"סערת רוחות", ביקורת
פורסם ב"פנאי פלוס", 8.2.2012
הערה ראשונה: "סערת רוחות" ("Take Shelter") שביים ג'ף ניקולס הוא מאותם סרטים שרק אם אגדיר כאן את הז'אנר שלו זה יהיה בבחינת קלקול חוויית הצפייה. כל מה שאני ידעתי על הסרט לפני הצפייה בו היה: א. זה סיפורו של גבר המתמודד עם קטסטרופה כלשהי שנמצאת באופק. ב. זה אחד הסרטים הכי מדוברים שיצאו מפסטיבל סאנדאנס בשנה שעברה. לכן השאלה שכל הזמן ניקרה בראשי בעת הצפייה היתה "באיזה סוג של סרט אני נמצא?". זה המתח האמיתי בסרט. כי על פי הז'אנר אתם יודעים לצפות פחות או יותר לאן תלך העלילה. אבל בלי לדעת באיזה סרט אתם, אתם אשכרה נמצאים בחרדה. אם זה סרט אימה, אז הלך על כולם. אם זו דרמה, אז רק הלך עליו. אם זו דרמה פסיכולוגית, אולי כולם ייצאו בסדר מהסיפור הזה, פיזית אם לא נפשית. כתוצאה מכך הצפייה ב"סערת חושים" היתה אחת החוויות המטרידות, המותחות והמלחיצות שעברתי בעת האחרונה. וכל זה, רק כי לא ידעתי מראש מה הז'אנר. לא מה העלילה, מה סוג הסרט. לכן ראו הוזהרתם: ז'אנרים הם ספוילרים. ואולי, אם אתם מחבבים את הסרטים שלכם אינטנסיביים, זה כל מה שאתם צריכים לדעת לפני הצפייה בסרט (למעשה, אפילו התרגום המתחכם בעברית "סערת רוחות" הוא סוג של קלקול הסרט כי הוא מכוון למקום מסוים. במקור הוא נקרא "תפוס מחסה" – עצה טוב לא רק לגיבור אלא גם לצופים – ותרגום כמו "סערה מתקרבת" או "סערה באופק" היה משאיר הכל עמום יותר).
הערה שנייה: בוודאי יצא לכם לשים לב שאני לא מרבה לדבר כאן על שחקנים ועל משחק. כן, זה פגם כלשהו אצלי, אני נוטה לקחת את עבודתם כמובנת מאליה. אני מבחין יותר בעבודתם של הבמאים, התסריטאים והצלמים (לעיתים נדירות אדע להגיד לכם מה עשה העורך בסרט). בשבועות האחרונים זה קצת השתנה: הדבר היחידי שבאמת אהבתי ב"אשת הברזל" היה המשחק של מריל סטריפ. ב"פרידה" נגעו לליבי השחקנים שמגלמים את האב, האם והילדה. אבל ב"סערת רוחות" זה פשוט הוריקן של משחק. מה שמייקל שאנון ("אימפריית הפשע") וג'סיקה צ'סטיין ("העזרה", "החוב", "עץ החיים") עושים בסרט חזק יותר מכל שוט של אפקטים מיוחדים שסביבם. שני אנשים הגונים, רגילים, שהולכים ומתפרקים מול המצלמה, חייהם מתפוררים מול עינינו. שאנון הוא כמו ענק שהולך וקמל, וצ'סטיין – בתפקיד היחיד שלה השנה בו היא לא מגלמת דמות משנות השישים – כמי שחווה אימה אמיתית מכך שבעלה מתפרק לה.
ועכשיו עוד על הסרט. אם טרם צפיתם זה עשוי לקלקל (כמו כל ביקורת, אגב), אז קבלו אזהרה.
לקרטיס (מייקל שאנון) יש סיוטים. בלילות הוא חולם שסערה עצומה עומדת להגיע ולהחריב הכל. ובכלל, נראה שהטבע השתגע. אבל רק בחלומותיו. כשהוא מתעורר הכל נראה תקין. עכשיו, אם רק היינו יודעים באיזה סרט אנחנו כדי לפענח את חלומותיו. על סמך חלומותיו מתחיל קרטיס לבנות למשפחתו מקלט נגד הסערה הצפויה. אה, אנחנו בסרט תנ"כי! קרטיס הוא נוח של ימינו והמקלט הוא התיבה שלו. כולם לועגים לו, אבל הוא ממשיך לחפור ולבנות. כולם יטבעו במבול, והוא ומשפחתו ינצלו. אבל רגע, אז אנחנו מגלים שאמו של קרטיס מאושפזת במוסד פסיכיאטרי כי מאובחנת כפרנואידית/סכיזופרנית. אה, אז אנחנו בדרמה פסיכולוגית. הגבר האמריקאי נדבק בווירוס הנפשי של אמו והוא הולך ומשמיד את חייו בשל כמה הזיות, שבוודאי מבטאות משבר עמוק יותר של תפקוד. אבל אז נדמה שאולי חלק מהחלומות מתחילים להתגשם בעולם האמיתי. רגע, אז אנחנו בסרט אפוקליפטי? ואכן, היו כאלה שראו ב"סערת רוחות" מעין יצירה אחות ל"מלנכוליה". אבל אני חשבתי דווקא על סרט אחר: על "דוני דארקו". גם שם כמו פה נמתח קו ברור בין הזיות, חלומות ונבואות. גם, כמו פה, הגיבור נשלח מיד לפסיכיאטר כדי לטפל במצוקתו. גם שם, כמו פה, בסופו של דבר זה משהו אחר לגמרי, מפותל הרבה יותר.
וכשם ש"דוני דארקו" טיפל במצוקת גיל הנעורים ותסביכי התיכון באמצעות סיפור שחציו פסיכולוגי וחציו על טבעי, כך עושה "סערת רוחות" לסיפורו של הפרולטריון האמריקאי. לאורך כל הסרט יש נראטיב נוסף העוסק בביטוח הבריאות של הגיבור, ובקו הכלכלי העדין מאוד עליו צועדת המשפחה: כל עוד האב יוצא כל בוקר לעבודת הכפיים המפרכת שלו כאיש קידוחים, כולם חיים בנוחות וברווחה. ברגע שהוא מתערער, המשפחה קורסת כלכלית (וחברתית) באופן מיידי. כלומר, אליבא דכלכלת אמריקה, האפוקליפסה באופק נמצאת תמיד. מספיק מחלה קטנה של המפרנס העיקרי כדי שיגיע סוף העולם. מצב שבהחלט יכול לעודד אימה קיומית והתקפי חרדה. אבל אולי זה יותר מזה.
לכן, לא רק "דוני דארקו". גם "יהודי טוב": מעין משל מלחיץ על איוב בן ימינו שהכל סביבו קורס וכולם משוכנעים שהוא יצא מדעתו. למעשה, זה סרט שבו אנחנו כה נקשרים לדמויות הראשיות עד שאנחנו מייחלים לכך שכל חלומותיו יתגשמו ותגיע הסופה שתכלה את הכל, רק כדי שנדע שהוא היה בסדר כל הזמן. זה כוחו של הקולנוע: אנחנו מוכנים לוותר על כל העולם, רק כדי להבטיח שהגיבור שלנו, זה שאנחנו מזדהים איתו, ייצא בסדר.
אתמול ראיתי את הסרט. ידעתי עליו די הרבה לפני שראיתי אותו(חוץ מהסוף), זה עדיין לא הפריע לצפייה שלי, אני לא חושבת שהיו הרבה סרטים השנה שגרמו ללב שלי לדפוק ככה! אחרי שהסרט נגמר היית כל כך מוטרדת ורציתי לחשוב עליו שהלכתי ברגל הביתה.
אופטופיק.
בשקט בשקט, קולנוע רב חן במגדל האופרה נסגר. הוא אמנם גם פעל בשקט בשקט בשקט בשנים האחרונות, אבל עדיין, הוא היה מאוד קרוב לבית, ובימים חורפים כמו היום זה היה פתרון מושלם…
אני כבר מזמן חושב שצריך להפוך את כל הקניון המת הזה לאיזה יס פלאנט ענקי. אדרי? גרדינגר? מישהו?
איך אתה בדיוק מבחין "יותר בעבודתם של במאים" בלי להבחין במשחק? זה חלק כל כך מרכזי (אם לא "ה"מרכזי) בעבודת הבימוי.
===============
רוה לערן: האמנם?
יאיר, נדמה לי או שעדיין לא העלת ביקורת על נערה עם קעקוע דרקון? מחכה לה בקוצר רוח האמת 🙂
קמפיין האוסקר של ז'אן דוז'ארדן בהילוך גבוה. צחקתי:
http://www.funnyordie.com/videos/6cddad07b7/jean-dujardin-s-villain-auditions
עכשיו ראיתי – אהבתי את מה שכתבת – על ז'אנרים ואת "הוריקן של משחק" 🙂
אגב שאלה יאיר: מה אם אפליקציית אייפון של הבלוג? נראה לי שמגיע לך דבר שכזה, לא?
אתה צודק, על הכל אפשר להתווכח.
אני קורא את הבלוג שלך פחות משנה ויכול להיות שאני טועה, אבל לפי הסרטים שכתבת עליהם בחיוב נראה לי שאתה יודע טוב מאוד לזהות עבודת בימוי שחקנים. ובמיוחד כשיד הבמאי/ת מורגשת באנסמבל כולו, ולא רק בשחקן אחד (ראה ערך מריל סטריפ).
take shelter מביא משחק מדהים של כל המשתתפים (מישהו קרא לזה "הוריקן") וניקולס עובד כבר סרט שלישי עם שאנון. להתעלם מהעובדה שיש פה יד מכוונת, חזון מדויק ואחיד ומשמעת מטורפת מרגיש לי קצת התממות.
ובהזדמנות תקשיב לאלכסנדר פיין מדבר על איך הוא והעורך שלו קוין טנט יוצרים את הפרפורמנסס (performances) בחדר העריכה (אולי זה יעזור לך לזהות עריכה טובה, שזה באמת אחד הדברים היותר קשים לזהות).
ערן- לינק?
אילן, נדמה לי שזה היה בקומנטרי בדיוידי של sideways.
בכל מקרה הם מאזכרים את זה בשיחת הבמאים השנתית של ההוליווד ריפורטר (מתחיל בדקה 50:00):
http://www.hollywoodreporter.com/video/video-award-season-roundtable-series-directors-uncensored
אני אחפש את המקור.
תמוהה לי שיש מי שיושב סרט ותוהה באיזה ז'אנר מדובר. בד"כ השאלה הרגילה אינה מה הז'אנר אלא על מה הסיפור וזאת בלי קשר לז'אנר. בסרט הזה ובאופן שראוי להצדעה, היוצר מצליח לתעתע בצופה כשהוא מונע ממנו את נק' האחיזה שתרפה אותו לכסא בתנוחה של "הבנתי"ובכך הוא מצליח לשמר מתח, סקרנות ועניין.
מעבר למשחק שאכן ראוי לציון (בייחוד האשה שמצליחה להעמיד בצל את כל השאר אפ' שהם יוצאים מהכלל), צריך לציין כאן את התסריט. כבר מזמן מזמן לא ימא לי לראות תסריט מבין כ"כ טוב את המהמורות שהעלילה שהעלילה מניחה לפניו, מתייחס אליהן ופותר אותן.
לכל אלה שכ"כ התלהבו מאתר תסריטים ובאמת מאמינים שמקריאת תסריט אפשר ללמוד משו, קחו סרט כזה, צפו בו היטב ואם יש לכם כשרון לכתיבת תסריט, אז מן הסתם תלמדו ממנויותר מכל קריאת תסריטים מיותרת.
לא אהבתי את שגיאות הכתיב, אז חוזר.
תמוהה לי שיש מי שיושב בסרט ותוהה באיזה ז'אנר מדובר. בד"כ השאלה הרגילה אינה מה הז'אנר אלא על מה הסיפור וזאת בלי קשר לז'אנר. בסרט הזה ובאופן שראוי להצדעה, היוצר מצליח לתעתע בצופה כשהוא מונע ממנו את נק' האחיזה שתרפה אותו לכסא בתנוחה של "הבנתי". כך הוא מצליח לשמר מתח, סקרנות ועניין.
מעבר למשחק שאכן ראוי לציון (בייחוד האשה שמצליחה להעמיד בצל את כל השאר אפ' שהם יוצאים מהכלל), צריך לציין כאן את התסריט. כבר מזמן מזמן לא יצא לי לראות תסריט שמבין כ"כ טוב את המהמורות שהעלילה מניחה לפניו, מתייחס אליהן ופותר אותן.
לכל אלה שכ"כ התלהבו מאתר תסריטים ובאמת מאמינים שמקריאת תסריט אפשר ללמוד משו, קחו סרט כזה, צפו בו היטב ואם יש לכם כשרון לכתיבת תסריט, אז מן הסתם תלמדו ממנו איך צריך לכתוב יותר מכל קריאת תסריטים מיותרת.
ומלחמת החורמה התמוהה של נוריאל בקריאת התסריטים – ממשיכה. למה זה כל כך מטריד אותך?
=================
יאיר ל-ק: נוריאל הוא טרול ידוע במחוזותינו. וטרולים, כשמזכירים את שמם, תמיד עונים. לכן צריך לזהות אותם ולא להתייחס אליהם, ככה אין להם למה להגיב. אתה מזהה טרול בזה שהוא נגד הכל ושונא את כולם כי כולם טיפשים חוץ ממנו, בעיקר בעל הבלוג שהוא בא כל יום לקרוא. גם כשהוא כותב טקסט זהה למה שנכתב לפניו הוא יתחיל בכך שזה שכתב לפניו הוא טיפש ולא מבין כלום. ככה זה, זה חזק מהם. עניין של ניהול כעסים ובמקרים רבים, כנראה גם שתיינות.