02 מרץ 2012 | 09:35 ~ 6 תגובות | תגובות פייסבוק

"קרוב להפליא ורועש להחריד", ביקורת

 

 

פורסם ב”פנאי פלוס”, 29.2.2012

 

 

אני חושב שאני מחבב את סטיבן דולדרי. אבל אני לא לגמרי בטוח. ארבעה סרטים ביים דולדרי עד כה: “בילי אליוט”, שהיה מקסים; “השעות”, שאהבתי; “נער קריאה” שלא אהבתי; וכעת את “קרוב להפליא ורועש להחריד” שממש ממש אהבתי. כל ארבעת סרטיו היו מועמדים לאוסקר וקל למצוא את המשותף לכולם, בוודאי לשלושת האחרונים: דולדרי הוא הבמאי הכי ספרותי שעובד עכשיו בהוליווד. ומכיוון שהוא בכלל בריטי, להוליווד יש תחושה שהוא בכלל לא הוליוודי. למעשה, קל מאוד להיות ציני כלפי דולדרי, סרטיו ובחירת החומרים שלו – יש שם המון רצינות, חשיבות עצמית ומעט מאוד הומור – ואם יכתבו במילון ערך בשם “קולנוע מכובד”, סרטיו של דולדרי – העוסקים בנושאים הכי כבדים – יוזכרו שם.

 

בתוך כל זה צריך להודות שכנראה מדובר בבמאי פשוט מצוין, אלא שאיש לא ישים לב לכך אם הוא יגיע עם מטעמי ציניות ל”קרוב להפליא ורועש להחריד”. הסרט הזה הוא פצצת רגש שתוקפת ישר את הלב, מהסוג שלא מעט אנשים מתקשים להכיל. אבל אני, כשמשלבים רגש מלא פאתוס עם קולנוע שיש בו תנופה ויזואלית אדירה, נכנע לו לחלוטין. הסרט הזה ריגש אותי עד כלות.

 

יש משהו מ”פורסט גאמפ” ב”קלור”ל” – ואני כותב את זה בחיבה גדולה, רוב המבקרים הישראליים שאני מכיר ירקקו על “קלור”ל” כשהם שהם רקקו על “פורסט גאמפ”: בשני הסרטים הגיבור סובל מבעיה נפשית/רגשית/מנטאלית כלשהי, ודרכה אנחנו מביטים על אירועים מרכזיים והרי גורל בתולדות אמריקה. נקודת המבט הילדותית של הגיבור שמה על האירוע המוכר פילטר של הזרה, אבל גם מאפשרת לרגש להיות ישיר יותר, כפי שהיינו מצפים מדמות ילדותית. העובדה שטום הנקס משחק בשני הסרטים ושאריק רות כתב את התסריט לשניהם מחזקת את תחושתי שהקירבה בין הסרטים אינה אסוציאטיבית אלא מודעת.

 

ב”קלור”ל”, המבוסס על ספרו של ג’ונתן ספרן פויר, הגיבור הוא ילד שאביו (הנקס) נהרג באסון התאומים. הילד, שסובל מהפרעת התנהגות קלה כלשהי, מהאיזורים של האוטיזם התפקודי (כמו אספרגר, אבל כנראה שלא בדיוק), מאמין שאביו הטמין לו, כהרגלו, סדרת משימות ברחבי ניו יורק. זה היה מנהג של האב (וככל הנראה שלכל האבות בקולנוע השנה; חידות ומשימות היוו גם את הקשר בין האב ובנו ב”הוגו”), מעין סוג של ריפוי בעיסוק לבן, כדי לעודד אותו לצאת אל העיר ולפצוח באינטראקציה עם אנשים, למרות הקושי המנטאלי שהיה לו בכך. וכך הפכה ניו יורק של האב ובנו לזירת הרפתקאות עצומה, לוח משחק אדיר מימדים. וכשהילד מוצא מפתח חבוי הוא מאמין שזה סימן מאביו ויוצא לחפש מה המפתח פותח (עוד חיבור ל”הוגו”, אגב).

 

כאילו לא די כך שהסרט הזה מציג רגש כה טהור ונטול ציניות, הוא גם מציג באופן קולנועי ומופתי את הסיפור כולו מנקודת מבטו של הילד, הילד שכה סובל מכל דבר שיש בו גירוי חושי אינטסיבי מדי – רעש, למשל – וילד שמוחו סובל מהיפראקטיביות וכפייתיות והופך כל דבר שמושך את תשומת ליבו לרמז בפאזל הגדול שהוא מאמין שאביו הינדס לו. הילד עצמו לא מודע לזה, אבל אנחנו רואים איך כל האנשים שהוא פוגש בדרך – ובייחוד הדייר הקשיש והשתקן בדירה של סבתא שלו (בגילומו של מקס פון סידוב), או אמו (סנדרה בולוק) שהאבל שיתק את חייה – מתמודדים עם טראומות בדרכם שלהם. כל אחד מוצא לו את ההפרעה הקטנה שלו כדי לגונן עליו מפני עולם שלעיתים יכול להציף את החושים והרגשות יתר על המידה. ואיך הכניסה של הילד – מעין פיה מציאותית – עוזרת לכל אחד מהם בריפוי, שהרגש נטול התיווך שהילד מבטא, התום אולי, הכנות, מוציאים מהאנשים את מה שהיה כלוא בתוכם. דומני שזה מה שהסרט כולו מנסה, ולדעתי אף מצליח, לעשות לקהלו. וכשדולדרי, בכמה רגעים, מציג את האופן שבו הילד חווה את העולם הזה – עולם מהיר מדי, רועש מדי, מבלבל מדי, רווי במסרים סותרים – באמצעות צילום, סאונד ועריכה אנו מגלים שיש כאן במאי שרק הולך ומשתפר ומתחדד ואף מעז. ולמרות טעמו הספרותי, סרטיו מצליחים לגעת בדבר האמורפי הזה, שהוא מעבר למילים.

נושאים: ביקורת

6 תגובות ל - “"קרוב להפליא ורועש להחריד", ביקורת”

  1. איתן 2 מרץ 2012 ב - 10:43 קישור ישיר

    אתה התרגשת מהסרט הזה, ואני לא. עם זה אי אפשר להתווכח. אבל אני לא מסכים איתך שבחיבור ל”פורסט גאמפ” יש יותר משעשועון טריוויה. הסרט ההוא של זמקיס היה נסיון לפצח את ה”אמריקנה”, את הגרעין שמרכיב את הזהות האמריקאית, דרך דמות תמימה, כמעט צ’פלינית במהותה, שההיסטוריה של אמריקה השפיעה עליה.
    “קרוב להפליא וגו’…” מתייחס לאירוע אחד בלבד בהיסטוריה הקרובה של אמריקה. והוא מסתכל דרך עיניים של ילד. פורסט גאמפ לא היה ילד. הוא היה מבוגר תמים עם מגבלה נפשית כלשהי, אבל לקראת סוף הסרט, כשג’ני, אהובתו הנצחית, מציגה לו את בנם המשותף (היילי ג’ואל אוסמונט, שהלך כנראה בדרכם של כוכבים לרגע אל השכחה), פורסט שואל של ג’ני: “אבל, זאת אומרת, הוא בסדר?” – כלומר, פורסט גאמפ מודע לגמרי למצבו. הוא ילד, אבל הוא גם מבוגר שמבין. את זה אין בסרט של דאלדרי. שם זה רק ילד.

    והמשחק הגדול הזה, וכל המסע הזה, היו בעיניי רק דרכים של ילד להתחבר לאבא שלו. לא שום דבר יוצא דופן. במקום לשחק במשחקי מחשב, הוא משחק עם אבא חמיצר ב”חפש את המטמון”. אין בכך, בעיניי, שום עדות למגבלה של הילד לפתח קשר עם אנשים. וכל הפחדים שיש לו, שגורמים לו לצאת עם כל מיני אביזרים “מגרשי שדים” למסע, הם תגובה טבעית בעיניי של אדם לאובדן גדול. זה הפחד שזה יבוא בפתאומיות, משום מקום, ובהיקף מפלצתי, כמו שקרה ב-11 בספטמבר. שוב, לא ראיתי בזה מגבלה נפשית של הילד, אלא תגובה טבעית לאובדן, ולפחד מטרור שפתאום היכה באמריקה. ועל זה הסרט בעיניי: על איך להתגבר על הפחד (זה משל הנדנדה השקוף).
    וסתם, רק להבהיר – אני מאוהבי “פורסט גאמפ”.

    • נוריאל 3 מרץ 2012 ב - 1:47 קישור ישיר

      אם להשתמש בלשון הילד שבסרט, אפשי לומר שהפרשנות שך לא עושה שכל מול מה שהסרט מראה ואני לא אטרח להבהיר כאן תשטויות. אבל. אם צרת רבים היא חצי נחמה. אס גם הפרשנות המתיימרת של הבלוגר לא מתרוממת מעל חוסר השכל של הפרשנות שך. גם אתה וגם כבודו שמעליך לוקים בתכונה המוזרה של לרוץ ולספר לחברה, לזרוק מחשבה ראשונה לעולם מבלי להפעיל לה קצת דיליי ולבחון האם היא אכן ובאמת תואמת את מה שראיתם. סתם עצה. לפעמים כדאי לעצור ולבחון שוב את מה שאתה ר”ל ושוב לבחון כדי להיות משוכנע.
      אבל. פרשנות וככל שהיא חשובה לכותב אותה, לא ממש משנה כשמדובר בסרט מצויין ובמקרה הסה מדובר אכן בסרט מצויין ובכל הפרמטרים.

  2. michaly 2 מרץ 2012 ב - 11:17 קישור ישיר

    אה, איך משתפים את הפוסט הזה בפייסבוק?

    ================

    רוה למיכלי: באמצעות הווידג’ט הבא: עושים קופי לכתובת הפוסט, פותחים את הפייסבוק, ועושים פייסט בתוך תיבת “שתף לינק”.

  3. קרן 3 מרץ 2012 ב - 18:11 קישור ישיר

    הביקורת הנלהבת שלך, יאיר, עזרה הבוקר לקבל את החלטה ללכת לסרט הזה יחד עם הבת שלי בת ה11.5, כמובן אחרי שקראנו את התקציר ו’תאמנו ציפיות..’.
    די בהתחלה היא אמרה ש’זה סרט כבד’ ואחרי עוד כמה דקות היא שאלה אם גם לי נראה שיש בסרט ‘מין קטע פסיכולוגי’.. אחר כך ככל שזה המשיך היא בדקה את מצבי ולמה אני כל כך נעצבת בחלקים שמספרים את רגעי האסון, וגם ‘השתתפה’ עם הילד בהתבלטויות של ‘הנדנדה לא בטיחותית’.. ו. למה הוא לא משתמש בתוף הטמבורין’ (רגע לפני שאוסקר אכן השתמש). כנראה ששפה של “לחץ” ילדים מבינים, בלי להיות מתוייגים בהגדרות כאלה או אחרות. בכל מקרה, אני גם מאוד אהבתי את הסרט, והשותפה שלי לצפייה גם הגבירה את החוויה עבורי (כי אין כמו סרט אמריקאי כדי להוציא אנחת “האאא” מעומק הלב על החיבוריות בין הורה לילדו).. מאוד אהבתי את המשחק של מקס פון סידוב, והאמת שכולם היו חמודים להפליא.. גם אם הסרט לא חף מאמריקניזם עם סוף טוב.. אבל עבורנו – בהקשר של אמא ובת זה עשה את העבודה.
    אגב – ב’בקרוב’ של הסרטים האחרים ראינו את הטריילר של הסרט עם מאט דיימון, שכבר בשניות הראשונות הבנתי (וגם מסתבר שאמרתי בקול רם) שהאמא שם מתה.. אחר כך כשהסרט שלנו התחיל, שמעתי את הבת שלי מוודאה איתי “אבל פה האבא מת, נכון?” ושוב חשבתי על הסרטים האלה שכשהם מתחילים מלהרוג את ההורה הם כנראה יגיעו רחוק.. (מאז במבי ונמו אני לא צופה עתיד לאמהות בקולנוע.. אז פה לפחות האמא נשארה בחיים).

  4. שחר 3 מרץ 2012 ב - 19:40 קישור ישיר

    הרבה מבקרים וגם לא מעט מהקהל בעולם די קטלו את הסרט הזה, אבל אף פעם לא הבנתי למה לקטול את הסרט הזה.
    ביום חמישי קראתי את הביקורת החיובית (מאוד) שלך ב-״פנאי פלוס״ והחלטתי ללכת לזה יום עם הוריי.
    באמת שכל הקהל שמילא את האולם נשאר עוד בכתוביות של הסרט.
    הוא היה פשוט מדהים,השחקן הראשי,הילד תומאס הורן הצליח לסחוב את כל הסרט על כתפיו בהצלחה רבה וזה גרם לי באמת להבין את הכאב האמיתי והכבד של נפגעי ה-11/9.
    אני חושב שבצדק הסרט הועמד לפרס הסרט הטוב ביותר לאוסקר השנה,
    מקס פון סידוב ייזכר להרבה זמן על התפקיד שלו כאן.
    ובקיצור,יאיר,באמת ביקורת מעולה שלך ומאוד מוצלחת,תודה:)

  5. מיקי 8 מרץ 2012 ב - 19:37 קישור ישיר

    מוזר, כי קראתי את הספר (ולא זכרתי ממנו הרבה) וגם ראיתי את הסרט לפני יומיים וחשבתי שהסרט דיי תופס את הרעיון של הספר ואת מה שאני זוכר שאהבתי בו. בספר אומנם היריעה רחבה יותר, אבל הדמויות שאוסקר פוגש בדרך, על הסיפורים שלהם, הם שמרכיבים את המרקם הזה שנקרא חברה. הספר של ספרן פויר היה מלא חמלה ואהבת אדם וזה מה שהי יפה בו – אני חושב שדווקא דיי הרבה מזה עבר לסרט. מעבר לכך, הסרט אינו מושלם ויש בו רגעים מפוספסים, אבל בסך הכל נהנתי ממנו.


השאירו תגובה