23 ינואר 2008 | 02:28 ~ 24 תגובות | תגובות פייסבוק

מותו של הית לדג'ר

הידיעה על מותו של הית לדג’ר הלילה בניו יורק ממש מדכאת. היתה תחושה שלדג’ר נמצא בשוונג, שהוא הציג רק קצת ממה שיש לו ושצפוי לו עתיד מזהיר. התפקיד שלו בתור הג’וקר בבאטמן המתקרב, “האביר האפל” הוא אחד התפקידים הכי מסקרנים בשנת הקולנוע המתקרבת. תוכלו לראות אותו בימים אלה ב”אני לא שם” המצוין. אז איך קרה שדווקא הוא הלך ובזבז את עצמו באופן כה אווילי.

פגשתי את לדג’ר לפני שנתיים בפסטיבל ברלין. הוא עשה את סבב הג’אנקטים לכבוד הסרט האוסטרלי “קנדי” בו הוא שיחק לצד אבי קורניש וגילם משורר מכור לסמים. היינו כשישה עיתונאים סביב השולחן ולדג’ר התגלה כמרואיין מקסים, עם קול נעים, חוש הומור בריא וכמות עצומה של כנות. בדיעבד נראה שיתכן וכל מה שהוא סיפר באותו מפגש היו שקרים. כך למשל כשאחד העיתונאים, נדמה לי מדנמרק, שאל אותו האם הציעו לו פעם סמים (אפרופו דמותו ב”קנדי”) הוא ענה “ודאי, אבל מעולם לא ניסיתי הרואין. אבל היו לי חברים שכן עשו הרואין והחיים שלהם נהרסו מזה”. כשהוא דיבר על בתו מתילדה, שהיתה אז רק בערך בת חצי שנה, הוא זרח וסיפוריו, הכה אופייניים לאבות צעירים, המיסו את שולחן העיתונאים. הוא סיפר שהוא מתכנן לקחת חופשה בת שנה כדי לבלות עם בתו ועם זוגתו, מישל וויליאמס. אבל בפועל, בשנה הזאת הוא אץ לצלם את “אני לא שם” של טוד היינז ואז את “האביר האפל” של כריסטופר נולן, וגם להיפרד מוויליאמס.

עדכון, בוקר: בלילה, כששמעתי את הדיווח הראשוני, אמרו שמותו נגרם “כנראה ממנת יתר של סמים”. הבוקר כבר מתחיל להיראות שמדובר בהתאבדות באמצעות כדורים. שזה בכלל קריפי כי לדג’ר תמיד הזכיר לי קצת את מייקל האצ’נס, סולן אינקסס, שגם התאבד (אבל בחניקה).

אני מעלה את קובץ הקול המלא והלא ערוך של השיחה איתו, 22 דקות בסך הכל, כי יש משהו קורע לב בלשמוע את הקול שלו, ואת האופן המקסים שבו הוא מדבר על בתו, ואיך הוא מכה על חטא על סרטיו המוקדמים, בהם הוא רק גילם את החתיך התורן ולא טרח להפגין יכולת משחק.

מהשיחה הזאת הנפקתי שני טקסטים. אחד, בפברואר 2006, מיד אחרי הפסטיבל, ורגע לפני האוסקרים בהם וויליאמס ולדג’ר היו מועמדים על תפקידיהם ב”הר ברוקבק”. החלק השני, זה שעסק ישירות ב”קנדי”, פורסם בדצמבר 2006, עם יציאת הסרט בארץ.

חלק א’:
פברואר 2006

הית לדג’ר, בן 26, הגיע לפסטיבל ברלין כדי לקדם סרט חדש בכיכובו בשם “קנדי”, הסרט הראשון שצילם באוסטרליה, מולדתו, מזה שמונה שנים, ושהוצג בתחרות הרשמית בפסטיבל. אבל במפגש עם חופן עיתונאים מהעולם, היה קשה שלא לשאול שאלות גם על “הר ברוקבק” ועל המועמדות שלו לאוסקר. לדג’ר, הנחשב מרואיין שלא אוהב לשתף פעולה עם העיתונאים ומעדיף למלמל תשובות קצרות ולקוניות, היה ביום נדיב ונעים הליכות. כשאחד העיתונאים אומר לו שסדרת התפקידים האחרונה שלו מפתיעה כי התרגלנו לראות אותו בתור החתיך בסרטי אקשן, לדג’ר ענה לו: “ועכשיו גיליתם שאני גם יודע לשחק, הא?”.
בגיל 19 עקר לדג’ר מאוסטרליה להוליווד, שם התבלט תחילה ב”10 דברים שאני הכי שונאת אצלך”, ואז בתור בנו של מל גיבסון ב”הפטריוט” ובתפקיד הראשי ב”סיפורו של אביר”. אבל התפקידים הבלונדיניים האלה הותירו אותו מתוסכל. “כשנכנסתי למערכת ההוליוודית, פחות או יותר העניקו לי את הקריירה שלי על מגש כסף גדול ונוצץ, ואני שמחתי לנגוס ממנו. אבל אז ירקתי הכל כי לא היה לי טעים במיוחד. לקח לי לא מעט זמן להרוס את מה שבנו עבורי, את הדימוי שיצרו בשבילי. הרגשתי שאני מוצר שמנסים לשווק ולא רציתי להיות חלק מזה יותר”.
לא רצית להיות יותר השחקן הראשי בקומדיות רומנטיות?
“יאק, אני שונא קומדיות רומנטיות, למרות שעשיתי אחת באחרונה. הן פשוט משעממות אותי נורא. אני חושב שזו היתה תקופה בה קיבלתי תפקידים בינוניים פשוט כי עשיתי עבודה בינונית. למרבה המזל, או אולי למרבה הצער, כל הטעויות שלי הונצחו על גבי צלולואיד. מעולם לא הלכתי לבית ספר למשחק, לא למדתי לשחק, לא היו לי מורים למשחק, אז מין הסתם ברגע שהתבגרתי גם העבודה שלי נהייתה בשלה יותר”.
לשאלה האם בימים בהם נחשב לכוכב סרטי נעורים הוא הרגיש מתוסכל, הוא עונה בכנות מפתיעה: “בתקופה בה עשיתי סרטים לא רציניים, עשיתי עבודה לא רצינית ואני לא לקחתי את עצמי מאוד ברצינות לכן לא הייתי עסוק בלהיות מתוסכל”.
אז מי לימד אותך, מי הביא אותך ליכולויות הנוכחיות שלך כשחקן?
“הבמאים שעבדתי איתם. בראש ובראשונה שקאר קאפור שביים אותי ב’ארבע נוצות’. הוא כזה מין גורו הודי שמסתכל תמיד על הפילוסופיה של החיים. וטרי גיליאם. אני מת על טרי. וכמובן אנג לי”.
תסביר לי רגע איך נראתה השנה האחרונה שלך, עשית המון סרטים שיצאו אחד אחרי השני. מתי הספקת?
“זה התחיל עם ‘האחים גרים’, אחרי זה היו לי שמונה חודשי הפסקה, ואז עשיתי את ‘שליטי דוגטאון’, ואז היה לי יום חופש ועברתי ל’הר ברוקבק’ ואז היה לי יום חופש ועברתי ל’קזנובה’ ואז היה לי שבוע חופש והתחלתי לצלם את ‘קאנדי'”.
בזמן צילומי “קאנדי” התבשר לדג’ר שזוגתו, מישל וויליאמס (אקס “דוסון קריק”, המגלמת את אשתו של לדג’ר ב”ברוקבק”), בהריון. בשנה האחרונה הוא לקח הפסקה מצילום סרטים כדי להיות לצידה בכל חודשי ההריון והלידה. לפני שלושה חודשים וחצי נולדה בתם, מתילדה. ואז התבשרו הזוג וויליאמס-לדג’ר ששניהם מועמדים לאוסקר על תפקידם ב”הר ברוקבק”. הוא בקטגוריית השחקן הראשי, היא בתור שחקנית משנה.
איך זה להיות במשפחה בה שני בני הזוג מועמדים לאוסקר? זה יוצר יותר לחץ או פחות לחץ?
“פחות לחץ, ללא ספק. אם הייתי מועמד לבד, או אם רק מישל היתה מועמדת, בתקופת המועמדויות החרדות והמתח היו הופכות בלתי נסבלות. וזה קשה לעבור את זה לבד. ככה אני מעדיף להיות מפוקס בה, להיות גאה בה, ולהפוך את כל הטקסים שאנחנו הולכים אליה לערבים לכבודה”.
ואתם גם יכולים ללכת לבחור את הבגדים יחד.
“בדיוק. ועושים לנו את האיפור יחד”.
אבל בכל התקופה הזאת, לדג’ר מנסה להיות מפוקס על מה שחשוב באמת עבורו. “הלידה של מתילדה היתה הפרס הכי יפה שקיבלתי בעונת הפרסים הזאת. וזו גם הסחת דעת טובה, התינוקת הזו גורמת לי להישאר מרוכז בסדרי העדיפויות שלי בחיים, ולא להיכנס לאובססיות הקשורות לפרסים וכיבודים”.
כשראיינתי את אלן ריקמן, שעבד עם אנג לי ב”על תבונה ורגישות” הוא סיפר שלאנג לי יש דרך מאוד מיוחדת לביים שחקנים. הוא נותן להם הוראה ואז סותר אותה. למשל, “תעשה פחות, אבל יותר”. איך היה לך לעבוד עם אנג לי? יש לך דוגמאות משלך לאנגליזמים?
“אנגליזמים? זה טוב. הניסיון שלי עם אנג היה קצת שונה. זה התחיל בחזרות. הוא ידע להסביר לנו נורא טוב מה הוא רוצה מאיתנו. ואז כשהגענו לצילומים הוא פשוט שתק, לא נתן לנו שום הוראות. הוא היה מצוין בלביים את החלל מסביבנו, להשקיע תשומת לב בפרטים ולתת לנו ליישם את כל מה שעבדנו עליו בבלב התחקיר והחזרות. הוא נתן לנו לעשות המון עבודת תחקיר. אבל בצילומים הוא פשוט נתן לנו ספייס”.
בעוד העובדה שהוא מועמד לאוסקר תפסה אותו בהפתעה (“יש לי ציפיות מאוד נמוכות מעצמי”, הוא מסביר) הרי העובדה ש”הר ברוקבק” מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט לא הפתיעה אותו כלל. מהרגע בו זכה הסרט בפסטיבל ונציה הוא האמין שהסרט הזה יגיע רחוק. “בכנות”, הוא אומר, “בשנים האחרונות הסרטים שזכו באוסקרים לא היו טובים במיוחד. נדמה שבחרו רק בסרטים שהצליחו בקופות. בשנתיים האחרונות יש נכונות להתמודד עם סרטים בוגרים יותר, ליברליים יותר”.
לשאלה האם הוא חושב שהמועמדות לאוסקר תחייב אותו לשמור על סטנדרטים גבוהים יותר, מבחינת בחירת הפרויקטים, הוא ענה: “אני מקווה שכן. אני תמיד אוהב לדחוף את עצמי עד לקצה. אבל בכל מקרה החלטתי לקחת שנה נוספת של הפסקה מסרטים עכשיו. גם כדי להיות עם הילדה, אבל גם כי זה יצור עלי יותר מדי לחץ, לבחור את הסרט שאחרי המועמדות של ‘ברוקבק'”.

חלק ב’:
דצמבר 2006

אלה היו שנתיים לא רעות עבור הית לדג’ר. הוא עבר ברציפות מ”האחים גרים” ל”שליטי דוגטאון” ל”הר ברוקבק”, ל”קזנובה” ואז טס לאוסטרליה, מולדתו, כדי לשחק ב”קאנדי”, שעלה בשבוע שעבר בארץ. על הסט של “הר ברוקבק” הוא פגש את מישל וויליאמס, בת זוגו כעת, וכשהיה בצילומי “קאנדי” קיבל ממנה טלפון שבישר שהיא בהריון, רגעים לפני שהיה צריך לצלם סצינה קורעת לב בסרט העוסקת בתינוק מת. כש”הר ברוקבק” יצא באמריקה, לפני שנה, נולדה בתם מתילדה. במרץ 2005 שניהם היו מועמדים לאוסקר על תפקידים ב”ברוקבק”. כשפגשתי אותו לראיון בפברואר בפסטיבל ברלין, לשם הגיע כדי לקדם את “קאנדי” שהוקרן בתחרות, הוא בישר שהוא מתכוון לקחת שנת חופשה כדי להיות עם אשתו ובתו. החופשה הזו לא האריכה ימים: הוא הוזעק לקנדה לצילומי הסרט של טוד היינס על בוב דילן ועכשיו הוא שוב באוסטרליה, מצלם את סרט ההמשך ל”באטמן מתחיל” בבימויו של כריסטופר נולן. לדג’ר מגלם בסרט את הג’וקר, תפקיד שבוצע קודם על ידי ג’ק ניקולסון.
“קאנדי”, המבוסס על ספר שגם תורגם לעברית, עוסק באהבתם הבוערת של בחור ובחורה יפים ובלונדיניים (בגילומם של לדג’ר ואבי קורניש), שמתמכרים לסמים באותה עוצמה שהם מתמכרים לאהבה שלהם. ג’פרי ראש מגלם את המבוגר האחראי היחיד בשטח, שהוא בעצמו לא אחראי במיוחד. גם אם מדובר בסופו של דבר בסרט ג’אנקיז סטנדרטי – תשכחו מהעוצמות של “טריינספוטינג” או “רקוויאם לחלום” – עדיין יש לסרט כוח רב, לא מעט בזכות הכריזמה האנושית של שלושת השחקנים הראשיים, שמצליחים לעורר הזדהות ולא רחמים.
“לא הייתי מסוגל לעשות את ‘קאנדי’ מיד אחרי ‘הר ברוקבק’, זה היה מתיש אותי מדי. הייתי צריך סרט קליל יותר כמו ‘קזנובה’ באמצע, סרט בו יכולתי לא לקחת את עצמי יותר מדי ברצינות, כדי להתאוורר. ואחרי ‘קזנובה’ שלא היה רציני מדי כבר השתוקקתי לחזור לסרט בו הייתי צריך לבכות”. לדג’ר טוען שהסרטים שהוא משתתף בהם כיום טובים יותר מאלה בהם הוא השתתף בתחילת הקרירה שלו פשוט כי הוא התבגר כבן אדם והבשיל כשחקן. “בתחילת דרכי עשיתי עבודה בינונית כשחקן, אז הופעתי בסרטים בינוניים”.
“קאנדי” הוא סרטו הראשון של ניל ארמפילד, במאי תיאטרון שעבד על הבמה עם קייט בלאנשט וג’פרי ראש. הוא בעצמו שם לב לשינוי שחל באיכות המשחק של לדג’ר. “ראיתי אותו ב’מונסטר בול’ והבנתי שמצאתי את השחקן שלי ל’קאנדי'”. אבל לדג’ר מודה שהתפקיד הקטן שעשה ב”מונסטר בול” בכלל לא היה אמור להיות שלו: “‘מונסטר בול’ קרה במקרה. התפקיד יועד לחבר שלי, ווס בנטלי (“אמריקן ביוטי”), אבל לא התחשק לו לעשות אותו כי הוא עצלן והוא לא אוהב לעבוד. אז הוא ביקש ממני להחליף אותו כדי שהמפיקים לא יתבעו אותו”.
בתחקיר של לדג’ר ושל קורניש הם נפגשו עם אדם שמשתמש כבר 30 שנה בהרואין, כדי שילמד אותם איך מזריקים. “פגשנו אותו במקום שנקרא ‘אגודת צורכי הסמים של אוסטרליה’, שזה בעצם מועדון סמים, זה לא מקום לגמילה, זה מקום מפגש שנועד לתמוך בג’אנקיז, שאם הם כבר מכורים שיעשו את זה כמו שצריך ושיקבלו מחטים נקיים. האיש שפגשנו הביא לנו יד מלאכותית שהוא הניח על השולחן מולנו. זו יד שהם הכינו, עם שקיות של נוזל דמוי דם תלויות מעל, ועם ורידים שנראים אמיתיים לגמרי. זו יד שנועדה ללמד את הג’אנקיז איך להזריק. וזה נראה כמו הדבר האמיתי, בתחילה שואבים קצת דם החוצה לתוך המזרק ואז מזריקים. האיש הזה הסתכל על הזרוע שלי והתחיל להזיל ריר על הוורידים שלי. ‘תראה איזה וריד מצוין יש לך כאן’, הוא היה אומר. כי הוורידים שלו כבר קרסו מרוב שימוש – בזרוע, בצוואר, ברגל. הוא היה מזריק בין פרקי האצבעות ביד. צילמתי אותו בווידיאו שלי והראיתי לג’פרי ראש. משם ג’פרי לקח את שיטת ההזרקה הזאת זה לדמות שלו”.

נושאים: ארכיון, הספד

24 תגובות ל - “מותו של הית לדג'ר”

  1. א"ש 23 ינואר 2008 ב - 2:36 קישור ישיר

    תודה על הקובץ, ממש פריט לאספנים.

  2. ניקו 23 ינואר 2008 ב - 2:58 קישור ישיר

    התקשורת כאן באוסטרליה לא מפסיקה לדווח וכולם בהלם.דיברו גם על סלידתו של לדג’ר מהצלמים כאן, שלא נתנו לו מנוחה וגרמו לו לומר דברים די קיצוניים.
    מאוד מזכיר מיקרה של כוכב אוסטרלי אחר: מייקל האצ’נס מלהקת “אינקסס”, שגמר כמעט באותה צורה..

  3. ענבל 23 ינואר 2008 ב - 4:58 קישור ישיר

    היי, קצת נסחפת. האיש כנראה לקח כדורי שינה ואתה כבר חושד בו שהוא שיקר כשאמר שלא ניסה הרואין? יש סיכוי שעשית את הטעות הכי עלובה בתרגום מאנגלית ובלבלת בין שתי המשמעויות של “drugs”? ואם כבר טעויות תרגום, בעברית אנשים לא “מבזבזים את עצמם”. גם לכל אחת מהמשמעויות של “waste” באנגלית יש תרגום שונה לעברית (וכאן יש הרבה יותר משתיים). אולי היה עדיף להעלות את הפוסט הזה בבלוג באנגלית אם ממילא זו השפה שבה הוא כתוב (וכאן ממילא רק שני משוגעים קוראים אותך בשעות האלה).

  4. סטיבי 23 ינואר 2008 ב - 9:33 קישור ישיר

    אפשר אולי לסדר הורדה לקובץ?
    בלינק: הוושינגטון פוסט כותב.

  5. רותם 23 ינואר 2008 ב - 9:35 קישור ישיר

    בפראפרזה על דבריו של יאיר מלפני שנה כמעט:
    אני נקניקיה אם הית’ לדג’ר לא מועמד לאוסקר שנה הבאה.
    יהיה זכרו ברוך
    🙁

  6. דרורית 23 ינואר 2008 ב - 9:35 קישור ישיר

    זורק אותי אחורה למוות הכל כך מיותר של ריבר פינקס, עוד אייקון נעורים (מת בגיל 23!). מאוד עצוב.

  7. h.w 23 ינואר 2008 ב - 12:02 קישור ישיר

    קראתי ב-imdb שכרגע מצטלם עוד סרט עם הית לדג’ר בבימויו של טרי גיליאם.. מה יעלה בגורלו?כמה ממנו כבר התחילו לצלם אם בכלל?

  8. קובי 23 ינואר 2008 ב - 12:56 קישור ישיר

    מהדיווחים האחרונים פה, הית’ לדג’ר ככל הנראה לא התאבד. ככל הנראה מדובר בתאונה טרגית כתוצאה מנטילת יתר של כדורי שינה. עבור אדם שמותח את העצבים שלו מול מצלמות באופן קבוע, ועוד ברמות החשיפה של לדג’ר, כדורי שינה הם עניין שבשגרה. הבעיה מתחילה כשהכדורים כבר לא עובדים ואז גם המינונים עולים.

    הפאפארצי מיררו לו את החיים. אני רץ כל בוקר לאורך החוף בין בונדי לברונטה, ומסיים את הריצה למרגלות הבית שהיה שייך לו. בית מדהים על אחד החופים היפים באוסטרליה. הבעיה היא שכשהוא גר בבית שלו ורצה לבלות ערב שקט בפאב בבונדי, הפאפארצי השפריצו עליו מים וירדו לחייו. אז הוא מכר את הבית ונשבע שהוא לא חוזר לאוסטרליה. והוא באמת לא חזר.

    ואפרופו, בנוגע להוצ’קינס מ”אינקסס”, אנשים שהכירו את האיש אמרו שהוא בכלל לא ניסה להתאבד אלא חנק את עצמו בזמן סקס, כדי להעצים את החוויה. לך תבין את הסלב האלה.

  9. דרורית 23 ינואר 2008 ב - 13:01 קישור ישיר

    ולווט שמה את הקישור לבלוג הזה:
    http://orioren.com/blog/?p=2650
    שם יש תיאור די עצוב של לדג’ר לפני מותו.

  10. אורון 23 ינואר 2008 ב - 13:15 קישור ישיר

    טוב, אני עדיין בהלם, אבל אגיב בכל זאת. סליחה מראש אם מישהו חושב שאני מגזים או משתפך. פשוט לדג’ר הוא שחקן שבאמת אהוב עליי. ראיתי אותו לראשונה רק ב”סיפורו של אביר”, ואני חושב שבחירת התפקידים שלו בשנים האחרונות העידה המון עליו כשחקן. תפקידים שהראו את יכולות המשחק שלו, ולא רק את המראה החיצוני. אני זוכר את הרגע בו קראתי על ליהוקו כג’וקר החדש. התגובה שלי הייתה פליטת “יש!!!” צווחני ומחיאות כף למסך המחשב שלי (ולכריסטופר נולאן). בשנה הבאה נראה האם הציפיות שלי יתממשו לכדי הג’וקר הכי טוב שנראה על מסך כלשהו.
    ואיזה דבר מדהים זה קולנוע, שבגללו מוות של אדם שמעולם לא הכרתי חירבן לי את כל היום וממש דקר אותי בלב. באמת שחשבתי שהתפקידים הגדולים שלו עוד לפניו. יהי זכרו ברוך, סטנדינג אוביישן הוא יקבל ממני בתום ההקרנה של “האביר האפל”, לא משנה כמה מגוחך אראה.

    ומי שאל/ה כאן בימים האחרונים על שחקנים שקיבלו מועמדות לאוסקר אחרי מותם? צפו לעוד אחת כזו בשנה הבאה.

  11. דורון פישלר 23 ינואר 2008 ב - 13:41 קישור ישיר

    תיקון לעדכון: מייקל האצ’ינס ככל הנראה לא התאבד. הוא אמנם מת מחניקה עצמית בנסיבות מביכות, אבל לא בכוונה. פרטים בויקיפדיה.

  12. דרורית 23 ינואר 2008 ב - 14:32 קישור ישיר

    אורון, אני המורבידית (שעדיין מבכה את מותו בטרם עת של השחקן הראשי מ”חיים של אחרים”).
    ואם כבר מדברים על מייקל האצ’ינס, המשך הטרגדיה שם הייתה ההתאבדות של פאולה ייטס, אקס בוב גלדורף, וזה שהבת המשותפת שלהם נותרה יתומה.

  13. itai 23 ינואר 2008 ב - 14:37 קישור ישיר

    אולי הוא לא שיקר, יאיר. אולי זאת הייתה האמת עד הראיון הזה, ומאז הוא התחיל להידרדר.

    וואי. התיאור שלו לאיך שלימדו אותו להזריק סמים בשביל הסרט שבו השתתף הוא מזעזע. באמת צריך ללמד שחקנים איך להזריק, גם אם הם משתתפים בסרט על סמים? לא ידעתי. אולי לימדו אותו את זה, ולקח את “שיעור החינוך” הזה קצת יותר מדי רחוק. עצוב.

  14. דני 23 ינואר 2008 ב - 15:00 קישור ישיר

    איתי, התכוונת שהוא היה “תלמיד מצטיין מידי”?
    זה אפילו מתאים פה, כי הרי גם Brad Renfro מ”תלמיד מצטיין” (סרט טוב אגב, אבל עדיף לקרוא את הסיפור) מת לפני שבועיים בנסיבות חשודות, אז הינה, יש כבר שניים לרשימת “הטובים והמתים” של השנה.
    מה קורה שם? איזה רוצח סידרתי או משלוח פגום של סמים שהגיע להוליווד?

  15. מתנצל 23 ינואר 2008 ב - 17:44 קישור ישיר

    ללא מעט מהרגעים הטובים בסרטי באטמן של ברטון היה
    אפקט מצמרר(לדעתי). כרגע נדמה שהצפייה בבאטמן החדש תהיה מצמררת הרבה יותר, עוד לפני שצפינו בסרט. למען האמת צמרמורת עוברת בי ברגע זה. הית’ עוד יצחק עלינו מקברו וגיליאם שוב יתפתל בכיסאו.
    ועכשיו למשהו שונה לגמרי:
    היכן לצפות שוב באחים כהן, לאחר הקרנה מחורבנת בטרום בכורה?
    א)יס פלאנט, אולם 5
    ב)לב דיזנגוף, אולם 1
    ג)סינמה סיטי, אולם 1

  16. אורון 23 ינואר 2008 ב - 23:23 קישור ישיר

    דרורית – את לא מורבידית, סתם נביאת זעם בעקיפין…
    מתנצל – אם השאלה שלך לא הייתה רטורית אז יס פלאנט זו התשובה. אולם 5 הוא השני בטיבו בארץ. אחרי אולם 6 של אותו קומפלקס, כמובן.
    (אם כי אני חייב להסתייג ולומר שהקהל של “לב” חביב עליי מאוד. ואז אסתייג שוב ואומר שלסרט שנקרא “ארץ קשוחה” עלול להגיע גם קהל שלא חביב עליי בכלל…)

  17. אביגיל 24 ינואר 2008 ב - 0:54 קישור ישיר

    אחרית דבר נוראית למותו של לדג’ר: הכומר פרד פלפס, הנוהג להפגין בהלוויותיהם של קורבנות איידס (שמתו בגלל שחטאו וקיימו יחסים הומוסקסואלים) ובשנים האחרונות גם בלוויות של חללי המלחמה בעירק (שמתו בגלל תמיכתה של ממשלת ארה”ב בזכויות להומוסקסואלים), מתכוון להפגין גם בלוויתו של לדג’ר, שמת מכיוון שגילם דמות הומוסקסואלית.

    http://www.foxnews.com/story/0,2933,324966,00.html

    איך אנשים נהיים כל כך אכזריים, תגידו לי?

  18. גיא אורבניאק 24 ינואר 2008 ב - 1:20 קישור ישיר

    נו, זה בדיוק כמו שפה אנשים יפגינו מחוץ לנתב”ג אם סידר יזכה באוסקר בגלל שהוא ליהק לסרט שלו משתמטים.

  19. איצי 24 ינואר 2008 ב - 2:40 קישור ישיר

    אלוהים אדירים יאיר, האם תוכל לחוות כבר את דעתך על קלוברפילד?! ראיתי שיצאת מההקרנה עם חיוך גדול.

  20. אביגיל 24 ינואר 2008 ב - 8:44 קישור ישיר

    זה ממש לא אותו דבר, גיא. סידר לא מתאבל על, ובאותו הרגע שבו מפגינים נגדו קובר, אדם אהוב.

  21. דווקא 24 ינואר 2008 ב - 16:43 קישור ישיר

    דרורית(6), ריבר פיניקס מ”אני והחברה”?

    איך הוא מת, מה היה הסיפור?

  22. raz 24 ינואר 2008 ב - 18:35 קישור ישיר

    לדווקא- אכן, היא התכוונה לריבר פיניקס מ”אני והחבר’ה”. לא סתם היא הזכירה אותו בהקשר המוות של לדג’ר- פיניקס מת ב- 93 ממנת יתר של קוקאין והרואין(שאגב, לקח את זה מחוץ למועדון של ג’וני דפ- די מצמרר)שהוא רק בן 23 עם הופעות מדהימות בקולנוע(לא רק ב”אני והחבר’ה”, אלא גם ובעיקר ב”איידהו שלי” ו”אהבה במלכוד”, שם הוא נותן את ההופעות הכי טובות שלו לדעתי), ויש הסבורים שלדג’ר מת ממנת יתר (למרות שזה עדיין לא הוכח. יש המון ספקולציות ברחבי העיתונות העולמית- מהתאבדות ועד לטעות במינון של כדורי השינה שהוא לקח).

    בקשר ללדג’ר- נורא עצוב לשמוע את זה. אני הייתי די בשוק שששמתי את זה. רק לפני שבוע ראיתי אותו בהופעה כריזמטית ומצוינית ב”אני לא שם”. ממש חבל על הבחור. אין ספק שההופעה הטובה ביותר שלו זה ב”הר ברוקבק”, שמביא שם הופעה מהפנטת (למרות שיש לי הרבה הסתגויות מהסרט הזה, שלדעתי הוא לא כזה טוב כמו שעשו אותו, בעיקר בגלל הבימוי והתסריט הלוקיים מאוד בחסר), אבל אני מאמין שהופעת חייו עוד לפנינו- כג’וקר ב”האביר האפל”. רק לפי הטריילר אפשר לראות שהוא הולך להביא שם הופעה אדירה.

  23. דרורית 24 ינואר 2008 ב - 21:27 קישור ישיר

    דווקא, בניק לינק, כל מה שרצית לדעת על ריבר פינקס והתביישת לשאול.
    ואין לי מושג אם זו אגדה אורבנית או לא, מילותיו האחרונות (לפי השמועה לפחות) היו:
    No paparazzi, I want anonymity

    ולמה דרורית 6?

  24. דרורית 25 ינואר 2008 ב - 11:31 קישור ישיר

    raz – אני איתך לגבי אהבה במילכוד. מתה על הסרט הזה, ואוהבת הכי הכי את ריבר שם (למרות שכל השאר גם נתנו יופי של הופעה).
    והבנתי לבד את ה-6, פדיחות.
    (:


השאירו תגובה