10 פברואר 2012 | 01:03 ~ 2 תגובות | תגובות פייסבוק

מן הארכיון: ״מלחמת הכוכבים, חלק 1: אימת הפנטום״. פרק א’

היום יצאה בארץ ובעולם גרסת התלת מימד של “מלחמת כוכבים, חלק 1: אימת הפנטום”. אני במעין דילמה עם עצמי האם לטרוח ללכת לצפות בה. אם זה היה “מלחמת הכוכבים, חלק 4: תקווה חדשה” (קרי, הסרט המקורי מ-1977) לא הייתי מתלבט כלל. הייתי הולך לראות, מהסקרנות: האם להפוך סרט ישן ודו מימדי לתלת מימדי זה כמו לצבוע סרט בשחור-לבן ולהפיצו בצבע? האם זה שדרוג או חילול? אין לי מחשב נחרצת לכאן או לכאן, אבל אני תוהה האם דווקא “אימת הפנטום” הוא הסרט שמתחשק לי לקיים סביבו דיון אתי על הערכים האמנותיים שבהמרה התלת מימדית. אולי אחכה ל”טיטאניק” התלת מימדי באפריל כדי להתחבט.

מה שכן, זו הזדמנות נוספת לחזור אל ארכיון המדור ואל הסאגה הפרטית שלי סביב בכורת “אימת הפנטום” ב-1999. הסיפור, בקצרה, למי שלא קרא אותו בעבר: ב-1999 גרתי בניו יורק, משם כתבתי ל”מעריב” על ענייני תרבות. הבכורה של סרט חדש בסדרת “מלחמת הכוכבים” – הטרילוגיה שכה הערצתי מנעוריי, ושאת סרטיה ראיתי עשרות פעמים (יתה תקופה שבשאלונים, תחת סעיף “דת” הייתי כותב “ג’דיי”) – פשוט הכניסה אותי לקדחת הערצה המתאימה יותר לבן 12. ולא הייתי מוכן בשום פנים ואופן לתת לשום עצם ביקורת בגופי לקלקל את האקסטזה. לכן הסרט הזה הוא סוג של מעמסה רגשית עצומה עליי. אני חייב להתעלם ולהדחיק אלמנטים בו שהם פשוט איומים (עזבו אתכם מג’אר-ג’אר בינקס, יש בו דברים הרבה יותר חמורים שממש ראיתי בהם בגידה איומה במורשת של “מלחמת הכוכבים”). מצד שני היו שם דברים שדיברו ישירות אל בן ה-12 שבי (למרות שבן ה-31 שבי היה מודאג ממלאכת התסריטאות הכה איומה שהיתה בסרט). בקיצור, הייתי מבולבל לחלוטין. רציתי לאהוב את הסרט בלי סייגים. וכך קרה שבמהלך 1999 כתבתי על “מלחמת הכוכבים” אלפי מילים בחלקים השונים של “מעריב” בהם ניסיתי לפרוס את כל מה שהסדרה הזאת היתה עבורי.

ב-2009 העליתי את הטרילוגיה הזאת לבלוג, במשכנו הקודם שנותר כלוא במרתפי תפוז. עתה, עם ההוצאה המחודשת, הגיע הזמן להעביר אותה הנה.

====================

הנה הפתיח מ-2009:

ב-1999 הייתי בטירוף. ג’ורג’ לוקאס עמד להוציא סרט המשך לטריולגיית המד”ב האהובה עליי. ההתייחסות שלי ל”מלחמת הכוכבים, פרק 1: אימת הפנטום” היתה – בכל ימיי ככותב – מהרגעים הכי פחות שקולים ומחושבים שלי. כל מרחק ביקורתי, התבוננות-על, מבט חיצוני, נעלמו ממני. הייתי ילד בן 13 שמביט בעיניים כלות ולשון משורבבת בממתק שעומד להיות מוגש לו. ולא הייתי מוכן שמישהו יקלקל לי את ההנאה.

זה אחד המקרים הבודדים בהם אני קצת נבוך בדיעבד על דברים שכתבתי פעם. אני חייב להודות שיש ב”אימת הפנטום” יותר קטעים סבירים ממה שמבקרים רבים – נרגנים ושקולי דעת יותר ממני – נתנו לו קרדיט. וכמה קטעי פעולה משובחים. אבל כן, לקח לי לא מעט זמן לרדת מהיי הסוכר שלי ולהבין שדווקא אותי, כמעריץ, ג’ורג’ לוקאס דפק הכי חזק עם הסרט הזה.

אבל עשו ריוויינד במוח, אל טרום-קיץ 1999, הציפייה ל”מלחמת הכוכבים, פרק 1″ בשיאה. אני כמעט מתעלף מחוסר חמצן למוח. ואז מגיעה ההזמנה לפרמיירת הסרט (היו ימים שאני ואולפני פוקס דווקא היינו סחבקים. חלפו להם). אני וג’ורג’ לוקאס והריסון פורד וליאם ניסן (ועוד 800 איש) באותו אולם. ככה זה נראה:

==================

פורסם במאי 1999, “זמן תל אביב”:

 

הסאגה התחילה
כן, כן, “סינמסקופ” היה שם! דיווח ישיר, עם לחץ דם גבוה במיוחד, מהקרנת הבכורה העולמית של “מלחמת הכוכבים, פרק 1: אימת הפנטום”, שייצא באמריקה ביום רביעי הקרוב

השבוע נזכרתי למה רציתי להיות מבקר קולנוע. בטח: המשכורת הגבוהה, הבתים המפוארים, המכוניות המהירות, הפרסום העולמי, מכתבי המעריצים וההופעות בטלוויזיה, כל אלה הן טובות הנאה נחמדות מאוד שעושות את העבודה נעימה וקלה יותר, אבל הן לא הסיבה העיקרית (למעשה, הייתי עושה את אותה עבודה גם עם משכורת ארבע-ספרתית, דירת חדר ומחשב עם מעבד פנטיום 200 בלבד). זה הסרטים, אתם מבינים? הסרטים! זו האובססיה הדי מסובכת הזאת שמשלבת בין נטייה מופרזת לאספנות וחוסר סבלנות קליני שגורמת לי לרצות, באופן נואש, לראות את כ-ל הסרטים וכמה שיותר מהר.

יש כל מיני סיבות שגרמו לי להעתיק את מפקדת “סינמסקופ” מתל-אביב לניו יורק, ובכורת הסרט הראשון בטרילוגיה החדשה של “מלחמת הכוכבים” בהחלט היתה אחת מהם. לא יכולתי לסבול את המחשבה שאצטרך לחכות עד יולי כדי לראות את הסרט בארץ, שלא אוכל לחוות בזמן אמת את האורגיה התקשורתית שמתנהלת סביב הסרט הזה, שאצטרך להסתפק רק במבחר הצעצועים המצומצם שיגיע ארצה בחסות טויז-אר-אס (בעוד המבחר הגדול והמרהיב באמת של צעצועים הגיע בלעדית לאף.איי.או שווארץ, חנות הצעצועים העצומה בשדרה החמישית). לא ידעתי בדיוק למה אני מצפה מ”מלחמת הכוכבים, פרק 1″ אך ידעתי דבר אחד: אני רוצה להיות הראשון שרואה את הסרט.

זה מה שעשיתי כאן, בתפוח הגדול, בחצי השנה האחרונה – עקיבה אובססיבית, כמעט פלילית, אחר כל אינפורמציה שתוכל לקרב אותי אל הצפייה בסרט. היו אחרים שבחרו בדרך אחרת: הם הקימו מאהלים מחוץ לתיאטרון מאן הסיני בהוליווד ולקולנוע זיגפלד בניו יורק והם מצפים להיות הראשונים שייכנסו לאולם לראות את הסרט (מכיוון שרוב בתי הקולנוע באמריקה לא מוכרים כרטיסים מסומנים – “מה זה כאן, האופרה?”, הם שואלים – הראשונים שנכנסים לאולם הם גם אלה שתופסים את המקומות הכי טובים). בדיעבד, ייתכן והשיטה שלהם מוצלחת, הם בהחלט הפכו לסלבריטאים והתארחו, בשידור חי מפינת הרחוב שלהם, כהומלסים מתוך בחירה, בלא מעט תוכניות אירוח. אך זו לא שיטה שמתאימה לאופי שלי. כלי הנשק העיקריים שלי הם הפקס או המודם וההדק שמפעיל אותם הוא המקלדת. ואכן, על יחצני ומפיצי פוקס המאה ה-20 בארץ ובלוס אנג’לס נחתו כמויות היסטריות למדי של אי-מיילים עד שהגיעה, סוף סוף, ההזמנה לא רק להיות נוכח בהקרנה אלא גם לפגוש אישית את יוצרי הסרט.

ג’ורג’ לוקאס מבוהל מההייפ שנבנה סביב הסרט שלו. בשלב זה, הוא עובר בין העיתונים ומנסה להנמיך ציפיות. המלחמה העיקרית שלו היא נגד אתרי האינטרנט שאמנם עוזרים לו לשווק את הסרט ועוד עושים זאת בחינם, אך גם יכולים להרוס לו את הסרט (ביקורות מאוכזבות ראשונות מהסרט כבר התפרסמו באתרי אינטרנט בשבוע שעבר. למחרת, אולי מתוך רצון לאזן, התפרסמו גם ביקורות נלהבות). כדי להילחם במעריצים, שכמו וירוס מחשבים שובבי אך אלים מאוד, מנסים להסתנן להקרנות העיתונאים, ההקרנה של “פרק 1” היתה מאובטחת כמעט כמו ביקור ממלכתי של ראש מדינה זר. זה התחיל בדרישה לבוא לאסוף את הכרטיסים, שמחשש לדליפה לא הופצו בדואר, והמשיך בשינוי של הרגע האחרון של מקום ההקרנה.

הכי לא נעים לי מקבוצת המעריצים שעדיין עומדת בתור ליד קולנוע זיגפלד ברחוב 47. בעוד הם מחכים כבר שבועיים בתור, התכנסו להם, בחשאיות מעוררת הערכה, למעלה מ-800 עיתונאים ושחקנים בקולנוע יונייטד ארטיסטס ברחוב 14, ביום חמישי שעבר, כדי לצפות בסרט הכי מצופה בעולם.

זו היתה אמורה להיות הקרנה לעשרות נציגי העיתונות הזרה בניו יורק, חלקם הגיעו במיוחד מארצם (ביחס לגודל האוכלוסיה, יש לציין שהנוכחות של התקשורת הישראלית באולם היתה ממש מרשימה). השורות האחוריות באולם נשמרו לבעלי תגים מיוחדים – מין הסתם עיתונאים חשובים מאיתנו, חשבתי. אך לא, המקומות האלה נשמרו לידידי ההפקה ואם יורשה לי להסית לשנייה את “סינמסקופ” לכיוון “הסיירת” אספק לכם גם רשימת שמות נוצצת: ברנדן פרייזר, סוזן סרנדון, טים רובינס ואוליבר פלאט היו שם, כמו גם אנשי ההפקה עצמם: ליאם ניסן, נטלי פורטמן, יואן מגרגור, אחמד בסט, ריק מקאלום (המפיק) ולבסוף – נמוך ושמנמנן ממה שהייתם מדמיינים – ג’ורג’ לוקאס בעצמו ולצידו האן סולו – סליחה, הריסון פורד – ומליסה מתיסון (תסריטאית “אי.טי”, ידידה אישית של הדלאי למה ואשתו של פורד).

למעשה, אחרי תרועת החצוצרות של לוגו פוקס ועליית הכותרת “לפני זמן רב, בגלקסיה רחוקה מאוד…”, יכולתי לצאת מהאולם. משימתי הוגשמה. ניצחתי. ג’ורג’ לוקאס יגיד את זה היטב יום למחרת כשיישאל על הטירוף, ההערצה והציפיה לקראת הסרט שלו: “הציפיה עצמה היא האירוע המלהיב עבור האנשים האלה, הסרט הוא פרט משני בה”. זה כה נכון.

אז איך היה, אתם רוצים לדעת? אני עוד לא ממש יודע, או יכול להגיד. יש לכך שתי סיבות: הראשונה היא תחושת מחויבות מסויימת כלפי האנשים שדאגו שאהיה בהקרנה הזאת, אנשי פוקס בארץ ובאמריקה שהיתנו את ההזמנה בעמידה מסוימת של לוח זמנים מבחינת פרסום הביקורת. במקרה הזה, לעומת מקרים אחרים, אין לי בעיה עם מה שעשוי להיראות כניגוד אינטרסים או כמכירת הנשמה לשטן. בכל מה שקשור ל”מלחמת הכוכבים”, למרות תעודת הפלסטיק בארנק שלי, אני לא עיתונאי ובוודאי שלא מבקר קולנוע, אני קודם כל מעריץ וכרגע אני מעריץ אסיר תודה.

סיבה שניה: הבעיה עם ההערצה שלי עם “מלחמת כוכבים” היא שההתרגשות יצרה אצלי מין גלאוקומה רגעית. 16 שנה אני מחכה לסרט הזה ואני חייב להגיד שהלב פעם באישונים לכל אורכו וקצת עירפל את הצפייה. אני לא לגמרי בטוח שדיווח כלשהו שהייתי מעביר כרגע על “מלחמת הכוכבים” יכול להיחשב אמין. כפי שעשיתי בשנה שעברה עם “טיטאניק”, אני קודם כל אראה את הסרט פעמיים-שלוש לפני שאכתוב עליו ביקורת. נדמה לי שכשקיימת כזו ציפיה סביב סרט הרי שביקורת פשטנית של “טוב” או “רע” היא לחלוטין לא לגיטימית ו”מלחמת הכוכבים, פרק 1″, אתן לכם את המעט הזה, מורכב לי מדי מכדי שיהיה אפשר להכתיר אותו תחת שם תואר אחד.

ביום רביעי, סוף סוף, ייצא הסרט באמריקה. הצפייה השניה תהיה קלה יותר, נטולת לחץ – כמו לאכול במסעדה מומלצת אך לא כשמתים מרעב אלא כשבאמת רוצים להרגיש את נימי הטעם – הצפייה השלישית, העיתונאית, כבר תשים לב יותר לתגובות הקהל, בניסיון לבדוק האם ההו-הא סביב הסרט הצדיק את עצמו או שמא מדובר באכזבה ציבורית (במילים אחרות: איך יקבל הציבור האמריקאי את הסרט, כמו “טיטאניק” או כמו “גודזילה”, או – כפי שנראה כרגע הגיוני יותר – כמו “העולם האבוד, פארק היורה 2″?). מה שאומר שהחל מהיום ועד ב-8 ביולי, מועד יציאת הסרט בארץ, תמצאו הרבה איזכורים ל”מלחמת הכוכבים, פרק 1” כאן ובשאר מוספי “מעריב”.

=========

עברו לקרוא את חלק ב’ ובו אני פוגש את ג’ורג’ לוקאס במעלית.

נושאים: בשוטף

2 תגובות ל - “מן הארכיון: ״מלחמת הכוכבים, חלק 1: אימת הפנטום״. פרק א’”

  1. Eran 10 פברואר 2012 ב - 1:10 קישור ישיר

    ראיתי את 21Jump Street
    זה יוצא בעוד קצת יותר מחודש ועוד אין דירוג אבל מדובר בקומדיה פסיכית למבוגרים בה כל מילה שלישית זה פאק או מאדרפאקר. (hard R)
    ספוף מופרע על סרטי שוטרים שמראה לאדגר רייט וסיימון פג מאיפה בדיוק זורחת השמש.
    ג’ונה היל וצ’אנינג טייטום משודרגים אצלי למעמד של A-listers.
    ואל תתנו לביקורות להרוס לכם את הכיף שבזיהוי פרצופים מוכרים מהסדרה שצצים להופעות אורח. באמת חבל לדעת מראש מי כן או לא מבליח לכמה שניות.


השאירו תגובה