מחושך לאורלנדו
תל אביבים: אני חושב שאתם צריכים למצוא סיבה להגיע לבית ציוני אמריקה לראות את ההשקה המחודשת של בית הקולנוע שם. זה מבט אל העתיד הקרוב מאוד, וזה מבט שממלא אותי אופטימיות גדולה. האם יתכן שהפתיחה המחודשת של בית ציוני אמריקה מסמלת את שובו של בית הקולנוע השכונתי? זה בהחלט אפשרי. לא רק קולנוע שכונתי, אלא קולנוע שיוצא מידיהם של בעלי הון ותאגידי הקולנוע וחוזר לידיהם של היזמים הקטנים. במקום לפתוח מסעדות, יפתחו חדרי הקרנה לסרטי איכות.
את הקולנוע בבית ציוני אמריקה מנהל עודד הורביץ, מי שהיה אחראי על בית הקולנוע גם בגלגול הקודם שלו, כשהיה שכיר של חברת יונייטד קינג ואחראי הרפרטואר שלה, כשהיתה זכיינית הקולנוע בבצ"א אי שם בשנות התשעים (לפני שליונייטד קינג היה את סינמה סיטי ולפני שהורוביץ פרש והקים את חברת אורלנדו). הקשר שלו עם בית ציוני אמריקה נותר ידידותי מאז, אני מניח, כי הוא כבר קיים שם כמה אירועי הקרנה (האחרון שבהם היה לסרט "האלוהי" של פאולו סורנטינו) בעיקר בסופי שבוע. בתי הקולנוע הישנים בבצ"א המשיכו לארח מדי פעם אירועי קולנוע, כמו פסטיבל דוקאביב. אבל אני מניח שכל אלה היו פיילוטים לקראת השלב הנוכחי, בו הושקעו כספים לשיפוץ האולם הגדול. מה השתנה? ראשית, לא עוד אולם לא נוח עם כסאות שהמשענות שלהם נמוכים מדי, ולא עוד אולם שבו המקומות הטובים ביותר בו שמורים למעבר ולא לצופים. הוחלפו הכסאות ומורכזו השורות. נראה כמו אולם, ולא כמו תספורת שביל באמצע.
שנית, הועפה מקרנת הפילם ואת מקומה תפסה מקרנה דיגיטלית (כריסטי, נדמה לי). זה הלב של המהפכה, כי מרגע שהקולנוע עובר להקרנה דיגיטלית איכותית כל עלויות ההפצה מצטמקות, ובמקביל מתרחבות מאוד האפשרויות הרפרטואריות.
כלומר, מרגע זה אין מניעה שכל מי שיש לו אודיטוריום במצב סביר ישקיע לא-המון-כסף ויהפוך אותו למועדון קולנוע. אני עובר ומסמן לעצמי מקומות פוטנציאליים. למשל, בית עובדי העיריה ברחוב פומפדיתא, משכנו המקורי של סינמטק תל אביב (ולפני כן, מועדון הסרט של דוד גרינברג); או האולם בבית הסתדרות המורים בבן סרוק; או האולם בבית שלום עליכם, מאחורי בית המשפט; או אחד האולמות של צוותא; או הבימרתף; או האולמות שבהם שכן עד לא מזמן קולנוע דיזנגוף. ומרגע שיש אולם במצב טוב להקרנה, היזם האנין יכול להתחיל לייצר מסגרות שבועיות להקרנות סרטים. יותר ויותר סרטים צצים בעותקים דיגיטליים ברזולוציית 2k. רק בודדים מהם מגיעים לסינמטקים או לפסטיבלים. אפשר לייצר סוף סוף מועדון לקולנוע קוריאני ואסיאתי; מועדון למיוזיקלס הוליוודיים קלאסיים; למערבונים; לסרטי שנות השבעים; או סתם ללקט את הסרטים שהמפיצים בארץ חוששים להביא (או מביאים, אבל חוששים להפיץ). זה יכול להיות עידן זהב נוסף של הסינפיליה.
(ואגב, מרגע שמשה אדרי ושאר המפיצים בארץ יתחילו לייצר גרסאות 2k לסרטים ישראליים, אפשר לשוב ולעורר בהם עניין. אני יכול בקלות לראות את "עיניים גדולות" של אורי זוהר הופך ללהיט תל אביב קטן).
עד שיקומו היזמים האלה הפצת הקולנוע העולמית תעלה כבר לשלב הבא – אני עוקב אחרי זה כבר כשלוש שנים, וזה כבר ממש כאן – של הפצה באמצעים דיגיטליים, לא פיזיים. כלומר, שבעל בית קולנוע שרוצה להציג את "הטוב, הרע והמכוער" של סרג'יו ליאונה במשך שבוע או חודש, ישלם דמי שימוש למאגר זכויות מרכזי ויוריד את הקובץ הדיגיטלי המקודד ישר להארד דיסק שלו באמצעות אינטרנט מהיר. זה יוריד את עלויות ההפצה אפילו יותר, ויהפוך כל אולם הקרנה לסינמטק פוטנציאלי.
עכשיו צריך אנשי חזון וממון ליישם את זה. ואת כל הפוטנציאל העצום הזה אני רואה כשאני מסתכל על קולנוע אורלנדו החדש. אני גם רואה רמז ראשון לזה בעובדה ש"פרל ג'אם 20" (הסרט היחידי של קמרון קרואו שכדאי לכם לראות כעת בארץ) מוצג אצלם.
אלא שהבעיה העיקרית מבחינתי בקולנוע אורלנדו היא הרפרטואר. כן, אני מבין, כדי לקיים בית קולנוע צריך קהל. ואני חושב שהורביץ איתר את הקהל הכי נאמן שיש כרגע לבתי הקולנוע בתל אביב: הפנסיונריות*. יש כרגע שלושה מפיצים שמתחרים על ליבה של הפנסיונרית התל אביבית: סרטי נחשון, סרטי אורלנדו וקולנוע חדש. סרטי נחשון כרגע מנצחים: "המפתח של שרה" ו"הנשים בקומה הששית" הפכו ללהיטים רציניים בקרב בני ה-60 פלוס. סרטי אורלנדו זנחו את הקולנוע האדג'י שאיפיין אותם בעבר (אותו הם משגרים ישר לוי.או.די) ומוצאים את הסרטים האלה. מה שמציג עכשו בקולנוע אורלנדו זה בדיוק הסרטים האלה: "האפי האפי", למשל. ברררר.
לי באופן אישי הסרטים האלה עושים רע – גם כי הם פשוט בלתי נסבלים בעיניי, וגם כי אני מפחד פחד מוות שיבוא יום ופתאום אגלה שאלה הסרטים המועדפים עליי. אלה סרטים לקהל שלא מוכן לקחת שום סיכון כלשהו ורוצה את הקולנוע שלו במרקם של דייסה אפורה ונטולת טעמים, תפריט קולנועי דיאטטי: בלי מלח (לא טוב ללחץ הדם), בלי סוכר (לא טוב ללב), בלי תבלינים חריפים (לא טוב לאני-לא-יודע-מה), בלי חתיכות קשות מדי (קשה ללעוס). קולנוע תפל. לפחות לטעמי, כן? אבל אם זה מה שמפרנס עכשיו את מפיצים הקטנים, ויוצר להם לקוחות קבועים ונאמנים, אז מצוין. אני רוצה שירוויחו וישגשגו, ואז יזכרו מה הביא אותם לקולנוע. סרטי נחשון הם אלה שהביאו את לארס פון טרייר לישראל. הורביץ (עודד, לא עמוס) הביא את אמיר קוסטוריצה ודיוויד לינץ'. יוצרים שיעשו לקהל הנוכחי שלהם התקף לב.
לכן אני רוצה ומקווה ומייחל לכך שמקום כמו קולנוע אורלנדו יקדיש משבצת יומית (17:00? 23:00?) לקולנוע אלטרנטיבי. בתחילת אולי זה יראה כמו מיזם פילנתרופי, אבל אני די משוכנע שאחרי זמן מה, ובהימצא הסרט הנכון שיעשה את הקליק הנכון, פתאום יגיע לשם קהל אחר. קהל שמחפש את הפלפל בקולנוע – ולא בפאייה של פבריס לוקיני.
לפני הקרנת הסרט בקולנוע אורלנדו מוצג קליפ המציג את מיטב הרפרטואר של אורלנדו. אחד הסרטים המוצגים שם הוא "רעב" של סטיב מקווין, סרט שאורלנדו לא העזו להוציא לבתי הקולנוע (חפשו אותו בערוצי הסרטים שלכם). אם הקולנוע בבית ציוני אמריקה היה קיים לפני שלוש שנים אני ממש מקווה שסרט כמו "רעב" היה מוקרן, נגיד, כל יום חמישי בחצות. ואחרי חודש וחצי היה עובר שמעו מפה לאוזן והוא היה הופך לשיחת היום ולתופעה תרבותית. או שלא, כמובן. אבל אני סומך על הורביץ שהוא יימצא את הסרט הזה, שפונה לבני ה-18-20-30 ושיהפוך לתופעה תרבותית. "היו זמנים באנטוליה", למשל, היה יכול להיות אירוע כזה. בדיוק סרט שמקומו באולם אחד בלבד, לא בהפצה כלל ארצית, עם השקעה מינימלית בפרסום, והפיכתו לעניין ויראלי. בגלל ש"פרל ג'אם" שם, אני מקווה שזו אולי הכוונה אחרי שהמקום יתבסס. ואם לא, יאללה – שמישהו מצוותא ירים את הכפפה ויקים מועדון קולנוע כזה. קונים מקרנת 2k של כריסטי, מערכת DCP, מסך, ויוצאים לדרך.
*) כדי שלא אואשם בגילנות, אבהיר: "הפנסיונרית" מבחינתי אינה אבחנה של גיל או של טעם. יכול להיות גבר בן 35 שיש לו טעם של "פנסיונרית" (והפוך). אלה האנשים שהולכים לסרטים כדי לראות תרבויות זרום ו"צילומים יפים". ורצוי עם קצת סקס. נופים וניאופים הולכים חזק בסרטים האלה. אה, כן: ואוכל. הפנסיונריות משתגעות על סרטים עם אוכל.
סרטי ה"פנסיונריות" מתאפיינים בכך שהם בדר"כ על אנשים שעוברים לגור בכפר ומוצאים משמעות לחיים. ובאמת יש בהרבה מהם אוכל. אני מתפלא איך עדיין לא קם הבמאי שעשה מין סרט ישראלי כזה בארץ. אני יכול לגמרי לדמיין את קרין גורן בתפקיד שפית שמתבלת את חיי הסועדים שלה במאכלים מתוקים וגם מוצאת לעצמה אהבה. זה יכולה להיות קומדיה רומנטית ממש להיט. אני כמוך לא סובל את הסרטים האלה…
זה חזון שצריך להגיד אחריו במהרה בימינו בע"ה
א, מהניסוח שלך משתמע שאת "הנשים בקומה השישית" מפיצים נחשון, ולדעתי זה לא נכון.
ב, איפה קולנוע לב במשוואה הזאת?
ולמה שלא תפתח מקום כזה ביוזמתך?
(מוכן לשיתוף פעולה)
================
רוה למיקרובי: צריך כאן יזם עם כסף ועם יכולת ניהול, וגם עם סוג של שיגעון לדבר שמאמין בזה ומוכן להשקיע כסף באיתור הסרטים ולא ללכת על הדברים ה"בטוחים". כלומר, מישו שיסכים שהמקום יפסיד שנה עד שהוא יתפוס. יתכן, אגב ועודד הורביץ הוא האיש הנכון: אולם אחד לפנסיונריות, אולם שני לקולנוע אדג'י יותר. ואולי עמוס הורביץ, הבעלים של קולנוע כוכב ויבואן קרוקס בישראל, יעשה את זה? זה לא חייב להיות בתל אביב, זה יכול להיות ברמת השרון. מיקי דותן מהאוזן השלישית היה אמור להיות האיש המושלם לדבר כזה, אבל חדרי ההקרנה שלכם מעולם לא ניסו בכלל ללכת לכיוון הזה. אני יכול מקסימום להיות מנהל או יועץ רפרטוארי, אבל תאמין לי שיש הרבה מאוד אנשים עם טעם משובח שהיו יכולים לארגן מועדון קולנוע כזה גם בלי קשר אליי – פיני שץ מהסינמטק, למשל. או אנשי האוזן. או פבלו אוטין ורון פוגל שאצרו את שבוע הקולנוע הקוריאני. המון אנשי תוכן. צריך יזם.
כסף.אכן נקודת מפתח.
ואולי ניתן לרתום את מפעל הפיס לענין. הבנין הזה ליד שפרינצק.בזמנו ,אם זכרוני אינו מטעני, אולם הסינמטק הראשון. יתכן ומישהו שם ידלק.
שוב? :-)))))))) גם בהקשר של קולנוע לב ירדת על "הפנסיונריות".
מצד שני סיקרת ארוכות את האוסקר. מה יותר "פנסיונרי" סלש "מכנה משותף כביכול לא נמוך" מהאוסקר?
1. הפנסיונריות משתלטות גם על קולנוע לב. הן הולכות להתמוגג מהסרט החדש של ראדו מיכאליאנו שהטריילר שלו מציג ערביה רוכבת על חמור ומדברת בסלולרי, את מבט התוחכה של היאם עבאס ורגעי קיטש "נשיים" מטובלי באוריינטליות ומין עדין. בררררר.
2. יאיר, מה שאתה מציע מזכיר את מה שהיה פעם עם קולנוע "לונדון", שהציג בלילות גם סרטים "אפלים" יותר. עם זאת, הוצגו שם גם כמה סרטים שהפנסיונריות לא היו אוהבות כמו "המזכירה", כולם ביחד וילדים של אף אחד (המדהים). ואז הוא נסגר והפך לאולם סטנד אפ…
3. איך האולם הקטן בבצ"א?
רוה לאקס ולירון: לדעתי קולנוע לב הוא זה שהמציא את "סרטי הפנסיונריות", אבל באופן מפתיע המינון שלהם אצלם ירד. אמנם "השקט שבאהבה" והסרט החדש הזה עם הבאר הם סרטי פנסיונריות קלאסיים (וגם "נאום המלך"), אבל לב הצליחו להסית את עצמם לכיוון מעניין יותר של סרטי פסטיבלים זוכי פרסים. אלה לא סרטי פנסיונריות קלאסיים (שהרי סרטי הפנסיונריות האמיתיים, בנוסף להיותם קלים לעיכול ודלים בטעם, הם גם די קיקיוניים ואין להם שום רקורד משמעותי או פרסים או מעמד בינלאומי איכותי), אלה הוואריאציה האמנותית שלהם. "הארטיסט" הוא סרט שפנסיונריות יהנו ממנו מאוד, אבל הוא לא "סרט פנסיונריות". כנ"ל רוב סרטיו של אלמודובר בין "הכל אודות אמא" ועד "העור שבו אני חי" (לא כולל). כתבתי על כך בעבר, יש משהו בטוח בסרטים האלה, אבל יש בהם גם יומרה אמנותית, ולעיתים קרובות גם כיסוי אמנותי. אבל עובדה שגם הם לא מעיזים להביא סרטים כמו "היו זמנים באנטוליה" או "Poetry", כי יש גבול.
לזכות לב גם אפשר לזקוף את "סערת רוחות", סרט איטי ולא ממש קל לעיכול שלא נראה לי מצא את הקהל שלו בארץ וחבל.
Please
No patronizing
The cool and young at heart critic
against the John Doe's
It's uncool and passe
The cinematheque should bring the
edgy fims
"לב" מביאים לארץ גם "סרטי דודות" או בשמם החדש "סרט פנסיונריות" שהם פשוט סרטים מעולים. אלו סרטים מעולים, זוכי פרסים אבל נטולי אלימות או קיצוניות מסוג כלשהו. הדוגמה המתבקשת היא "דבר אליה" או "חיים של אחרים". חשוב לציין ש"לב" הביאו השנה לארץ כמה סרטים די קיצוניים בשביל דודות כמו "סערת רוחות", "בושה", "העור בו אני חי", "מלנכוליה" ו"חייבים לדבר על". באמת מוזר למה הם הסתכנו להביא את "חייבים לדבר על קווין" אבל את "אמא" שכל פנסניונרית הייתה נפעמת ממנו עד עומקי נשמתה הם לא הביאו. דרך אגב, סרטי דודות וכל זה: מי היה מאמין ש"ברבור שחור" הפך למגה להיט בקרב הדודות? אין דודה/פנסיונרית שאני מכיר שלא הלכה לראות את נטלי פורטמן מאוננת. מדהים.
לביא, כל הסרטים הקיצוניים שציינת היו בדיוק הסרטים הכי מעוטרים השנה בפסטיבלים, ובייחוד בגדולים שבהם, או שנעשו על ידי במאים שנחשבים בשורה הראשונה בעולם.
לכן ההחלטה לא להביא את "היו זמנים.." היא משונה, כי הסרט עונה לשני ההגדרות האלה. מה גם שלדעתי הוא לא חווית צפייה כזו קיצונית. זה לא בלה טאר, שנדמה לי שהסוס מטורינו לגמרי עונה על הגדרה של סרט שיצבור קהל מפה לאוזן. חוויה מטלטלת.
היי יאיר, קולנוע חדש מפיץ את "הנשים מהקומה השישית" על החרמן הצרפתי המזדקן והספרדיות העליזות.
ואילו הסרט "מחוברים לחיים" על הנכה הלבן העשיר והמהגר השחור על ידי נחשון.
ובאופן מאוד לא מפתיע, שניהם ו"אלגנטיות של קיפוד" ו"הישועה מעבר לפינה" לפניהם, מטמאים את מסכי הסינמטק מזה זמן..
יאיר ובני דודים ודודות יקרים,
למען הדיוק וההגינות כדאי לציין שסרטי נחשון הביאו במהלך 30 השנים האחרונות לקהל בישראל בין היתר את יצירות המופת הבאות: "נוף בערפל" היווני של אנגלופולוס, "יול" התורכי של אילמאז גינאי, "הבלדה על נאריאמה" של שוהי אימאמורה, "נישואיה של מריה בראון" של פאסבינדר "לשבור את הגלים" של לארס פון טרייר וכן גם את רוקדת בחשיכה והאידיוטים שלו ואת סרטי הדוגמה הראשונים. את הסרטים הראשונים המשפחתיים (מסיבת נישואין אוכל שתייה גבר אשה) של אנג לי לפני שהפך לחביבה של הוליווד, את הראשונים של וונדרס ושל הרצוג, את "היימאט" ו -"קסם הנעורים" יצירות אפיות אדירות שזכו להצלחה אדירה על אף אורכם הממושך. את האומנות בזבל שממלא אולמות בסינמטק כבר 15 חודשים!!!
וכן, רבים מהם זכו להצלחה אדירה בארץ, פעמים רבות אף גדולה בהרבה מן ההצלחה לה זכו בחו"ל, ורבים מהם היו להיטים לא קטנים גם בקרב מה שאתם מכנים דודות,
אז טוב שיש לנו דודות או פנסיונריות כאלה שלא רואות רק מזון מהיר אמריקאי וחבל שאין לנו קהל צעיר ונאמן (וכן גם מדיה תומכת) שמאפשר דברים כאלה כמו שהעליתם, רעיונות אלה נבדקו או נמצאים בבדיקה ולא צלחו, יתכן שעדיין המערכת לא בשלה לכך הן מצד היוצרים והחברות בחו"ל שלא ממהרים "להתפשר" על הקרנה חלקית רצועתית והן בעלי המסכים כאן. והן מצד המפיצים שלא כל אחד מוכן לקחת סיכון כמו שסרטי נחשון לקחו כשהוציאו את האומנות בזבל עם פרסום ויחסי ציבור מלאים כמו סרט רגיל להקרנות של פעם בשבוע, שתפסו והפכו לשיחת העיר ובהמשך אף התרבו. אתם חייבים להבין שמדובר בהימור כלכלי אדיר.
רוה לגיל: אני סקרן. האם לדעתך סרטי נחשון היו מוציאים כיום סרטים כמו "נוף בערפל" ו"יול"?
בהחלט כן, ולראייה סרטי נחשון הם היחידים בשנים האחרונות שניהלו משא ומתן להביא לארץ את סרטיו של אולריך זיידל האוסטרי (יבוא יצוא) חביב פסטיבל קאן ושל רוי אנדרסן השוודי (אלה החיים) לצערי ללא הצלחה בשל עיניים קצת גדולות מדי ורעבות מדי של חברות ההפצה בחו"ל.
סרטי נחשון hביאו לארץ לראשונה סרט של הונג סנג סו מבכירי הבמאים הקוראנים "ביום שהוא מגיע" לחלוטין לא סרט פנסיונריות ואת הזוכה הגדול של פסטיבל ברלין "קיסר חייב למות" עבודה קולנועית חכמה ומרגשת של האחים טוויאני ויצירת אמנות גדולה שנחשון רכשו מיד לאחר הקרנתו הראשונה בפסטיבל עוד בטרם זה היה ברור לכולם מן הביקורות המצויינות, אגב נני מורטי מאוהב בסרט ומפיץ אותו אישית באיטליה.
בדיוק ראיתי את Paradise : Love של Ulreich Seidl. עונה בדיוק להגדרה של סרט פנסיונריות: אקזוטי (מתרחש בקניה) ועם סקס (בין פנסיונריות גרמניות לאפריקאים צעירים).