09 מרץ 2012 | 09:48 ~ 4 תגובות | תגובות פייסבוק

"שיטה מסוכנת", ביקורת

 

במדור שלי השבוע ב”פנאי פלוס” כתבתי על שני סרטים בכיכובו של מייקל פסבנדר: “בושה” ו”שיטה מסוכנת”. בינתיים “בושה”, שהיה אמור לעלות בסוף השבוע, נדחה לשבוע הבא, אז פסטיבל פסבנדר שהיה אמור להתפוצץ לנו על מסכי הקולנוע בקול גניחה עזה קצת התמוסס.

 

ועוד עניין: אני חייב להודות שאני די מסויג מ”שיטה מסוכנת” ומ”בושה”. לא ממש התלהבתי מהם. “שיטה מסוכנת” עבורי הוא החמצה. זה סרט שנראה לי תענוג לנתח. אני משוכנע שמי שמתמצא בפסיכואנליטיקה, פילוסופיה ותיאוריות פמיניסטיות פוסט-מודרניות פשוט יתמוגג לנתח את הסרט הזהשוט-שוט למצוא בו המון התייחסויות למשולש (שהוא בעצם מחומש) הגברי-נשי בבסיס הסרט ושכולו גדש רעונות ורמזים פרודיאיניים, יונגיאניים והלאה. נראה שדיווד קרוננברג התמוגג מהעולם הוויזואלי שהתורות לפיענוח התת-מודע של פרויד ויונג פרסו לפניו – מים! סירות! סיגרים! – והסרט הזה עשיר בהם. אלא שכדי לנתח את כל העולמות האלה לעומק, צריך מישהו שממש מאוהב בסרט וחושב שהוא נפלא ושהעושר שלו עמוק. זה לא אני. אני מניח שבחוגים הרלוונטיים (קרי, לא החוגים לקולנוע) עוד יעסקו בסרט הזה המון.

 

 

פורסם ב”פנאי פלוס”, 7.3.2012

 

תוך כדי הצפייה ב”שיטה מסוכנת” עברו בראשי כמה וכמה מחשבות. הראשונה היתה: הסרט הזה היה יכול להיות הצגה מצוינת. הרי רוב הסרט עסוק בשני רופאים שכותבים זה לזה מכתבים. השנייה היתה: הו, הסרט זה מזכיר לי את “יחסים מסוכנים”. גם בו יש שתי דמויות שעסוקות בהתכתבות ובתככים מיניים. השלישית היתה: רגע, אם הסרט מזכיר לי את “יחסים מסוכנים”, אז מה עושה כאן דיוויד קרוננברג בכסא הבמאי כשסטיבן פרירס, הבמאי של “יחסים מסוכנים”, היה מביים את הסרט בדיוק אותו דבר? איפה הלאבה הוולקנית שמאפיינת את סרטיו של קרוננברג, הטוויסט הקינקי שצץ אצלו גם כשהוא מנסה לאפק את עצמו? ואז, בכותרות הסיום התברר שהאסוציאציות שלי לא היו מופרכות כלל: הסרט אכן מבוסס על הצגה. ומי שכתב גם את ההצגה וגם את הסרט הוא כריסטופר המפטון, המחזאי והתסריטאי של “יחסים מסוכנים”. אם כן, את חותמו של המחזאי זיהיתי היטב. אז לאן נעלם הבמאי, ועוד במאי בעל נוכחות ויזואלית כה דומיננטית, ואחד הבמאים המבריקים ביותר בעיניי והאהובים עליי (אם כי לא בעקביות)? למעשה, המפטון עצמו כבר עבר לבימוי ואם הוא היה מביים ממש כך את “שיטה מסוכנת” הייתי מעלה בדעתי את “קרינגטון”, סרטו הראשון כבמאי, שיש לא מעט מן המשותף ביניהם.

 

“שיטה מסוכנת” מציב במרכזו שתי דמויות מוכרות למדי מראשית ימי הפסיכואנליזה בתחילת המאה העשרים: קארל יונג משוויצריה וזיגמונד פרויד מווינה. מחשבה רביעית: הסרט הזה הולך לככב בימי עיון וכנסים והרצאות העוסקים בפסיכואנליזה ובביקורת עליה. ושם, אגב, עיקר כוחו. כי הוא מצליח להציג יפה לא רק מושגי יסוד בפסיכואנליזה, אלא הוא גם מקפל לתוכו את הביקורת הדקונסטרוקטיביסטית שהחילו על הפסיכואנליזה הפרוידיאנית, בעיקר מצד הפמיניזם של שנות השבעים.

 

נראטיב אחד של הסיפור, כולו גברי: יש לנו שלושה פסיכיאטריים (אחד מהם, בגילומו של ונסן קאסל, מופיע לסצינות ספורות, מערבל את העלילה כהוגן ויוצא ממנה). כל אחד מהם מייצג מימד אחר של הנפש: האגו, הסופר-אגו והאיד. וכל אחד מהם, ממש כמו שאומרים המבקרים המודרניים, מפתח את התיאוריות שלו לאו דווקא על סמך בחינה מדעית, קלינית ואובייקטיבית, אלא כפי שהמציאות מיתרגמת על ידי העולם המוסרי והדתי שבו הוא מאמין ואותו הוא חי. כלומר, בסיס הויכוח שבין פרויד ויונג אינו קשור להשקפות רפואיות שונות, אלא לערכיהם השונים: האחד יהודי, השני נוצרי; האחד כופר באמונה, השני מאמין, הנוטה אף למיסטיקה.

 

אבל הנרטיב העמוק יותר הוא זה הנשי. כי מול הגברים יש את הנשים – אשתו של יונג והמאהבת שלו. שתיהן נשים פקחיות מאוד, שכל מילות התבונות והאבחנות המבריקות בסרט הן שלהן, אבל שהן מקבלות תפקיד משני בעבודה הפסיכואנליטקאית. מבלי לקלקל את התקדמות הסרט, הזווית הפמיניסטית היא המעניינת כאן, העוקבת אחר היווצרותה של אלטרנטיבה פסיכואנליטית נשית שצומחת לא רק כקונטרה להגמוניה הגברית, אלא ממש מתוך עולם ההדחקה והאגרסיות שהפעילו גברים על נשים (מטפלים על הפציינטיות שלהן, ואבות על בנותיהן).

 

ויש כאן את הנרטיב היהודי, שברובו כמעט ואינו מורגש, עד לסצינת הסיום ולכותרות שבאות אחריה שמספרות לנו סיפור נוסף, וטראגי ברבה, של אירופה רגע בתהליכי איבוד שפיותה.

 

ואם קרוננברג אינו מורגש כאן כבמאי – זהו סרטו המאופק והיבש ביותר מאז “ספיידר” – די קל לנחש מה משך אותו אל הסרט. ראשית, סיפורם של שני רופאים והאשה היצרית שביניהם מזכיר מאוד את “תאומי המריבה” שלו. שנית, נדמה שהסרט הזה מהווה בסיס תיאורטי לכל סרטיו, שבכולם יש דיון בין הרצון להדחיק והרצון לפרוק כל עול, והמחיר שכל מהלך כזה גובה מגיבוריו.

נושאים: ביקורת

4 תגובות ל - “"שיטה מסוכנת", ביקורת”

  1. hamlet 9 מרץ 2012 ב - 18:07 קישור ישיר

    agree
    it’s not it

  2. איריסע 10 מרץ 2012 ב - 11:00 קישור ישיר

    סרט טוב. אני משוכנעת שאם קרוננברג לא היה הבמאי הביקורות על הסרט היו הרבה יותר טובות.

  3. אילן 10 מרץ 2012 ב - 11:42 קישור ישיר

    אני דווקא די משוכנע להיפך- אם הבמאי לא היה קרוננברג, והשחקנים לא פסבינדר את מורטנסן, פלוס כמה סצינות עירום של קיירה נייטלי, אף אחד לא היה מסתכל לכיוון של הסרט הדי משמים הזה.

  4. עמיצי 10 מרץ 2012 ב - 20:24 קישור ישיר

    קיירה נייטלי פשוט גרועה ולא אמינה לאורך כל הסרט והופכת אותה לפסבדו בלתי צפי


השאירו תגובה