14 פברואר 2012 | 12:58 ~ 5 תגובות | תגובות פייסבוק

שד השואה, הגלולה המרה, ותולדות חגיגות האוסקרים

הנה כותרת שמגיעה מברלין: איתי טיראן יככב בקו-פרודוקציה פולנית-ישראלית חדשה שתצטלם ביוני בשם “Demon” (“שד”). מרסין ורונה יביים את הסרט תחת הלייבל של חברת ההפקה החדשה שלו שאך הושקה, “מגנט מן” (על שם סרט הסטודנטים שלו). המפיק הישראלי הוא מרק רוזנבאום. הסרט מתואר כדרמה סוריאליסטית העוסקת בשואה ומספר על גנגסטר פולני שעל גופו משלטת רוחה של ילדה יהודיה (שאני מניח שנרצחה בשואה).

 

===================

 

סטיבן סודרברג כבר מתחיל לגייס מימון לסרטו הבא-הבא-הבא. הסרט נקרא “גלולה מרה” ותככב בו רוני מארה (“נערה עם קעקוע דרקון”) ובפסטיבל ברלין הוא כבר נמכר במכירה מוקדמת להפצה בישראל על ידי קולנוע לב. סרטו של סודרברג, “בגידה כפולה”, אמור לצאת בקרוב על ידי פורום פילם. ואז יש את “מג’יק מייק”, שגם אותו לב מבטיחים להביא בהמשך השנה. ואז את הסרט שלו על ליברצ’ה, עליו הוא עובד כרגע עם מייקל דאגלס. ואז “גלולה מרה”.

 

===============

 

אבנר שביט ראיין את חיים טופול ואת מנחם גולן שכבר היו בנעליהם של יוסף סידר ושלמה בראבא וסרטים שלהם היו מועמדים לאוסקר (טופול כשחקן/מפיק של “סלאח שבתי”; גולן כמפיק של “סלאח שבתי”, “אני אוהב אותך רוזה”, “הבית ברחוב שלוש” וכמפיק/במאי של “מבצע יונתן”). שניהם מנסים להסביר איך קרה שבשנים האחרונות כל מועמדות של סרט ישראלי לאוסקר היא כותרת ראשית בתקשורת בשעה שאי אז, בשנות הששים והשבעים, המועמדויות זכו להתעלמות תקשורתית. טופול מספק הסבר מרתק, בעיקר למי שפספס כאן את שנות הששים: אוסקר זה אמריקה, והתרבות הישראלית אז היתה מכווננת לצרפת ולא לאמריקה. אומר טופול: “‘סאלח שבתי’ היה מועמד לאוסקר ב-1965, דהיינו לפני מלחמת ששת הימים והקרע הגדול עם צרפת שהיא הובילה אליה. באותה תקופה, עדיין החשיבו כאן רק את מה שקורה באירופה, והתרבות המקומית נהגה להתייחס לזו האמריקאית כקפיטליסטית, דקדנטית ובעיקר זניחה אמנותית. האליטה פה לא החזיקה מהאמריקאים ובגלל זה גם לא ייחסה חשיבות לפרסים שהם מחלקים”.

 

אז איפה הגיע השינוי? ב-1985, כש”מאחורי הסורגים” היה מועמד ועיתון “חדשות” הפך את זה לכותרת ראשית. מאיר שניצר הוא זה שמסביר את בכתבתו של שביט. מעניין לעקוב אחר הסתירה הקיומית של שניצר: מצד אחד, כמי שהיה מבקר הקולנוע של “חדשות” הוא מדבר על העיתון בגוף ראשון (“אנחנו”), והעיתון “חולל טלטלה קונספטואלית במערכות המזדקנות של ‘מעריב’, ‘ידיעות’ ו’הארץ'” (ואני מניח שגם ב”דבר” ו”על המשמר” שאז היו עדיין קיימים). אלא שכיום חושב שניצר שדווקא בעבר ידעו בתקשורת להתייחס לאוסקרים בפרופורציות הנכונות. כלומר, שהוא כבר לא מנוי על גישת “הטלטלה” של “חדשות”, אלא קרוב יותר ל”מערכות המזדקנות” של “מעריב”. עצוב. בעיקר כי אני חושב שהוא טועה. האוסקר זה ביג דיל. ומישהו שהוא כל כך חובב ספורט כמו שניצר ובוודאי מבין מה החשיבות של השתתפות של קבוצה ישראלית בטורניר כדורגל יוקרתי עולמי – ולמה יש הצדקה לסקר את זה בהתלהבות (וכן, בפטריוטיות) – אמור לראות גם את הנמשך לעולם הקולנוע ולליגת האלופות שלו.

 

נושאים: בשוטף

5 תגובות ל - “שד השואה, הגלולה המרה, ותולדות חגיגות האוסקרים”

  1. דייב 14 פברואר 2012 ב - 15:28 קישור ישיר

    ואורי קליין ממש נופל משרקייה

    http://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/1.1640962

  2. אוז 14 פברואר 2012 ב - 16:17 קישור ישיר

    טופול היה מועמד לאוסקר גם בקטגוריית השחקן הראשי על טוביה ב”כנר על הגג” (שמופיע גם ב”הערת שוליים” בתור נתן דטנר על הבימה) והפסיד לג’ין הקמן ב”הקשר הצרפתי” (טופול גם זכה בפרס השחקן בקומדיה/מיוזיקל בגלובוס הזהב על תפקיד טוביה).

  3. איריסע 14 פברואר 2012 ב - 16:46 קישור ישיר

    חשבתי שסודרברג הודיע שהוא פורש (לא שאני רוצה שזה יקרה).

  4. איתן 15 פברואר 2012 ב - 10:13 קישור ישיר

    מוזר 1: אתמול ב”גלריה” היה ראיון עם אחד, דויד פואקינוס, סופר צרפתי שעיבד את הספר שהוא עצמו כתב לתסריט, ואח”כ גם ביים אותו (“העדינות”, החדש עם אודרי טוטו. בחודש הבא אצלנו).
    אתמול, בסינמטק תל אביב: הקרנה של סרט שנקרא “כשהלילה”. בימוי: כריסטינה קומנצ’יני, שעיבדה את הספר של עצמה לסרט. האם מדובר בטרנד עולמי חדש?

    מוזר 2: “כשהלילה” הוקרן בפסטיבל חיפה האחרון. אני הייתי שם, וראיתי 17 סרטים, וכתבתי עליהם בבלוג שלי. אתה היית שם, וראית גם לא מעט סרטים, וכתבת עליהם כאן. אור סיגולי ואורון שמיר היו גם שם, וראו יותר סרטים ממני וממך ביחד וכתבו עליהם ב”סריטה”. ועדיין, אף אחד מאיתנו לא ראה ולא כתב על “כשהלילה”. איך פספסנו את הסרט היפה והמרגש הזה?

    מוזר 3: “הספריה החדשה” אירגנה אירוע יפה. לרגל השקת התרגום העברי של “כשהלילה” היא הביאה לארץ עותקי 35 מ”מ של “כשהלילה” ושל סרטה הקודם “אל תספרי” שהיה מועמד לאוסקר. היא אפילו הטיסה לארץ את כריסטינה קומנצ’יני בעצמה. אז למה רק הקרנה אחת של כל סרט, ולמה רק בתל אביב? לא מגיע לתושבי ירושלים/ חיפה/ שדרות להנות מהסרטים שלה?

    ולגופו של עניין: את “אל תספרי” (“החיה שבלב” במקור) לא ראיתי, אבל אם הוא דומה באיכויותיו ל”כשהלילה”, מאוד כדאי לראות אותו (הערב, בסינמטק תל אביב). “כשהלילה” הוא סרט רגיש מאוד ונשי מאוד. אני מניח שאין אישה שלא תתרגש מהסרט, למרות שמאוד יכול להיות שנשים בהריון עלולות לראות בסרט הזה סוג של סרט אימה. הסרט, בבסיסו, מערער את התפיסה שאימהות היא אינסטינקט בסיסי. קומנצ’יני מדגימה ב”כשהלילה” שליטה בימויית מרשימה בקצב המדוד של הסיפור, עם שימוש יפהפה בצילום הנופים ההרריים והמושלגים, ועם הדרכת שחקנים מצוינת. חבל שאין הקרנות נוספות של הסרט הזה.

    אה, ויאיר, תרשום: פיליפו טימי. זה השם של השחקן הראשי המרשים ב”כשהלילה”. ראינו אותו לפני שנתיים במותחן השנון “השעה הכפולה”. יש בו סוג של עוצמה אדירה, כמו אלימות כבושה שמאיימת כל רגע להתפרץ. תזכור את השם.

  5. Eran 16 פברואר 2012 ב - 2:37 קישור ישיר

    Plus Soderbergh had directed 2nd unit for The Hunger Games.


השאירו תגובה ל - אוז