנית באנגליה, יותר קשה מלהיות ראש ממשלה, יותר קשה מלנהל מלחמה נגד הארגנטינאים או נגד כורי הפחם. מתוך ניסיון משונה להיות כמה שפחות קונטרוברסלי (ואולי כי איש מיוצריו לא חשב שמרגרת תאצ'ר היתה דמות קונטרוברסלית…), מחפש "אשת הברזל" נקודות דרמטיות אנושיות שיהיו אוניברסליות. כך, למשל, יש סצינה מימי נעוריה בה היא רואה שלוש חברות לכיתה החולפות על פניה ומלגלגות עליה שהיא מעדיפה להשקיע בלימודים מאשר לבלות עם בני גילה. ובמחי סצינה אחת, ההישג הגדול של תאצ'ר – על כך שאביה החנווני והתמדתה בלימודים איפשרו לה ללמוד באוניברסיטה יוקרתית שסללה לה את הדרך לקריירה פוליטית לאומית – הופך למעין טראומה של ילדות שהיא איבדה. במקביל למאורע הזה, תאצ'ר נזכרת באמה, עקרת הבית, שוטפת את הכלים. וגם זה נצרב בתודעתה כטראומה: היא לא רוצה לעולם להיות האשה שתשטוף כלים. שנים מאוחר יותר אנחנו רואים את יחסיה של תאצ'ר האם עם בתה, קרול. ומתברר שאי שביעות הרצון של ילדים מהוריהם הוא עניין תורשתי. קרול מוצגת כמי שמנותקת ומרוחקת נפשית מאמה, וגם כמי שהחינוך שלה לא הפך אותה לאדם הכי מבריק או הכי מצליח או הכי הישגי. והבן השני, מרק, בכלל ברח מהם הכי רחוק שאפשר לדרום אפריקה (הוא נעדר לחלוטין מהסרט כך שאין זכר להרפתקאותיו בעולמות הספורט המוטורי או העזרה שהושיט לניסיון ההפיכה בגינאה).
ואכן, חינוך ילדים היא משימה קשה. אולי אף כפוית טובה. אבל איכשהו פרופיל של מרגרט ת'אצר שחוזר שוטב ושוב אל הרגע הזה מנעוריה של חברותיה הלועגות לה על היותה חרשנית בלימודים לא הופך את "אשת הברזל" ל"האזרחית קיין", אלא רק מחליש את הדמות הזאת שדווקא זכורה כדעתנית למדי (אולי אף דעתנית מדי) ומפחית את התחושה שלאשה הזאת היה דרייב בטורף – ולא רק כדי להוכיח לחברותיה מהשכונה, או כסוג של טיפול בתסביך אב כזה או אחר. כל אלה מעמעמים את הדמות והם סימפטומים בתסריט שיש בו רעיונות דרמטיים ותימאטיים מעניינים, אבל יש בו גם גודש, עומס ובלבול רב, ובעיקר רצון לקחת דמות שנויה במחלוקת ולרצות את כולם – אלה שהצביעו בעדה במשך כמעט שלוש קדנציות, ואלה שהפגינו בעוז נגדה.
אבל יש בסרט הזה נקודת אור פלאית אחת. ועל כך בביקורת שלי השבוע מתוך מדורי:
פורסם ב"פנאי פלוס", 1.2.2012
"אשת הברזל" הוא בן-דוד קרוב ל"ג'יי אדגר". בשני המקרים מנסים יוצרי הסרט להתמודד עם דמות לא קלה כלל: מישהו או מישהי שההיסטוריה זוכרת לרעה. בשני המקרים הסרט מנסה למצוא בדמות הזאת נקודות זכות, ולא רק למצוא אמפתיה בדמות, אלא גם למצוא סיבות מקילות להתנהלותה השנויה במחלוקת. שניהם מוצאים סיבות מעט נדושות: ההורים. ג'יי אדגר נהג בעוינות בכל הליברלים בגלל אמו השמרנית והקפדנית; מרגרט תאצ'ר עלתה לרסק את מעמד הפועלים בגלל אביה השמרן והקפדן (וחולשתה של אמה). המדהים בדמיון המסוים שבין "אשת הברזל" ו"ג'יי אדגר" הוא שהבמאית של "מאמא מיה" מנצחת את הבמאי של "בלתי נסלח" בקרב הביוגרפיות לדמויות ימין אגרסיביות ושנויות במחלוקת, שדרדרו את מדינתם (הוא בארה"ב, היא באנגליה) לתקופה אלימה של מחלוקת. "אשת הברזל", שביימה פילידה לויד (במאית תיאטרון שחתומה לפני כן על סרט אחד בלבד שהיה איום בעיניי), הוא סרט מוחמץ מאוד ובעייתי מאוד, אבל הוא מצליח להציץ לתוך החידתיות של מרגרט תאצ'ר יותר טוב ממה שקלינט איסטווד הצליח ב"ג'יי אדגר", שנותר כרוניקה רדודה למדי ולא התבוננות עומק.
ובכלל, זו מגמה של השנים האחרונות, דומני. הקולנוע מנסה להתמודד עם האנשים מההיסטוריה הקרובה שנחשבו לשטן בהתגלמותו. לכל הסרטים האלה יש תכלית אחת: לנסות לדמיין את אותו שטן מביע חרטה על מעשיו. אוליבר סטון ניסה לעשות את זה עם "ניקסון" (שיש לו מבנה תסריטאימאוד דומה ל"אשת הברזל"); רון הווארד ניסה לעשות את זה עם "פרוסט/ניקסון"; ארול מוריס ניסה לעשות את זה עם רוברט מקנמרה בסרט התיעודי "ערפל מלחמה"; ואפילו בארץ ניסו אמנון דנקנר ואורי ענבר לעשות את סרט במונודרמה "בגין", על מנחם בגין. בכל הסרטים האלה מדמיינים הקולנוענים שהם מצליחים למצוא את הרגע בו השליטים קבורים תחת רגשות אשמה על החיים שאבדו במלחמות חסרות התכלית שהתנהלו בימי שלטונם, ושיצאו משליטה: מלחמת וייטנאם, במקרה של ניקסון ומקנמרה; מלחמת לבנון במקרה של בגין; ומלחמת פוקלנד במקרה של תאצ'ר. אני מניח שכדי להשלים את הפאזל הזה, דיוקן קולנועי של רונלד רייגן הוא רק עניין של זמן.
הבעיה העיקרית היא שאף אחד מהסרטים האלה לא באמת מצליח לפצח את החידה שיושבת מולם. ומצד שני, הם גם נזהרים שלא להציג את הגיבור שלהם באור אוהד מדי – למרות שאני בהחלט יכול לדמיין את איסטווד מזדה עם כמה מרעיונות של ג'יי אדגר הובר, את לויד מצביעה לתאצ'ר ואת הווארד מצביע לניקסון. אחרי הכל מישהו החזיק אותם שם בשלטון כל כך הרבה שנים. כל מה שנותר לנו זו רק הצצה ביוגרפית, בלי שום שורה תחתונה. אם אנחנו רוצים לנסות להבין למה תאצ'ר היתה כל כך קשוחה לעם שלה, אפשר להבין את זה רק ברמיזה.
הנקודה שעולה מהסרט שוב ושוב היא זו: מרגרט תאצר היתה אשה בת מעמד נמוך (הבורגנות הזעירה, לא מעמד הפועלים חלילה), שהצליחה בנחישות לפלס את דרכה לראשות המפלגה השמרנית באנגליה, הנשלטת על ידי גברים בני המעמד הגבוה. מכיוון שאת "אשת הברזל" ביימה אשה וכתבה אשה, זו הזווית שהסרט נוגע בה באופן המובהק ביותר, הזווית הפמיניסטית. הסרט כמו אומר "תגידו מה שתגידו על גב' תאצ'ר, לא תקחו ממנה את העובדה שהיא פרצה נתיבים חדשים למען נשים בעולם". יתכן, ואכן נראה שהסרט מחבב אותה מאוד בשל כך. אבל הוא לא פותר את החידה המרכזית: איך קרה שבתור אשה בעולם גברי, ואשת מעמד נמוך בעולם אריסטורקטי בו כל הגברים הגיעו ממשפחות של עושר ולא היו צריכים אף פעם לעבוד למחייתם וניהלו חיים של פריבילגיה ופינוק, איך קורה שדווקא היא גילתה כל כך מעט אמפתיה לאנשים שמייצגים את עולמות מהם היא באה? איך קרה שדווקא היא, בתו של חנווני (ולא, נגיד, בתו של תעשיין), הפכה למרסקת איגודי העובדים ולמי שהפריטה את בריטניה לעשירים בלבד, תוך שהיא רומסת את מעמד הפועלים? סצינה אחת בלבד מנסה לענות על כך: תאצ'ר אומרת שאם היא הצליחה, נגד כל הסיכויים, לעבור ממעמד נמוך למעמד גבוה, ועוד כאשה בעולם גברי, הרי שכל אחד יכול לעשות את זה. ואם הוא לא עושה את זה סימן שהוא עצלן, שרגיל לקבל נדבות מהמדינה במקום להילחם למען עצמו. ובזאת היא מחקה כל זכר למדיניות הרווחה של אנגליה (הסרט רומז בשברירי שניה על קרבתה של תאצ'ר לרייגן, מי שיישם את מדיניות ההפרטה, שבירת האיגודים וביטול הרגולציה באמריקה ואז גייס את תאצ'ר ליישם את זה גם אצלה, ובהשראת שניהם כיום בנימין נתניהו מיישם את מדיניותם בישראל. מדיניות שמובילה להתעשרות מהירה של חלק מהאזרחים, אבל למשבר כלכלי בלתי נמנע באופק).
"אשת הברזל" עוסק בעיקר בתאצ'ר של ההווה. היא בת 86 כיום (היא עדיין בחיים). סגורה ומנותקת מהעולם בביתה. הסרט רומז לכך שהיא כנראה כבר סנילית וסובלת מהזיות, ומבלה את עיקר זמנה עם בעלה דניס, שהלך לעולמו לפני כשמונה שנים. דניס (בגילומו המשעשע בתחילה אבל המונוטוני והטרחני בהמשך של ג'ים ברודבנט) מתפקד כמעין קול של מצפון שיוצרות הסרט מפנטזות למצוא אצל תאצ'ר. הוא מוביל אותה לפלאשבקים מילדותה ועד סוף הקדנציה שלה כמי שהחזיקה בתואר "ראש ממשלת אנגליה" במשך 11 שנים, מ-1979 עד 1990, יותר מכל ראש ממשלה אחר שם. הסרט מציג את ההשלכות של מעשיה: ההפגנות האלימות, הטרור של האיי.אר.איי, ההרוגים במלחמת פוקלנד. בכל נקודה תאצ'ר מוכיחה שהיא תהיה יותר קשוחה מכל מי שעומד מולה. אפילו יותר קשוחה מהפצצות.
האמת היא, שבתור מי שלא גר בבריטניה ומסתכל על תרבותה מן החוץ, יש לי סימפתיה מסוימת לתאצ'ר. בזכות המדיניות השנויה במחלוקת שלה קיבלנו כמה מתוצרי התרבות הנפלאים של שנות השמונים, שנכתבו במחאה נגדה. בלי תאצ'ר לא היינו מקבלים את "אקדחי בריקסטון" של הקלאש, או את "Money's Too Tight To Mention" של סימפלי רד ואת "אחד מעשרה" של יו.בי 40. או אפילו את "בילי אליוט", שמתרחש בימי שביתת הכורים של ימי תאצ'ר. שלא לדבר על המערכונים הנפלאים נגדה של אנשי "ספיטינג אימג'" (התוכנית הבריטית שהיוותה השראה ל"החרצופים"). כשהממשלה משליטה כאוס, התרבות פורחת.
יש משהו לא מספק ב"אשת הברזל". כמו "ג'יי אדגר" (או "ניקסון") יש כאן כרוניקה מעניינת אבל מעט מדי תובנות. ואת מעט העניין שיש בסרט מטשטשת העובדה שהסרט מתחיל לייגע בהתעסקות שלו במרגרט הסנילית של ההווה ולא מציג את עולמה הפנימי של ימי השלטון, רק את נאומיה והשלכות מעשיה ברחוב (בעיקר דם, המון דם. הסרט הזה מציג את הבריטים כאומה אלימה להחריד). אבל יש לסרט הזה קלף מנצח אחד. למעשה, הסיבה שאני מרחיב את הדיבור על הסרט ומוצא בו עניין כלשהו הוא רק בזכות מריל סטריפ. זו כבר קלישאה להתפעל ממנה (אני תמיד נזכר בחיבה שפרופ' יהושע ליבוביץ הקדים את כולנו והכריז שהיא השחקנית המועדפת עליו, וכמה שהוא צדק). אבל האמת, זה לא פחות מפנומנלי. האופן שבו סטריפ נמסה לתוך הדמות של תאצ'ר הוא מפגן מרהיב של משחק, והווירטואוזיות שלה הופכת את הסרט למרהיב לצפייה, גם אם הוא לא מספק מבחינה דרמטית או פוליטית. זה כמו להתבונן בלוליין קרקס בפעולה. פשוט עוצר נשימה. ויותר מזה: סטריפ מעניקה לתאצ'ר רוך, הופכת אותה לאדם אמיתי, עם חן וחוש הומור. הסרט הזה יוצא בזכות סטריפ להגנת שמה הטוב של תאצ'ר. לא יודע אם סרט פרו-תאצ'ר הוא מה שהעולם זקוק לו כיום, סרט שכה דל בתובנות על ההשלכות של מדיניות תאצ'ר על העולם כיום, עולם של משבר כלכלי שנוצר בגלל מדיניות ההפרטה והדה-רגולציה שלה ושל רייגן, אז אולי יש בזה אפילו משהו מקומם. אבל סטריפ אדירה ומוכיחה שכשזה מגיע לקולנוע, השלטון שלה שורד יותר זמן מזה של כל הדמויות שהיא מגלמת.
===============
נ.ב:
זו היתה שנה מצוינת לתסריטאית והמחזאית הבריטית אבי מורגן, בת ה-43. אחרי שנים של כתיבה לתיאטרון ולטלוויזיה, שלושה פרויקטים פרי עטה הפכו בשנה האחרונה לסרטים ולסדרות המדוברים ביותר באנגליה, ואף בעולם. חוץ מ"אשת הברזל", מורגן כתבה גם את "בושה", סרטו הכה מדובר של סטיב מקווין, שיגיע אף הוא בקרוב לישראל. היא גם כתבה את המיני סדרה "השעה", העוסקת בעיתונאים בריטיים בימי מבצע סיני (מבצע סואץ). הסדרה, בכיכובו של דומינק ווסט ("הסמויה") היתה מועמדת לפני שבועיים לשלושה פרסי גלובוס הזהב. "בושה" היה מועמד לגלובוס הזהב על תפקידו הראשי של מייקל פסבנדר. ו"אשת הברזל" היה מועמד לגלובוס אחד, ואף זכה בו: לתפקידה של מריל סטריפ. תסריטאית אחת, שלושה פרויקטים וחמש מועמדויות לגלובוס. זו שנה טובה.
Morgan also wrote the much-anticipated adaptation for Birdsong which was on the BBC last week, and a play of hers is currently showing in the theatre
הכותרת שלך בפנאי פלוס ביזיונית ומראה על בורות נוראית.
הרסה את אנגליה? היא גרמה לאנגליה להיות היום בכלל המשחק העולמי. היא הוציאה אותה מהבוץ והפכה אותה למעצמה כלכלית. תלמד קצת לפני שאתה כותב. רק הכותרת הבריחה אותי.
אוי ואבוי לעולם אם הפמיניזם נסמך על מי שדורסת את כל זכויות הפרט של כל המיעוטים וכל המקופחים.
קשה לחשוב על ה- במקרה נשים, גולדה ותאצ'ר המרושעות, בהקשר של זכויות אדם כפמיניזם.
לגבי הסרט – יש סיכוי לא קטן שאוותר.
נ"ב כן, טל… הקפיטליזם הציל את העולם. את ישראל בה אין כבר מעמד ביניים, את ארה"ב ואת ואת אנגליה… כן… בטח… מסכנים הפינים והשבדים שהסוציאליזם הורס אותם… כן… וד"ר שלדון לי קופר היה שואל אותי בהססנות "זה סארקזם?"
ההיסטוריה לא מציגה את תאצ׳ר באור שלילי, נהפוך הוא. תאצ׳ר הצילה את אנגליה מקריסה וסיפקה את המצע לעושר שבוזבז בראוותנות בתקופת בלייר.
אני מסכימה שזו היתה שנה טובה לאבי מורגן, אבל פחות מכך לתסריטאות. כמו שכבר כתבתי במקום אחר, העיבוד שלה ל"שירת הציפור" מפוזר ולא מוצלח (אם כי בצורה שונה מ"אשת הברזל"); את "בושה" היא לא כתבה לבד, וטרם צפיתי אבל אני מניחה שלמקווין היתה יותר מהשפעה קלה על התסריט; ו"השעה" אמנם מוצלחת לרוב אבל סובלת מבעיה קשה (שממש עצבנה אותי) של אנכרוניזם (ואני לא טהרנית היסטורית) ששיאו בביקורת קאץ'-פרייזית על מלחמת עיראק. מניותיה עלו, אבל קשה להגיד שאני מעריכה את עבודותיה יותר, ובאמת לצערי.
The film is not good but Mrs. Strip
Makes it worth watching
Anyway – Take Shelter is the film
to look for
טל – גם התגובה שלך ביזיונית ומראה על בורות נוראית, אז מה? לידיעתך, את הכותרת הוגה העורך, ולא הכותב. אז כדאי ללמוד קצת גם לפני שמגיבים.
ונניח שיאיר כן הוגה את הכותרות במדור שלו – למה לבלבל בין דעות ובין עובדות?
ונניח שכבר מבלבלים – איך אפשר להתייחס ברצינות לטענות של מי שמבקר טקסט בלי לקרוא אותו?
===============
רוה לאורון: אני לא זוכר מה היתה הכותרת אבל יש סיכוי מצוין שאני נתתי אותה. מבחינה פוליטית אני מזהה יותר עם הג'אם, הקלאש, יו.בי 40, "ספיטינג אימג", "נוט דה ניין אוקלוק ניוז" ו"בילי אליוט" מאשר עם הטוריז.
בלי קשר –
סרטיו של טרקובסקי לצפייה ברשת בחינם
http://www.openculture.com/2010/07/tarkovksy.html
לכל מי שיש לו הרבה זמן פנוי וחשק לדכאון
Ben Gazzara r.i.p.
Was great actor
בעקבות התגובה של hamlet, התחלתי לעבור על הסרטים של מריל סטריפ וקשה לי להגיד שאהבתי איזשהו סרט שהיא עשתה מאז שנות השמונים המוקדמות. אסופה של סרטים בינוניים עד נשכחים והבטחות לא ממומשות. אם זה לא היה בגלל עליית קרנה של גילדת השחקנים בעשר השנים האחרונות והסגידה של חבריה למקצוע, אני לא בטוח שהיא לא הייתה נדחקת למחוזות גלן קלוז.
מסכים עם ערן. אחרי "קרנר נגד קרמר", "בחירתה של סופי" ו"צייד הצביאים" המופתיים מריל סטריפ באמת שיחקה בעיקר בסרטים בינוניים . אני אישית אוהב את "נחיה ונאהב", "המוות נאה לה","גשרי מחוז מדיסון","אדפטיישן","השטן לובשת פראדה","ספק" ו"ג'ולי וג'וליה", אבל זאת אכן פילמוגרפיה מאוד מאוד חלשה בשביל שחקנית אדירה כמו מריל סטריפ. וערן, מריל סטריפ לא נידחקה הצידה בגגל הכישרון הענק שלה, לא בגלל התחזקות אירגון השחקנים או משהו כזה. גם בסרטים הכי גרועים שלה (כמו הסרט החדש שלה) היא לא פחות ממהפנטת.
לגבי "השעה" של מורגן, מדובר בסדרה עשויה יפה ועם צוות שחקנים מרשים, אך היא סובלת מהבנה שטחית והצגה מניפולטיבית של הנושאים המרכזיים שלה, ובעיקר מקומה ואחריותה של העיתונות בחברה דמוקרטית. לא מפתיע לגלות שהטיפול של מורגן בדמות קשה ומעוררת מחלוקת כמו ת'אצ'ר שטחי באותה המידה, ואכן מאכזב שקרנה עולה בימים אלה.
אני אצטט את קאמרון מ"משפחה מודרנית": "מריל סטריפ יכול לשחק את באטמן והיא תהיה טובה בזה"