09 מרץ 2012 | 13:14 ~ 16 תגובות | תגובות פייסבוק

"בושה", ביקורת

אורגיית מייקל פסבנדר ממשיכה. “בגידה כפולה” עדיין מציג. “שיטה מסוכנת” מצטרף אליו השבוע. “בושה” יגיע בשבוע הבא. וכדי להשלים לנו סדרה פתאום חוזר לחיינו “רעב” – הסרט שגילה לנו את פסבנדר כשחקן ואת סטיב מקווין כבמאי (הצמד שמביא כעת את “בושה”). בסוף השבוע הבא הסרט יוקרן בערוץ יס 3 במלאת שנה לפסטיבל הסרטים של יס, והוא יעלה להקרנות באורלנדו סינמה בבית ציוני אמריקה, והוא זמין לצפייה און-ליין כאן.

 

אגיד זאת מפורשות: אם אתם צריכים לראות רק סרט אחד של מקווין את פסבנדר בשבוע הבא, צפו ב”רעב”. הוא כביר מ”בושה” בעשרות מונים. אם אחריו תתעורר סקרנותכם לראות עוד מהם, עברו ל”בושה”.

 

אז פסבנדר: השחקן האירי-גרמני, שחי כעת באנגליה, מופיע גם ב”בושה” וגם ב”שיטה מסוכנת”. באחד הוא פסיכיאטר, בשני הוא מי שזקוק דחוף לפסיכיאטר, אבל בשניהם הוא סובל מהפרעות פסיכוסקסואליות דומות. ובעוד שיהיו מבקרים או מבקרות שירצו להסמיק בעודם כותבים על הופעתו העירומה ומימדיו השונים כפי שנחשפים ב”בושה”, אני אנסה להפנות מבט מכל זה ולהתמקד באספקטים אחרים של כשרונותיו.

 

 

פורסם ב”פנאי פלוס”, 7.1.2012

 

לפני שלוש שנים פרץ לחיינו כשרון קולנועי אדיר בשם סטיב מקווין. לא, לא כוכב הקולנוע האמריקאי (הלבן) שהלך לעולמו כבר מזמן, אלא אמן בריטי (שחור) שאחרי שהגיע לפסגת עולם האמנות האנגלית וזכה בפרס טרנר עבר לכבוש את עולם הקולנוע. והבכורה שלו היתה מפעימה: הוא ביים את “רעב”, בו נחשפנו (אני לפחות) לכשרון המבהיל והקיצוני של פסבנדר, שהיה אז עדיין אלמוני למדי, וגם הוכיח שמקווין עצמו הוא מישהו לשים לב אליו. “רעב” עסק בסיפורו האמיתי של איש המחתרת האירי ששבת רעב בכלא הבריטי. לכאורה משהו שג’ים שרידן היה יכול לעשות. אלא שמקווין לקח את החומר המציאותי, הפוליטי והנפיץ הזה והפך את זה ליצירת אמנות מטרידה מאוד שבמרכזה סצינה בלתי נשכחת – אחד הרגעים המרשימים של העשור האחרון – של דיאלוג בשוט אחד הנמשך 20 דקות. שלוש שנים אחר כך חוזר מקווין בסרטו השני, גם כאן עם פסבנדר בתפקיד הראשי, אלא שהפעם הסרט מצולם בניו יורק. וכבר מהשוט הראשון אנחנו מבינים שמקווין הזה הוא אמן ויזואלי אדיר. אמשיך הלאה: כמעט ואין שוטים ב”בושה” שאינם נפלאים. אלא שלהבדיל מ”רעב”, מצאתי את הסרט הזה ריקני להפליא. מרשים טכנית – בין אם זו טכניקה של צילום או טכניקה של משחק – אבל הסרט עצמו היה חלול למדי. יותר מזה: הסרט הזה אפילו גורם לי להביט לאחור אל “רעב” ולהתאכזב ממנו בדיעבד. איך הבמאי העמוק של הסרט ההוא יצר סרט שנראה כמו פנטזיית ניאון שנשלפה מהאייטיז? איכשהו, בין “רעב” ל”בושה” כל מה שמקווין הצליח לעשות הוא לתעד את כל (אבל כל) הפרשות הגוף של פסבנדר.

 

התקציר של “בושה” מספר לי שגיבור הסרט סובל מהתמכרות למין. הסרט, אני מבין, מציג לנו חיים של מכור, אלא שבמקום המכורים הרגילים שהכרנו עד כה, הג’אנקיז והאלכוהוליסטים, כאן יש התמכרות למין, ומקווין מראה לנו שמכור זה מכור – זה הורס לך את החיים וההשלכות הן הרות אסון, גם אם זה רק מין. דמיינו את “אורות גדולים, עיר גדולה” של ג’יי מקינרני (או הסרט בכיכובו של מייקל ג’יי פוקס), אבל במקום קוקאין, סקס. אלא שאני חייב להודות שאילולא הייתי יודע מבעוד מועד שהגיבור מאובחן על ידי יוצר הסרט כמכור למין לא בטוח שהייתי מגיע לידי אותה אבחנה בכוחות עצמי. לי הוא נראה כמו בן ה-16 הטיפוסי.

 

ממש כמו סרטי שנות השמונים, גם כאן אנחנו נמצאים בסביבה תאגידית ותחרותית – גברים בחליפות עושים עסקים עם גברים בחליפות אחרות. והאנרגיה הגבוהה של עולם הקריירה מקרין על עולם הפנאי שאחרי העבודה. וכך הגיבור שלנו לא מצליח לעבור שעות ספורות ללא חוייה מינית כלשהי: בין אם זה פיתויה של אשה, או שכירת שירותיה של זונה, או שימוש באתר פורנו באינטרנט. אבל רגע: בכל פעם שאני רואה סרט על מישהו שיש בחייו מתח ותסכול גדולים הפורקן הוא שימוש מופרז במין. הדמות של יפתח קליין ב”השוטר”, למשל, שמסתובב בעולם כמו תרנגול שמוכן בכל רגע נתון או לזיין או להרוג; או הדמות של וודי הרלסון ב”רמפארט”, גם הוא שוטר, שאכן מפתה באופן כפייתי כל אשה שנקרית בדרכו. האם כעת, בעקבות “בושה”, עלי להבין שגם הם סובלים מהתמכרות לא מאובחנת למין? ואני לתומי חשבתי שהם פשוט גברים עם ליבידו מועצם (ועכשיו, אחרי “שיטה מסוכנת”, גם השימוש במילה “ליבידו” מקבל קונוטציות פרובלמטיות).

 

התסריט של מקווין ואבי מורגן (“אשת הברזל”) מסרב למסור לנו מידע כלשהו על הגיבור שלנו. אנחנו יודעים מעט מאוד עליו. אנחנו כן יודעים, למשל, שהוא אוהב הרבה סוכר בקפה, ריטואל הכנת הקפה שלו הוא איזשהו מוטיב חוזר. אבל לא מוסר לנו שום מידע שיכול לתת לנו כלים לעשות לו פסיכואנליזה. המפתח היחיד שיש לנו הוא שיש לו קשר לא לחלוטין ברור עם אחותו (בגילומה של קארי מוליגאן), שמגיעה בפתאומיות לדירתו ושהגעתה מערערת את שיווי המשקל של חייו הפרובלמטיים. הדרך הצפויה היתה לגרום לנו להבין שכל ההתמכרות הזאת למין באה כדי לפצות עך איזשהו עניין מיני לא פתור בינו ובין אחותו, או משהו שקשור בהוריהם. אלא שזה לא קיים בסרט. מה שכן קיים הוא שאנחנו מבינים ששניהם תוצרים של אותו בית – בית עליו אנחנו שומעים מעט מאוד – ושניהם יצאו מהבית הזה עם חור נפשי גדול מאוד, עם צורך כפייתי בתשומת לב, אותו כל אחד מהם ממלא אחרת. היא ממלאת על ידי היותה אשה תלותית מאוד מבחינה רגשית, שבר כלי ברגע שהגברים בחייה לא שמים לב אליה; והוא מחפש את תשומת הלב באמצעות סקס. היא מגלה תסמינים נוירוטיים מובהקים, בשעה שהוא מגלם סימפטומים פסיכופתיים. הסרט מציג את זה יפה: הוא כמו טורף שיוצא למצוא את הטרף הלילי שלו. אם הוא לא היה מכור למין היינו יכולים להאמין שמדובר ברוצח סדרתי. הפתולוגיה שלהם, אליבא ד”בושה”, דומה.

 

וכאן נכנס סרט נוסף לזכרון שלי: יהונתן סגל, הבמאי של “אודם”, בו עסקנו כאן בשבוע שעבר, ביים לפני כעשר שנים את סרט הבכורה שלו, “קשר עיר”. מבחינות רבות, יש דמיון רב בין גיבורי שני הסרטים. שניהם מחפשים איזשהו חלל רגשי למלא, ושניהם ממלאים את זה על ידי סקס אנונימי, שניהם בסופו של תהליך הידרדרות, מוצאים את עצמם במועדון גייז, באקט שלא לחלוטין ברור לנו האם מדובר כאן בהתמודדות אמיתית ראשונה עם הזהות המינית המודחקת שלהם, או האם יצר ההרס העצמי שלהם מוביל אותם למקום שמייצג לנו שנמוך מזה הם לא יכולים לשקוע – שאם היה מדובר בג’אנקי, זה המקום שבו הוא עבר מקוק לקראק (תרגמו לאנגלית, זה די מצחיק בקונטקסט של סרט על התמכרות למין).

 

ולכן “בושה” בסופו של דבר תסכל אותי. הוא מבוים למופת, אבל הסרט נותן כל כך מעט להיאחז בו לגבי הדמות הראשית, ותהליך ההידרדרות כה ברור מאליו, שחוץ מלהביט על תמונות יפות ועל רצף אינסופי של משגלים, הסרט נותר עקר.

נושאים: ביקורת

16 תגובות ל - “"בושה", ביקורת”

  1. hamlet 9 מרץ 2012 ב - 14:26 קישור ישיר

    The man is emotionally dead (see
    first scene)
    It’s like a study of obsessive behavior
    In this case – sex, but i
    never saw so joyless sex (can’t
    remember)
    You write nothing about Carey Mulligan
    who is great
    I didn’t miss the background story…
    there are hints…but it’s for the
    viewer

  2. D.C 9 מרץ 2012 ב - 19:13 קישור ישיר

    מייקל פסבינדר מבחינתי הוא ויגו מורטנסן צעיר (שעושה בחירות קריירה יותר נכונות). הם מאוד דומים גם ויזואלית וגם בטוטאליות במשחק שלהם. וגם בגישה החופשית לעירום. חשבתי את זה לפני שידעתי שהם משחקים ביחד ב”שיטה מסוכנת”.

  3. מאיה 9 מרץ 2012 ב - 21:36 קישור ישיר

    לא ברורה לי כל כך הנטייה היח”צנית-הפצתית לקדם את הסרט ככזה על “התמכרות למין”. זו לא הפעם הראשונה שדנים כאן על תקצירי הסרטים וכיצד הם משפיעים על חווית הצפייה, ובמקרה הזה נדמה לי כי שוב נעשה עוול. אותה התמכרות לכאורה לסקס היא, בעיניי, התגלמות כל המאמצים של הגיבור להסוות ולהסתיר את אותה “בושה” (בהתייחסות כמובן לקשר הלא פתור עם אחותו). ברנדון לא מתמודד עם ההתמכרויות שלו, כי הן לא העיקר. אז אנא, מי מכם שעוד לא ראה את הסרט: תוציאו לכם את את צירוף המילים “התמכרות למין” מהראש.

    אגב, מסכימה לחלוטין עם כל מילה על “רעב”. סצינת הדייט ב”בושה” אמנם לא מצליחה להתעלות לגבהים של סצינת החקירה ב”רעב”, אבל היא בלי ספק סצינת הדינר/דייט הטובה שראיתי מזה זמן רב.

    • איריסע 10 מרץ 2012 ב - 11:46 קישור ישיר

      זה די ברור שהוא מכור לסקס, אם זו התנהגות רגילה של גברים…
      הוא מתרחק מכל מה שקשור לאינטמיות ויצירת קשר עם בני אדם אחרים בעיקר נשים. אבל מצד שני הוא רוצה נואשות ליצור קשר עם מישהו.לכן הוא מנסה לצאת עם מריאן מהעבודה שלו.

  4. איתן 9 מרץ 2012 ב - 21:44 קישור ישיר

    “בושה” היתה לי חוויה לא רגילה: זה כבר סרט שני של הבמאי הזה שאני רואה, והבנתי שאני לא אוהב איך שהוא מביים. מצד שני, משהו רגשי דווקא כן נשאר איתי והולך איתי כבר כמה שבועות.

    אני אעלה את הפוסט על הסרט הזה בבלוג שלי בשבוע הבא, אבל בינתיים: נשמתי לרווחה כשגיליתי שלא מדובר כאן בגילוי עריות מסוג כלשהו בין האח לאחות. זה היה פתרון תסריטאי קל מדי.

    ה”בושה” משם הסרט היא בעיניי של הגבר – להיות רגשן, ההפך ממאצ’ו, כמו אחותו.

  5. ענבל 10 מרץ 2012 ב - 4:40 קישור ישיר

    “אורות גדולים, עיר גדולה”?

  6. איריסע 10 מרץ 2012 ב - 11:42 קישור ישיר

    הסרט הזה הוכיח לי סופית את מה שכבר ידעתי כמה שנים, מייקל פסבנדר הוא אחד השחקנים הטובים ביותר שעובדים היום.

  7. איתן 10 מרץ 2012 ב - 19:16 קישור ישיר

    שאלה לאנשי “ההתחלפות”:

    לפני כמה ימים הייתי בסינמה סיטי, ובמסגרת הטריילרים שהוקרנו לפני הסרט, הוקרנו ספוטים נהדרים לסרט הנהדר של ערן קולירין. באתי הביתה, וחיפשתי אותם כדי לאמבד לבלוג שלי – ונאדה. על אינטרנט שמעתם? מה הטעם להקרין ספוטים בבתי הקולנוע בלבד?

    ועוד מהאתר של הסינמה-סיטי: בקרוב יופץ פה סרטו החדש (והמביך למראה) של לורנס קסדן. שם הסרט במקור: Darling companion. בעברית מפיצית: עצם העניין(יש שם עניין עם כלב, אז יש פה ציטוט מ”פה קבור הכלב”). גם איילת זורר בקאסט של הסרט הזה. שחקנית נהדרת שמתבזבזת.

  8. דיסקו אליקו 10 מרץ 2012 ב - 19:26 קישור ישיר

    לעניין השוטים היפים: להזכירך מקווין עשה את רוב הקריירה
    שלו כצלם סטילס.
    טרם ראיתי את בושה אבל יצאתי מהקולנוע בהקרנה של רעב.
    זה מסוג הסרטים שהבימוי הכמעט מושלם עובדים לכיוון ההפוך: מייצרים דימויים כל כל חזקים וריאליסטים שלא עוזבים אותך. בצורה הרעה- יצאתי מצולק מהסרט. ואישתי הקיאה מחוץ לסינמטק.
    ומאז, חצי שנה של קומדיות רומנטיות כעונש…

    • איריסע 10 מרץ 2012 ב - 19:52 קישור ישיר

      רעב זה סרט מאוד מאוד קשה לצפייה. צריך קיבה חזקה בשבילו. הוא גם סופר ריאליסטי, מה שגם תורם לאימה של הצופה.

  9. רון 11 מרץ 2012 ב - 10:55 קישור ישיר

    הרגיש לי חלול אבל גם מאד כמו הפריקוול של אמריקן פסיכו

  10. תום 16 מרץ 2012 ב - 1:24 קישור ישיר

    מקריאת הביקורת של יאיר והתגובות כאן, אני נוטה לחשוב שהבעייתיות היחידה בסרט היא חוסר היכולת של מרבית האנשים להזדהות עם הגיבור. ההשוואה בין רמפארט ויפתח מ’השוטר’ לברנדון של ‘בושה’ היא בעייני מופרכת. אין שום דמיון בין המניעים שמהם פורצת האובססיה המינית אצל שני האלפא-מייל האלו לבין ברנדון שהוא סוג שונה לחלוטין של אדם והמבנה הפסיכולוגי שלו אחר לחלוטין. אני חושב שגם ברמה התרבותית יש שוני עצום בין מקור המין אצלו לעומת שתי הדמויות שצויינו בביקורת.
    מדובר בסרט יפהפה שבונה את מצבה העגום של הדמות באופן מרהיב. נכון שזה לא סרט עם משמעויות פילוסופיות עמוקות או אמירה על החברה. אבל בוא נודה על האמת – מה ההבדל בין ההבנה שלנו את טראוויס מנהג מונית (תוך כדי צפייה ולא אחרי ניתוח תרבותי אוחר)לבין ההבנה שלנו את ברנדון ? האם זה נורא כל כך לא לדעת מה גורם לדמות להיות כפי שהיא? האם זה משנה אם אבא שלו הרביץ לו או אמא שלו קילחה אותו עם אחותו ?
    אני חושב שצפייה מנקודת מבט בעלת יכולת להזדהות עם המצב המורכב של הדמות, דבר הרבה פחות קל מהזדהות עם הערכים האנושיים האוניברסליים של ‘רעב’, תניב צפייה מרתקת.

    • איריסע 16 מרץ 2012 ב - 12:09 קישור ישיר

      מסכימה לגמרי. חוץ מזה שכל גבר שאומר שהוא היה רוצה להתחלף עם ברנדון ממש לא הבין את הסרט. החיים של ברנדון איומים.

    • מיקי 17 מרץ 2012 ב - 0:44 קישור ישיר

      קשה לי לשים את האצבע על מה בסרט לא הפך אותו לחוויה בלתי נשכחת, כמו “רעב”. הדמות מרתקת, התסריט נהדר (לא הרגשתי שה”חורים” פוגמים בסרט) והבימוי, לרוב, נפלא. קשה לי להסביר למה לא התמסרתי לגמרי וזה לא בהכרח בגלל הדמות עצמה. אני חושב שזה דווקא משהו שקשור לבימוי – הסרט לא ממש “הפתיע” אותי בשום צורה (קבלתי סרט על מישהו שמכור למין, בדיוק כמו שהובטח לי) ומאידך היה בו דווקא משהו מאוד ישיר רגשית, להרגשתי אפילו על סף הקיטש (אני לא רוצה לפרט כדי לא להרוס לאחרים).

  11. מיקי 17 מרץ 2012 ב - 0:37 קישור ישיר

    מסכים לגמרי עם הביקורת. חשבתי והרגשתי אותו דבר. בסך סרט משני ל”רעב”, למרות שאין ביניהם קשר עלילתי.


השאירו תגובה