הנה פרק א'. והנה פרק ב'. וזהו פרק ג':

==================

הפתיח מ-2009:

וזהו. סאגת "אימת הפנטום" שהתחילה במאי הגיעה לסיומה באוגוסט, כשהסרט עלה סוף סוף בבתי הקולנוע בארץ, לא לפני שלוקאס דרש מכל אולם שהציג את הסרט לשדרג את מערכת הסאונד לדולבי EX. זו הביקורת שכתבתי על הסרט. וכאמור, כיום יש לא מעט סצינות ב"אימת הפנטום" שמולן אני צריך לעצום עיניים במבוכה. יש בסרט כל הרבה טעויות תסריטאיות. ולא מעט רגעים של שיקול דעת פשוט שגוי. אבל יש כמה סצינות פעולה מצוינות: מירוץ הפודים, הקרב בין דארת-מול וקוויי-גון. אני מאוכזב מהסרט, ירד לי מג'ורג' לוקאס לגמרי, אבל אני מסרב לשנוא אותו. הוא היה חשוב מדי לילדותי.

=================

פורסם באוגוסט 1999, "זמן תל-אביב"

ב-19 במאי פרצה בארצות הברית מלחמת אזרחים ואיש לא הרגיש. אחרי שבוע של הפצצות עומק קטלניות מצד מבקרי הקולנוע המרכזיים באמריקה נפתח "מלחת הכוכבים, פרק 1: אימת הפנטום" והמוני בני ובנות 13 עד 33 הסתערו על בתי הקולנוע להגן בגופם על הסרט ולכבוש אותו בחזרה מידיה של אימפריית התקשורת המרושעת. ראיתי אותם ביציאה מהסרט, ראיתי אותם בראיונות לרשתות הטלוויזיה שחיכו להם בחוץ, קראתי את דבריהם בכתבות ובמכתבים למערכת. רואים להם בעיניים שהסרט לא היה כל מה שהם קיוו ממנו, שהוא היה מבולגן מדי, צפוי מדי, פשטני מדי, שהוא הוסיף להם מעט מאוד על היקום של "מלחמת הכוכבים", עליו קראו ב-16 השנה האחרונות באלפי המוצרים הנלווים שהנפיקו חברות הבת של ג`ורג` לוקאס. ובכל זאת, הם התייצבו לצד הסרט, הריעו לו ואפילו חזרו לצפות בו שוב, בעיניים רחוצות מציפיות שמוכנות לשנן את הרגעים הטובים – ובאלוהים, יש כמה כאלה – ולמחוק מהזכרון את הרגעים הרעים – למרבה הצער, יש אפילו יותר כאלה.

האמת, למרות שגם לי יש לא מעט הערות בנושא, חלק גדול מאוד מהביקורות נגד "מלחמת הכוכבים, פרק 1" פשוט לא הבנתי. חלק מהם התבסס על דעות קדומות נגד לוקאס, הדור שלו וסוג הקולנוע שהוא עושה, וחלק התבסס פשוט על טענות שגויות (כמו הביקורת שטענה נגד העולם הגברי המיוצג בסרט ושבא לידי ביטוי בעובדה שבמועצת חכמי הג`דיי, בראשה יושב יודה, אין אפילו אשה אחת. ובכן, יש). אבל אם קראתם את רוב הביקורות שהתפרסמו עד היום בעיתונים האמריקאים ובאתרי האינטרנט תדעו לכם שכולם צודקים, גם אלה שקטלו את הסרט בגלל העלילה המרושלת שלו וגם אלה ששיבחו אותו בגלל היותו ספקטקל ויזואלי עשיר. כל פריים בסרט הוא יצירת מופת קטנה – הצפייה בסרט, פריים-פריים, בגרסת הדי.וי.די תהיה חווייה מדהימה. הבעיה היא – והבקרובים לסרט כבר רמזו לכיוון הזה – שלוקאס דוחס פנימה המון פרטים המתלבשים על פחות מדי עלילה.

בארץ טרם התחילה ההפצצה מצד הביקורת, ובהכירי את מנגנוני הביקורת לא צפוי הרבה יותר מאמבוש צלפים קצר ובלתי מורגש. אך מה לגבי המעריצים? האם תקום בישראל תנועת רזיסטנס שתאמץ את "מלחמת הכוכבים, פרק 1" ותהפוך אותו ללהיט למרות מגבלותיו, אולי אפילו בגלל מגבלותיו, מתוך חמלה, מתוך נוסטלגיה? נדמה לי שאני חרד יותר לגלות את התשובה לשאלה הזאת מאשר המפיץ המקומי של הסרט.

זה לא המקום בו הייתי רוצה להיות, מונח על גדר התיל הדוקרנית בין המחנות. אבל אני שם – מבקר קולנוע לפרנסתי, מעריץ עצום של סדרת סרטי "מלחמת הכוכבים" באישיותי – למי אשמור אמונים? לצד מי אתייצב? אכן, לא היה לי קל לכתוב על הסרט עד כה. רציתי לראות איך יגיב הקהל לסרט, רציתי לוודא שמה שקיוויתי שיקרה אכן יקרה – שהמעריצים האדוקים יתמכו בסרט, מבלי לשקר ומבלי להגיד שמדובר ביצירת מופת, אלא מתוך הבנה שקולה שלמרות שזה לא הסרט לו המתינו במשך 16 שנה, הוא עדיין שימושי בתור סם מרגיע, נסיוב משכך ציפיות שיעביר את הקריז עד הסרט הבא בסדרה.

לא לגמרי הבנתי עד רגע זה האם "מלחמת הכוכבים, פרק 1: אימת הפנטום" יצא ככה בגלל שג`ורג` לוקאס טעה בהערכת קהל היעד המרכזי של הסרט או בגלל שהוא העדיף להתעלם ממנו. ב-16 השנים שעברו מאז "שובו של הג`דיי" – וב-22 השנים שחלפו מאז לוקאס כתב וביים בעצמו סרט – פורסמו כל כך הרבה ספרים וחוברות קומיקס העוסקים בהרפתקאות ההמשך של גיבורי הטרילוגיה הראשונה, התפרסמו אנציקלופדיות ולקסיקונים המקבצים את עולם המושגים של היקום הזה ופותחו משחקי מחשב – חלקם מוצלחים הרבה יותר מהסרט הזה – המאפשרים למשתמש לשוטט בגוף ראשון בתוך העולם שכה מוכר לו מהסרטים. מי שצרך את החומר הזה, אפילו לא באדיקות, הצליח להבין ממש לא רע מה קרה ב-30 השנים שקדמו למפגש בין לוק סקייווקר ואובי-וואן קנובי, אירועים בהם תעסוק הטרילוגיה הנוכחית. אך לוקאס התעלם מכך וכתב תסריט בסיסי מאוד, שהקו העלילתי שלו כמעט זהה לזה של "מלחמת הכוכבים" המקורי, אך כזה בו קשה להזדהות עם רוב הדמויות.

יהיה קל, מתסכל וארוך מדי למנות כאן את מגרעות הסרט. החל מההחלטה שלו להציב במרכז עלילת סרט הילדים הזה – שדומה יותר ל"ווילו והנסיכה" ו"הנסיך הקטן" מאשר ל"מלחמת הכוכבים" – סכסוך פוליטי על מיסוי נתיבי סחר אינטרגלקטים (סליחה?). העלילה הפוליטית הזאת גורמת לסרט להיות פטפטני להחריד. אני מניח שדרכה רצה לוקאס להראות איך, כמו היטלר, תפס הסנטור פלפטין את תפקיד הקאנצלר של הסנאט הגלקטי בדרכים דמוקרטיות – אל תתפלאו למצוא סצינה בפרק 2 בה היכל הסנאט עולה באש – בשעה שתושבי נאבו שוחרי השלום סובלים תחת כיבוש ונאספים למחנות ריכוז (לא רואים אותם). הסנטור פלפטין הוא האיום הנסתר אליו רומז שם הסרט ("The Phantom Menace", שהפך בעברית לסרט שנשמע כאילו הוא עוסק בחרדה מפני מטוסי קרב צרפתיים). ביום הוא נציגה החייכן, הפשרן ושומר השלום של המלכה אמידלה בסנאט הגלקטי, בלילה הוא אביר סית` מחרחר מדון המאמן שוליה עם פנים המקועקעים בשחור ובאדום. אבל ראינו את "שובו של הג`דיי", אנחנו מכירים את הקיסר פלפטין, הבוס של דארת ויידר שמוכן להרוג את לוק סקייווקר בברקים הפורצים מכפות ידיו אם לא יסכים לעבור לצד האפל של ה-Force. כך שאין שום דבר נסתר בחיוך הדיפלומטי המעושה של הסנאטור פלפטין. האם לוקאס באמת כתב את הסרט עבור קהל שמעולם לא ראה את הטרילוגיה המקורית שלו? מה, הוא שאף לקהל של ארבעה?

אך אני שוב סוטה, נותן לכעס שלי להוביל אותי אל הצד האפל. אני מתנצל. מאחורי תסריט הדיקט שלו, "מלחמת הכוכבים, פרק 1" חושף עולם דיגיטלי מרהיב למדי. הבימוי של לוקאס, חסר יציבות ומהוסס ככל שיהיה, יודע לחזור שוב ושוב אל המקומות בהם הוא מרגיש הכי נוח.

קחו, לדוגמה, את הסצינה המרכזית של הסרט, מירוץ הפודים (מעין סירת אופנוע קטנה, המכונה תרמיל, Pod, הקשורה לשני מנועי ענק שהוסרו מחלליות ושהופכות את המתקן האימתני הזה לאופנוע עצום ומהיר להחריד). כשצפיתי בסרט לראשונה, בהקרנה בה נכחו יוצרי הסרט וכוכביו, התפלאתי למה לוקאס בחר לשבת כל כך רחוק מהמסך. בסצינה הזאת, בה מתקיים מירוץ תרמילים רב מהירות ועתיר אדרנלין, הבנתי: באחד הרגעים בהם מתפוצץ אחד התרמילים וחלקי המנוע מתעופפים לכיוון המסך, כל יושבי האולם התכופפו בבת אחת, בניסיון להתחמק מפגיעת השבר. זה בוודאי הברומטר של לוקאס להבין האם הסרט שלו הצליח: מהמקום שלו הוא ראה 800 ראשים מתכופפים סימולטנית מול אפקט דיגיטלי דו מימדי. הוא הצליח להביא לצופים חוויית צפייה כה בסיסית, כה ראשונית, שמחזירה את הצופה מאה שנה אחרונה, אל הימים בהם ברח הקהל מאולם ההקרנה כשעל המסך נראתה רכבת מתקרבת. זה לא הישג מבוטל כלל ועיקר וזה אינו הניצחון היחיד של הסרט.

בסיקוונס האחרון של הסרט מנסה לוקאס להיות שאפתני יותר מאי פעם ולחתוך הלוך ושוב בין ארבע סצינות קרב המתרחשות ברחבי הכוכב נאבו וסביבו. הסיקוונס הזה מאחד, לכריך אינטרגלקטי אחד גדול, את כל מה שמשובח ומחורבן בסרט הזה. תמצאו בו סצינות מצוינות צמודות לסצינות עילגות, דמויות נחושות לצד דמויות – כמו אלה של אנאקין סקייווקר וג`אר-ג`אר בינקס – שכל הצלחה שלהם הושגה בטעות, באקראיות וללא צידוק פנימי (המילה "אופס" נאמרת בסיקוונס הזה הרבה יותר מדי פעמים) ובסופו של דבר, למרות שהעריכה הצולבת הזאת יוצרת תחושה אפית גרנדיוזית ומעניקה לסרט ניחוח גריפית`יאני, היא גם פוגעת ביכולת של האירועים להשפיע רגשית על הצופה ולגרום לו להפנים את משמעותן.

וכך, אחרי סיקוונס קרבות מרהיב למדי, קצבי ודחוס – לפחות, יחסית להתנהלות הנינוחה של הסרט עד אז – מגיע מצעד הניצחון בו מתאחדים הגאנגאנים (הגזע שג`אר-ג`אר בינקס הוא נציגו הבולט בסרט), בראשות מנהיגם הירוק והדוחה, בוס נאס, עם שכניהם לכוכב, אנשי נאבו, בראשות המלכה אמידלה. בוס נאס, אחד הטיפוסים הכי פחות נעימים בסרט, הוא הדבר האחרון שהייתם רוצים לראות בסרט, והוא הדבר האחרון שאתם רואים בסרט, כשהוא ניצב במרכז הפריים מניף בידיו כדור אור בוהק (הסרט לא מסביר מהו הכדור הזה, וצריך לפתוח את תסריט הסרט כדי להבין שזהו "כדור השלום"), ועם הווייפ הסופי עולות כותרות הסיום. זהו סיום חפוז, לא מובן, לא סגור רגשית המתמקד בדמות הכי פחות מוצלחת בסרט. זה הסיום הזה שמוציא את הקהל מבולבל בסוף הסרט. בסופו של דבר האכזבה מהסרט לא נובעת מכך שעם עליית כותרות הסיום אתם אומרים לעצמכם "תודה לאל שזה נגמר" אלא "מה? נגמר? זה הכל?". "מלחמת הכוכבים, פרק 1" נגמר בדיוק בנקודה בה הוא התחיל לתפוס תאוצה ולהיות מעניין.

בכלל, המגרעת העיקרית של הסרט היא שהסצינות הטובות קצרות מדי והסצינות המייגעות נמשכות לנצח – כמו זו בה נפרד אנאקין מאמו. כך קורה, למשל, שדארת מול, הדמות המנוולת והכריזמטית ביותר בסרט שאחראית לסצינת הקרב המוצלחת ביותר בסרט והפכה כבר לדמות הכי מזוהה של השנה, למעשה נמצא בסרט, בסיכום מצטבר, לא יותר מחמש דקות. לוקאס, חסר הסבלנות ונעדר הריכוז, מזפזפ מהר מדי בין הדמויות והאירועים, דוחס הרבה יותר מדי איזכורים לסרטים הקודמים (או שמא, הבאים) בסדרה ויוצר, בעצם קטלוג בתנועה של מוצרי המרצ`נדייזינג הניתנים לרכישה ביציאה מהקולנוע. העובדה שאחרי הצפיה בסרט החשק לרכישת הצעצועים מתוכו רק גובר מוכיחה משהו על האפקטיביות שלו, אם לא כאמנות אז לפחות כטיזר מסחרי מגרה חושים.

ציוץ