01 פברואר 2008 | 18:39 ~ 7 תגובות | תגובות פייסבוק

איגוד הבמאים שמח לבשר

שני מסמכים שהגיעו אליי השבוע משני איגודי הבמאים שאני הכי עוקב אחר פעילותם: הישראלי והאמריקאי.

מייקל אפטד (“7 אפ”, “גורילות בערפל”), נשיא איגוד הבמאים האמריקאי, כתב ב-17 בינואר מכתב לחברי האיגוד בו הוא מסכם ומפרט את עיקרי ההסכם שנחתם מול בעלי האולפנים, שקובע בין השאר קבלת תמלוגים לסרטים ותכנים שנמכרים להורדה חוקית בראינטרנט וגם תמלוגים לתכנים המועברים בסטרימינג באינטרנט. ההסכם תקף לשלוש שנים (זה אומר שבסוף 2010 נתחיל את כל הברדק הזה שוב) והוא מבוסס על תחקיר יסודי ויקר שערך האיגוד, ושנמשך כשלוש שנים, שניסה לנתח איך ייראה המודל הכלכלי של האולפנים והרשתות בעידן בו הצפייה בטלוויזיה ובבתי הקולנוע תהיה במגמת ירידה, והמכירה של תכנים באינטרנט – בין אם בתשלום, או בחינם בתוספת פרסומות – תעלה. המסקנה של האיגוד היתה דומה לזו של בעלי הבית: מוקדם מדי לדעת. לכן ההסכם הוא רק לשלוש שנים. אבל הם הצליחו להכניס רגל משמעותית בדלת ולזכות בהישגים ראשוניים בסעיפים שלפני כן היה “ייהרג ובל יעבור” עבור האולפנים והרשתות. קראו את המסמך המלא כאן (קובץ PDF).

דורון צברי (“בית שאן סרט מלחמה”, “הבחור של שולי”) הודיע השבוע על פרישתו מתפקיד יו”ר איגוד הבמאים בישראל אחרי קדנציה בת חמש שנים. הסיבה לתזמון: חוק רשות השידור, שצברי היה בין מנסחיו והלוביסט המרכזי להעברתו, עבר בקריאה ראשונה. צברי מעיד:

זה היה העניין שהיה הכי קרוב לליבי. תחושת שליחות טהורה שהפכה, עם הזמן, לאובססיה שהשתלטה על חיי (בקרוב הסרט). למעשה זו הסיבה שהניעה אותי לקחת על עצמי את תפקיד היו”ר. החלטתי לפעול למען רפורמה בערוץ הראשון והבנתי שללא פלטפורמה ציבורית (כמו האיגוד) שתעניק לי לגיטימציה, זה יהיה בלתי אפשרי.

מחכים לסרט!

רני בלייר (“שבתות וחגים”, “פרשת השבוע”) נבחר השבוע כיו”ר החדש של איגוד הבמאים, המונה נכון להשבוע 420 חברים.

צברי היה זה שדחף אותי ושיכנע אותי לקבל את החברות במועצת הקולנוע, תפקיד (התנדבותי) אותו אתחיל למלא מיום שלישי הקרוב, כשאני מלא חששות, הסתייגויות ולבטים, האם אוכל להיות חבר בעל כוח השפעה, שמשאיר אחריו חותם משמעותי. אני יודע בוודאות, ואף נודר כך, שלא אשאר דקה אחת במועצה אם ארגיש שחברותי שם ריקה מתוכן משמעותי.

צריך לזכור שלפני שצברי היה במאי ויו”ר, הוא היה עיתונאי. ולכן מסמך הפרידה שלו מתפקיד היו”ר, בו הוא מסכם את ההישגים ואת הכשלונות של הקדנציה שלו הוא טקסט מרתק, מרגש, לוחמני ומאיר עיניים. אני מביא לכם אותו בהמשך במלואו. אבל למי שאין כוח לקרוא את כל 3,000 המילה, הנה שלוש פסקאות מרכזיות מתוכו:

1. תולדות האיגוד. מדהים. לא ידעתי את המידע הזה:

איגוד הבמאים הוקם בשנת 1971 ע”י קבוצת במאים שכללה את ז’אק קטמור ובנימין חיים ז”ל, דני וולמן, ג’אד נאמן, מוטי קירשנבאום, אברהם הפנר, מוטי אידלס, יצחק צ’פל ישורון, אורי זוהר וגדעון גנני. היו”ר הראשון של האיגוד היה המשורר דוד אבידן ז”ל.

2. צל”ש “השמינייה”:

אחד ההישגים העצומים של איגודי היוצרים (הגוף המשותף לאיגוד התסריטאים, שאני חבר בו, ולאיגוד הבמאים) הוא חתימת הסכם עם הוט (ואחר כך עם שאר הזכייניות) לתשלום תמלוגים לבמאים ולתסריטאים. הסכם שקדם לו מאבק שאפשר להגדירו כהיסטורי. (זוכרים? עקבתי אחר מאבק היוצרים למען תמלוגים ממש כאן).

וכעת, תחת סעיף “היום כבר אפשר לספר”, מהלל צברי את הסולדיריות שהפגינו חברי שני האיגודים במלחמה נגד הוט, ובעיקר את התסריטאיות שהיו בראש חזית המאבק וששילמו למענו את המחיר הכבד ביותר:

סולידריות. זה ההישג הכי גדול שלנו. העובדה שלאחר שהוכרזה שביתת חוזים, אף חבר באיגודים לא חתם הסכם עם הוט הוכיחה להם שהשרשרת שלנו עומדת וחזקה. למרות הלחצים שהופעלו עליה אף חוליה בה לא נשברה.
כל המערכות מוכרעות, בסוף, בגלל החיילים שעומדים בקו הראשון. רצה הגורל והלוחמות שלנו בקו הראשון של המאבק היו התסריטאיות של “השמינייה”. הופעלו עליהן לחצים עצומים ונופפו מולם בפיתויים כספיים אדירים במטרה לשכנע אותן לשבור את השביתה. זה לא עזר להם. אף אחת מהן לא נכנעה. לאחר שפוטרו גילו המנהלים של הוט, לתדהמתם, שאף תסריטאי אחר לא מוכן להחליף אותן. חברים, זו סולידאריות!
אם היו צל”שים או עיטורי גבורה באיגודים אני חושב שהם היו ראויות להם. כיוון שאין אסתפק בציון שמותיהן: מאיה הפנר, חן קלימן, דפנה ממן ושירי צוק. כל אחת מהן היא לוחמת אמיצה. חלק גדול מהניצחון על הוט הושג בזכותן. תודה וסחתיין.

3. פרשת “למראית עין”:

מתברר כעת שהאירוע השנוי במחלוקת הזה, בו למעשה נאלץ האיגוד לפעול נגד אחד מחבריו, היה נקודת המפנה של המאבק:

בכל מערכה יש רגע אחד ברור שמכריע את הקרב. אני חושב שהרגע הזה אצלנו התרחש בלילה שבו “פוצצנו” את הבכורה של דני סירקין בסינמה סיטי. מי שהיה שם יודע על מה אני מדבר. מסוג הלילות ששנים רבות לאחר מכן עוד שולפים אותם מהזיכרון ומתבסמים מיופיים ונדירותם של רגעים שהיו בהם.
מנהלי הוט ראו בהקרנה הזו סוג של מבחן כוח. גם אנחנו. יותר מ-100 במאים ותסריטאים התייצבו לקריאת האיגודים לבוא ולמנוע את ההקרנה. אני עוד זוכר את דפיקות הלב באוטובוס למראה הניידות שפטרלו סביב המתחם וההבנה שיש שם יותר מ-30 שוטרים של היס”מ סביב הפתחים.

שילה דה בר, הנציג של נוני מוזס (מבעלי המניות של הוט), התקשר יום לאחר האירוע בסינימה סיטי וביקש להיפגש. באותו יום התחיל המו”מ שהביא, בסופו של דבר, לחתימת ההסכם עם הוט (ועם שאר גופי השידור).

אני מדביק בהמשך הפוסט את המסמך המלא, שנכתב ב-12 בינואר ונשלח לחברי האיגודים אמש. הוא מעורר השראה לדעתי. כדאי לקרוא.

שלום חברים.

הגיע הזמן להיפרד. חמש שנים אני מכהן בתפקיד יו”ר האיגוד. עתה, עם העברתו בכנסת בקריאה ראשונה של חוק רשות השידור החדש, אני מרגיש ששליחותי הסתיימה. בשלה השעה לפנות את הכסא לטובת מישהו חדש ורענן יותר. רני בלייר, היו”ר שיחליף אותי, הוא האיש הנכון במקום הנכון.

אינני יודע כמה מכם מכירים את ההיסטוריה של האיגוד. הנה תקציר היסטורי: איגוד הבמאים הוקם בשנת 1971 ע”י קבוצת במאים שכללה את ז’אק קטמור ובנימין חיים ז”ל, דני וולמן, ג’אד נאמן, מוטי קירשנבאום, אברהם הפנר, מוטי אידלס, יצחק צ’פל ישורון, אורי זוהר וגדעון גנני. היו”ר הראשון של האיגוד היה המשורר דוד אבידן ז”ל..

מאז, כבר למעלה מ-37 שנים, עבר האיגוד גלגולים שונים וניהל שורה ארוכה מאד של מאבקים לקידום היצירה המקורית ושיפור תנאי העסקתם ושכרם של במאי הקולנוע והטלוויזיה בישראל.

בחמש השנים האחרונות תפס האיגוד נתח לא קטן מחיי. האמת? לא שיערתי לעצמי, עם כניסתי לתפקיד, כמה זמן ואנרגיה האיגוד עומד לגזול ממני. אין טענות חלילה ואף לא שמץ של חרטה. להיפך. היו אלו חמש שנים סוערות ורוויות מאבקים. למדתי המון ונהניתי מכל שנייה (כמעט). יש בי (גם) צד מתריס ולוחמני באישיות שבא לידי ביטוי ומצא פורקן במאבקים של האיגוד. הם היו מאבקים צודקים. נצחנו בכולם (כמעט).

ברשותכם, אני מבקש לנצל את הדפים הבאים כדי להגיש לכם, החברים באיגוד, סוג של מאזן מסכם ולחלוק איתכם מספר תובנות שרכשתי במהלך הקדנציה. זהו טקסט ארוך למיטבי לכת. קחו נשימה ארוכה.

ראשית, למאזן: להלן עשרת העניינים הבולטים שבהם טיפלה הנהלת האיגוד, בשיתוף מלא עם הנהלת התסריטאים, במהלך תקופת כהונתי כיו”ר:

1. חתימת הסכמי שכר עם גופי השידור

חתימת הסכם השכר עם קשת – בקרוב מאד, כך יש לקוות, גם עם רשת – היא אבן דרך משמעותית בתולדות האיגוד. היא קובעת סטנדרט העסקה לבימוי אצל זכיין מסחרי ונותנת תוקף ממשי למהות שלנו כאיגוד מקצועי של במאי קולנוע וטלוויזיה.

אני מניח שקראתם את ההסכם ואתם יודעים עד כמה השיפור בתנאי השכר, בכל הז’אנרים, הוא משמעותי ודרמטי. ההסכם עדיין לא בתוקף משום שהוא טרם קיבל את אישור הממונה על ההגבלים העסקיים.

משיחות מקדימות עם אנשי הממונה על ההגבלים הבנו שהם לא מתכוונים לאשר את ההסכם עם קשת משום שהם רואים בנו הסדר כובל!

זה נשמע הזוי, אני יודע, אבל בעיני הממונה על ההגבלים בעלי המניות של קשת, רשת, ערוץ 10, הוט ויס הם “הצד החלש” בסיפור, שהאינטרס הציבורי בתחרות הוגנת, מחייב להגן עליהם מפני התארגנותם של בעלי עניין – קרי, הבמאים והתסריטאים – בהסדר כובל.

כל התהיות שהעלנו – מה ההבדל ביננו לבין האיגודים המקבילים לנו בארה”ב ואירופה, שכולם חתומים על הסכמים עם גופי השידור? ומדוע ההסכמים של הזכיינים עם איגוד המוזיקאים ואמ”י, למשל, הם לא הסדרים כובלים ואילו אנחנו כן? – נפלו על אוזניים ערלות.

חוות הדעת של הממונה, הרואה באיגודים הסדר כובל ופוסלת את ההסכם עם קשת, אמורה להתפרסם בימים הקרובים. כיוון שמדובר בעניין עקרוני ומהותי – הזכות לומר “אנחנו” במקום “אני” – האיגוד יפנה עימה לכל הערכאות המתאימות (בית הדין להגבלים עסקיים, בג”צ) על מנת להעמיד אותה לביקורת שיפוטית.

אני אופטימי. זה ייקח זמן – תחנות הצדק טוחנות לאט – והרבה אנרגיה אבל בסופו של יום, לאחר שההסכם יאושר – והוא יאושר – יחתום האיגוד הסכמים דומים להסכם עם קשת עם כל גופי השידור בישראל.

2. המאבק בהוט – תשלום תמלוגים לבמאים

בכל פעם שתקבלו את הצ’ק מתל”י, בעבור תמלוגים על שידור סרטכם בטלוויזיה, אמרו לאורי ענבר תודה (בלב) ואחלו לו חיים ארוכים.

אורי, היו”ר הראשון (1998 – 2002) של איגוד הבמאים בגלגולו החדש, היה האיש שהחליט לפעול למען תשלום תמלוגים לבמאים בעבור שידור סרטיהם בטלוויזיה, כמקובל בעולם.

יחד עם עו”ד טוני גרינמן והח”מ הוא הקים את תב”י (תמלוגים לבמאי ישראל) ובהמשך איחד אותה יחד אבי שמש והתסריטאים שפרשו מאקו”ם למסגרת משותפת תחת השם תל”י (תמלוגים ליוצרי ישראל).

כיוון שאף אחד מהזכיינים ששלחנו להם מכתבים, בדרישה לפתוח איתנו במו”מ על תשלום תמלוגים, לא באמת התייחס אלינו, הוביל אורי סדרה של מהלכים משפטיים שנועדו לאלץ אותם להכיר בבמאים (לצידם של התסריטאים כמובן) כמחבריה של יצירה אודיו ויזואלית.

תלי, בהנהגתם החכמה של אורי ענבר ואבי שמש, הגישה חמש תביעות משפטיות שונות כנגד הזכיינים. שוב, טחנות הצדק טוחנות לאט. זה לקח חמש שנים עד שהתקבלו פסקי הדין בתביעות שהגשנו אולם התוצאה הייתה זהה: נצחנו בכולם! מעמדו של הבמאי (לצד התסריטאי) כיוצרה של יצירה אודיו ויזואלית הוכר ע”י בתי המשפט בסדרת פסקי דין מנומקים.

רצה הגורל ובאותם ימים התפוצץ המו”מ של תל”י עם הוט. מנהלי החברה החליטו לחמוס את זכויות היוצרים של התסריטאים והבמאים שעבדו עבור הוט וביקשו מהם לחתום על הסכם שבו הם מוותרים, מראש, על כל זכויות היוצרים שלהם ביצירתם. למה הם עשו את זה? חמדנות לשמה. כל מהות הקפיטליזם בנויה על זה שהחזק לוקח מהחלש כל מה שהוא יכול (ועוד מצפה להכרת תודה)

לנוכח הכרזת המלחמה של הוט עצרו כל גופי השידור (מלבד יס. צדיקה בסדום) את המו”מ שניהלו עם תל”י על תשלום תמלוגים ליוצרים, מתוך ציפייה לראות מה יילד יום. תלי והאיגודים עמדו עם הגב לקיר. אם הוט הייתה מצליחה במהלך החמדני שניסתה לכפות עלינו היינו הופכים לואסלים, חסרי זכויות או מעמד, בשירותם של בעלי ההון. לא הייתה ברירה, יצאנו למלחמה.

זו הייתה מלחמה מפוארת. כולכם לקחתם בה חלק. חלק לא קטן מכם גם שילם בה מחיר אישי. אני חושב שזו הייתה מלחמת העצמאות שלנו כאיגודים מקצועיים. מי שהיה שם יודע.

למה הוט נכנעו? הנה 2 סיבות עיקריות:

– סולידאריות. זה ההישג הכי גדול שלנו. העובדה שלאחר שהוכרזה שביתת חוזים, אף חבר באיגודים לא חתם הסכם עם הוט, הוכיחה להם שהשרשרת שלנו עומדת וחזקה. למרות הלחצים שהופעלו עליה אף חוליה בה לא נשברה.

כל המערכות מוכרעות, בסוף, בגלל החיילים שעומדים בקו הראשון. רצה הגורל והלוחמות שלנו בקו הראשון של המאבק היו התסריטאיות של “השמינייה”. הופעלו עליהן לחצים עצומים ונופפו מולם בפיתויים כספיים אדירים במטרה לשכנע אותן לשבור את השביתה.

זה לא עזר להם. אף אחת מהן לא נכנעה. לאחר שפוטרו גילו המנהלים של הוט, לתדהמתם, שאף תסריטאי אחר לא מוכן להחליף אותן. חברים, זו סולידאריות!

אם היו צל”שים או עיטורי גבורה באיגודים אני חושב שהם היו ראויות להם. כיוון שאין אסתפק בציון שמותיהן: מאיה הפנר, חן קלימן, דפנה ממן ושירי צוק. כל אחת מהן היא לוחמת אמיצה. חלק גדול מהניצחון על הוט הושג בזכותן. תודה וסחתין.

נחישות. זו הסיבה השנייה לניצחון על הוט. בכל מערכה יש רגע אחד ברור שמכריע את הקרב. אני חושב שהרגע הזה אצלנו התרחש בלילה שבו “פוצצנו” את הבכורה של דני סירקין בסינמה סיטי. מי שהיה שם יודע על מה אני מדבר. מסוג הלילות ששנים רבות לאחר מכן עוד שולפים אותם מהזיכרון ומתבסמים מיופיים ונדירותם של רגעים שהיו בהם.

מנהלי הוט ראו בהקרנה הזו סוג של מבחן כוח. גם אנחנו. יותר מ-100 במאים ותסריטאים התייצבו לקריאת האיגודים לבוא ולמנוע את ההקרנה. אני עוד זוכר את דפיקות הלב באוטובוס למראה הניידות שפטרלו סביב המתחם וההבנה שיש שם יותר מ-30 שוטרים של היס”מ סביב הפתחים..

זה היה לילה ארוך ומלא ברגעים הזויים. הרגע המכריע התרחש כאשר עמדנו בפתח האולם, עשרות יוצרים מול עשרות שוטרים שחוסמים את הכניסה אליו, והיה ברור שאין אף דרך אחרת להיכנס לאולם מלבד עימות (כנראה כואב) עם השוטרים.

מי שרצו קדימה וחטפו מכות (כואבות), אולם אפשרו לכל השאר לחדור פנימה בחסות המהומה, היו אסף פרץ, מנכ”ל האיגודים, מיקי “הבולדוזר” רוזנטל, אסף סודרי ואיתן לונדונר. לכל אחד מהם יש חלק מכריע בניצחון על הוט.

שילה דה בר, הנציג של נוני מוזס (מבעלי המניות של הוט), התקשר יום לאחר האירוע בסינימה סיטי וביקש להיפגש. באותו יום התחיל המו”מ שהביא, בסופו של דבר, לחתימת ההסכם עם הוט (ועם שאר גופי השידור).

זוכרים את הצ’ק של תל”י? זה שעליו במאים צריכים לאחל לאורי ענבר בריאות וחיים ארוכים? צריך לאחל את אותו דבר גם לאבי שמש. מנהיגותו השקטה והחכמה ניווטה את תלי בים המשברים שסביב והביאה אותה למה שהיא היום. פרישתו מניהול הארגון היא הזדמנות טובה לומר גם לו – אני חושב שבשם כולנו – תודה וסחתין, אבי. אתה גדול!

3. רפורמה ברשות השידור

זה היה העניין שהיה הכי קרוב לליבי. תחושת שליחות טהורה שהפכה, עם הזמן, לאובססיה שהשתלטה על חיי (בקרוב הסרט). למעשה זו הסיבה שהניעה אותי לקחת על עצמי את תפקיד היו”ר. החלטתי לפעול למען רפורמה בערוץ הראשון והבנתי שללא פלטפורמה ציבורית (כמו האיגוד) שתעניק לי לגיטימציה, זה יהיה בלתי אפשרי.

בניתוח שלי את הכיוון שאליו הולכת המציאות ערוץ 2 יהפוך בקרוב מאד (שנייה וחצי אחרי המיזוג) להרבה יותר מסחרי וצהוב. לאנשים כמונו, שמעוניינים ביצירה קולנועית בעלת ערך ומשמעות, לא יהיה בו מקום, משום שמה שלא יהלום בצופה עם פטיש לא יגיע למסך. חכו ותראו.

איפה המקום שאמור להיות הבית של היצירה המקורית? רשות השידור. ע”פ החוק שייסד והגדיר אותה (בשנת 65) אחת ממטרותיה העיקריות היא “קידום ועידוד היצירה המקורית בעברית”.

ההסתאבות והניוון שבהם לקה הערוץ הראשון, מתועדים ב-10 דוחות של מבקר המדינה ו-8 הדוחות של הועדות ציבוריות שהוקמו כדי להציע רפורמה ברשות. אף אחת מההמלצות שנכתבו בהם לא יושמה.

אני ראיתי בערוץ הראשון מסוק שננטש בג’ונגל ע”י הטייסים שהטיסו אותו וכעת, בחלוף השנים, הקופים משחקים במכשיריו. מחזיקים את הסטיק, לוחצים על הכפתורים וטוענים שהם עושים טלוויזיה טובה. איפה זה ואיפה שידור ציבורי.

הנה נתון שימחיש את הטירוף ואובדן הדרך: בשנת 2000 עמד תקציב הרשות על 850 מיליון שקל. באותה שנה לא הפיקה הרשות אף סדרת דרמה או דרמה בודדת ורכשה בהפקה חיצונית רק סרט דוקומנטרי אחד (!) בסכום של 20,000 שקל. בערך % 0.00025 מתקציב הרשות..

הפעילות של האיגוד למען רפורמה ברשות השידור התמקדה בשני מישורים עיקריים:

– מלחמה בשחיתות.

לא אלאה אותכם בפרטים. ערכנו הפגנות וכנסי חירום, פרסמנו עצומות וכתבנו עשרות (!) מכתבים לחברי הכנסת, שרי הממשלה, מבקר המדינה, היועץ המשפטי לממשלה וכ”ו. חלק גדול מהמאמצים התרכזו במאבק להדחתו של מנכ”ל הרשות, ג’ו בראל, שהשליט בה משטר טרור ועשה בה כבשלו, כאילו הייתה רכושו הפרטי. הוא היה הסמל לסיאוב ואובדן הדרך.

איגוד הבמאים, בשיתוף עם התנועה לאיכות השלטון, הגיש את הבג”צ, שחייב את הממשלה לדון בהדחת בראל. בג”צ קיבל את העתירה ובסופו של דבר הממשלה קיימה על כך דיון והחליטה להדיחו. נצחנו.

– שינוי חוק רשות השידור.

הסיבה העיקרית לסיאוב ברשות הייתה השליטה הפוליטית על תוכן השידורים. ע”פ החוק הנוכחי (משנת 65) הממשלה ממנה את מנכ”ל הרשות, את חברי מועצות המנהלים שמפקחות עליו (מליאה וועד מנהל) ומאשרת את תקציבה פעם בשנה. מה זה אומר, במילים פשוטות? שרשות השידור היא גוף תקשורת כנוע ורצוץ שעובד בשירותו של השלטון, כל שלטון, ולא בעבור האזרחים, הממנים את שידוריו.

זו גם הייתה המסקנה העיקרית בכל הדוחות הציבוריים שהציעו רפורמה ברשות: הדרך להבראת רשות השידור היא ניתוקה מהפוליטיקה.

עו”ד מיכאל ספרד, אורי ענבר, יוסי מדמוני ואנוכי כתבנו לפני 3 שנים חוק חדש לרשות השידור. החוק הזה, שמתבסס על מסקנות דו”ח דינור, עבר גלגולים שונים עד שהפך, בסופו של דבר, להצעת חוק ממשלתית, שעברה בקריאה ראשונה בכנסת לפני כשבועיים.

קשה לראות את זה כרגע, אני יודע, אבל בעוד שנתיים מהיום רשות השידור תהיה שידור ציבורי מתוקן שישרת את האזרחים ולא את השלטון. הרשות גם תהיה נמל הבית של היצירה המקורית. ע”פ הרפורמה המתוכננת בה יוצאו כל הפקותיה – למעט חדשות, אקטואליה ותוכניות תחקיר – להפקה חיצונית שתבחר במכרזים הוגנים ושקופים.

ע”פ הערכות שונות מדובר בסכום שנתי של קרוב ל- 400 מיליון שקל שיצא החוצה לתעשייה. אם וכאשר, רובכם תעבדו עבור רשות השידור החדשה. נשמע לכם דמיוני? חכו ותראו.

4. חוק זכויות היוצרים החדש

טוב, אני מניח שכולכם בקיאים בפרטים: בחוק זכויות היוצרים החדש ביקש משרד המשפטים, שיזם את החוק, להעביר את הבעלות על כל זכויות היוצרים ביצירה לידי מי שמימן או הזמין אותה (קרי גופי השידור, חברות המוזיקה, הסלולר וכו’). אם וכאשר המזימה הייתה מצליחה היינו הופכים כולנו – במאים, תסריטאים, מוזיקאים וכ”ו – לוסלים חסרי זכויות או מעמד בשירותם של התאגידים.

שלוש שנים נלחמו תלי והאיגודים בנוסח החוק החדש עד שברגע האחרון, עם הצטרפותם של המוזיקאים והפזמונאים למאבק, הצלחנו למנוע את רוע הגזרה.

האמת? לולא הצטרפותם של אנשי תעשיית המוזיקה היינו אבודים. היו הורגים אותנו בחושך (מטפורית כמובן) ואף אף לא היה שומע. התגייסותם למאבק של יעקב רוטבליט, מרגלית צנעני, אביהו מדינה, יונתן גפן וחבריהם עשתה את ההבדל ושינתה את יחסי הכוחות לטובתנו. נצחנו.

זו האמת, חברים, מרגלית צעני לבדה שווה, מבחינת האפיל הציבורי והיכולת שלה לגייס את דעת הקהל, יותר מכל הבמאים והתסריטאים ביחד. אנחנו חייבים לה כולנו. היא וחבריה הצילו אותנו.

ועוד משהו: השמחה שלנו על הניצחון היא ברורה ומוצדקת למרות שהחוק החדש מרע במקצת את מצבנו: הוא נותן פתח מסוים, שלא היה קודם בחוק הישן, למזמין היצירה לטעון לבעלותו עליה. אז על מה בעצם אנחנו חוגגים? את זה שלא נהיה יותר גרוע… שמחת עניים. גם זה מסימני הזמן החדש: שמירת הקיים הפכה לסוג של הישג.

5. ייצוג בכל גוף ציבורי שמחליט על כסף או מדיניות לגבי יצירה

כדי לקדם באופן ממשי את קידום היצירה המקורית בקולנוע ובטלוויזיה החליטו הנהלות האיגודים לפעול למינוי נציגים בכל גוף ציבורי שמחליט על כסף או מדיניות הנוגעים להפקה מקורית. אתם יכולים להיות בטוחים שאם לאיגוד היו נציגים במועצת הרשות השנייה, למשל, הפיקוח על הזכיינים בערוץ 2 היה טוב יותר. קולנו היה נשמע ונלקח בחשבון בכל הצבעה.

כאן, לצערי, יש לנו הצלחה חלקית: דליה איציק, בעת כהונתה כשרת התקשורת, סירבה למנות נציגים שלנו במועצת הרשות השנייה ומועצת הכבלים. בג”צ שהגשנו נגדה התארך על פני יותר משנה ובסופו של דבר, נמשך חזרה “בהמלצתם” של השופטים.

פרופ’ ניסים קלדרון מונה לנציג האיגודים בהנהלת קרן הקולנוע הישראלי. אתם מוזמנים לפנות אליו בכל עניין הקשור בקרן.

אני מוניתי לנציג היוצרים בוועד המנהל ברשות השידור. אתם מוזמנים לפנות אלי בכל עניין הקשור ברשות השידור.

דר’ יוסי דאהן וגליה עוז מועמדים כעת לחברות במועצת הרשות השנייה. נמתין ונראה אם שר התקשורת, אריאל אטיאס, אכן ימנה אותם.

מוסקו אלקלאי, אברהם הפנר, דר’ איציק ספורטה, יאיר רוה ואבי מוגרבי הם מועמדי האיגודים לחברות במועצת הקולנוע. בימים אלו אמור להתפרסם הרכבה הסופי של המועצה נמתין ונראה מי מהם מונה.

6. רפורמה בקרנות הקולנוע

איילת ברגור, דיטה גריי וליאורה קמינצקי ריכזו מטעם הנהלות האיגודים את העבודה על הרפורמה (המתבקשת) בקרנות הקולנוע. הם השקיעו בכך אין ספור שעות ומחשבה וכתבו מסמך מרשים, הכולל המלצות רבות לשיפור עבודת הקרנות. .

המהלך שלהן לא הושלם בעיקר משום שמועצת הקולנוע, שהייתה אמורה לאשר את ההמלצות שהוגשה לה ע”י האיגודים, לא תפקדה במהלך השנתיים האחרונות.

אני מקווה שכעת, עם מינויו של מיכה חריש ליו”ר ומינויים של החברים החדשים במועצה, יהיה עם מי (ועל מה) לדבר.

7. פעילות תרבותית

מתוך מחשבה שהפעילות באיגודים היא לא רק מאבקים אלא גם תרבות ייסדנו לפני כשנתיים את מועדון “תרבות יום א” בתיאטרון תמונע, שבמסגרתו ערך יאיר רוה סדרה ערבי של ערבי נושא סביב יוצרים ויצירתם. הערבים הללו היו מרתקים. מי שהיה שם יודע.

לצערנו, רק מעטים מכם הגיעו לערבים הללו (שהיו חינם) ולכן הוחלט להפסיקם לאחר חצי שנה.

שלומית לסקי, חברת הנהלה בתסריטאים, ואיילת ברגור, חברת הנהלה בבמאים, החליטו להרים שוב את הכפפה ויזמה את חידושו של מועדון התרבות במועדון קולטורה ובהנחייתה של שירי ארצי. הערב האחרון, לפני מספר ימים, בו התארחו יוצרי הסרט “ביקור התזמורת”, היה מרתק.

הפקת הערבים הללו דורשת לא מעט זמן ואנרגיה. כל עוד יגיעו אליהם חברי האיגודים הם ימשכו. באם יתברר שאין ביקוש לערבים הללו בקרב החברים הם יופסקו.

בנוסף, השתתפו האיגודים במימון הגעתו לישראל של הבמאי דייויד לינץ’. לינץ’ הגיע להתארח כאן ביוזמתו של רנן שור, מנהלו של סם שפיגל, והרצאתו בפני חברי האיגודים בסינמטק ת”א הייתה מרתקת והזויה (בחלקים מסוימים).

בכוונת האיגודים להמשיך את שיתוף הפעולה עם סם שפיגל ולהביא, פעם או פעמיים בשנה, במאי בעל שם עולמי להרצאה בפני החברים באיגודים.

8. תוכן שיווקי

בשלוש השנים האחרונות ניהלנו קרב כמעט אבוד מראש נגד השתלטותו של “התוכן השיווקי” – השם המכובס שניתן לפרסום הסמוי – על שידורי הטלוויזיה.

הסכנות ברורות וידועות. אין ארוחות חינם ובעל המאה הוא בעל הדעה. מתן לגיטימציה והכשר חוקי לתוכן שיווקי תהפוך את התאגידים והמפרסמים למכתיבי התכנים בשידורים שיתחזו לשידור בעל ערך.

בחוד החנית עמד יוסי מדמוני, שהיה אז יו”ר איגוד התסריטאים. הוא היה חבר בועדת כשר, שמותנה ע”י נורית דבוש, יו”ר הרשות השנייה, בכדי להכשיר את השרץ וניהל קרב מפואר נגד בעלי העניין. לבסוף, בדקה התשעים כמעט, הוא הצליח לשכנע את שאר חברי הועדה לאסור על שידור תוכן שיווקי בתוכניות דרמה, דוקומנטרי ותוכניות ילדים.

בפועל, כמובן, הכל פרוץ. הכוחות בעלי העניין שנגדם אנו פועלים חזקים ועשירים מאיתנו. מי שהיה אמור לרסן אותם ולשמור על הצופים מפני גניבת דעתם בהיסח הדעת, אנשי מועצת הרשות השנייה והעומדת בראשם, משתף איתם פעולה. לך תדבר לקירות..

9. אתר אינטרנט חדש

זה הכישלון הכי גדול שלי. למרות שהקדשתי לכך לא מעט זמן ואנרגיה לא הצלחתי לקדם את הקמתו של אתר חדש ואינטראקטיבי לאיגודים. האתר הנוכחי שלנו מבאס. למרות שאנחנו קהילה של אנשים כותבים אין באתר הנוכחי שלנו אפשרות להתכתבות פנימית או בלוגים של החברים. כישלון.

10. הגדלת מספר החברים

מוניתי לתפקיד היו”ר באפריל 2003. האיגוד מנה אז 111 חברים ותקציבו השנתי עמד על 148,000 שקל. כיום מונה איגוד 420 חברים ותקציבו השנתי עומד על 451,000 שקל.

שילוש מספר החברים הוא ההישג שאני הכי גאה בו. אני רואה בו סוג הבעת אמון בפעילות האיגוד. תודה.

* * *

ניהול האיגוד מחייב את היו”ר וההנהלה לקבל שורה של החלטות שלא תמיד קל לקבל אותן. במהלך הקדנציה ניסחתי מספר עקרונות שהקלו עלי בקבלת ההחלטות על דרכו של האיגוד. אם תרצו, תוכלו לראות בהם קווים מנחים לפעילותו של האיגוד (תחת כל הנהלה שהיא):

1. סולידריות היא המפתח לקיומו של האיגוד

מטרת האיגוד מקופלת בהגדרתו הלשונית: איגוד! התארגנות של אנשים לקבוצה בעלת מטרה משותפת.
מטרתו המרכזית של איגוד הבמאים היא קידום היצירה המקורית בקולנוע ובטלוויזיה.

איגוד מקצועי הינו הביטוי המודרני להתאגדות של עובדים בשוק העבודה, ומטרתו העיקרית היא קידום תנאי העסקתם של חבריו. חלק משמעותי מהמימוש של קידום היצירה המקורית בקולנוע ובטלוויזיה בישראל הוא קידום שכרם, תנאי העסקתם ומעמדם המקצועי של הבמאים היוצרים אותה.

המפתח לכל אלו הוא הסולידריות שבין של חברי האיגוד.

בחיינו הפרטיים והמקצועיים אנחנו יחידים. לכל אחד מאיתנו יש את הסרט שלו, בבת עינו, השקפת העולם שמנחה אותו ואת דרכו שלו למימוש עצמי. האיגוד מאגד אותנו יחד לקהילה: קבוצה בעלת זהות, מעמד ואינטרסים משותפים.

הצלחת הקבוצה במימוש מטרותיה תלויה ברמת הסולידריות שבין חבריה.

2. פגיעה בחבר אחד היא פגיעה בכל החברים באיגוד

כפועל יוצא מהסולידאריות שבין חברי איגוד כל פגיעה בחבר איגוד היא פגיעה בכל החברים. היום זה אני ומחר זה אתה. האיגוד הגיב ויגיב על כל פגיעה באחד מחבריו בתקיפות ובעוצמה.

3. האיגוד קיים למען חבריו

איגוד הבמאים שייך לחבריו. הם אלו שממנים את פעילותו, בוחרים את היו”ר וחברי ההנהלה ומתווים את דרכו באסיפה הכללית. כל חבר באיגוד רשאי לבחור ולהיבחר לכל התפקידים.

מטרת האיגוד היא לשרת את חבריו. הם הלקוחות (והבעלים) של האיגוד. חבר שעוזב את האיגוד הוא, בסופו של דבר, לקוח לא מרוצה. יש לקיים בירור בעקבות כל עזיבה ולהסיק מסקנות על מנת למנוע עזיבות נוספות.

4. בראש מעייניו של האיגוד עומדת ההגנה על חופש הביטוי

לכולנו ברור הצורך בהגנה על החופש האומנותי של היוצר. אומנות עוסקת, בין השאר, בחיפוש אחר אמת ויופי. יוצר אשר אינו חופשי או מוגבל באפשרויות העומדות בפניו לפרוק את אשר על ליבו יתקשה ליצור יצירה בעלת ערך ומשמעות.

התנאי הראשון לקיומו של חופש אומנותי הוא חופש הביטוי.

כיוון שכל פגיעה בחופש הביטוי תגרור עימה יחד פגיעה בחופש האומנותי של יוצרי הקולנוע והטלוויזיה לתת דרור למאוויים ולפרוק את אשר על ליבם חייב איגוד הבמאים לקחת חלק פעיל ולעמוד בחזית של כל מאבק על חופש הביטוי בישראל.

5. הכל פוליטי. המפתח לשינוי המציאות טמון בחקיקה

הכל פוליטי. החל מהחלטות הגדולות, של מלחמה או שלום והאופן שבו החברה הישראלית מחלקת את משאביה, וכלה בהחלטות הקטנות: האם טלנובלה תוכר כהפקת דרמה בז’אנר העליון וכמה כסף יחויב ערוץ 2 להשקיע בהפקת סרטי קולנוע ישראלים.

את המציאות שבה אנחנו חיים קובעת הפוליטיקה באמצעות החוקים שהיא מחוקקת. המפתח לשינוי המציאות וקידום היצירה המקורית בקולנוע ובטלוויזיה טמון בחקיקה.

6. האיגוד לא נוקט עמדה במחלוקות פוליטיות

החברים באיגוד שייכים לכל המגזרים, המגדרים והמעמדות שקיימים בישראל. נשים וגברים, ערבים ויהודים, שמאלנים וימנים, דתיים וחילונים וכו’. זה גם מקור כוחו של האיגוד: הוא מייצג את כולם!

כל עיסוק ונקיטת עמדה של האיגוד במחלוקות פוליטיות טהורות (שטחים לא שטחים וכו’) יפלג את האיגוד ויגרום להחלשת כוחו.

זו מדינה דמוקרטית. שכל אחד מאיתנו יצביע למי שהוא רוצה וייקח חלק בכל פעילות פוליטית שבה הוא חפץ. אנחנו, כאיגוד מקצועי של במאים, לא מתעסקים בזה.

7. האיגוד ייאבק למינוי נציגיו בכל גוף המחליט על תקציבים או מדיניות

אנחנו לא ואסלים או אנשים חסרי זכויות ומודעות. חלק ממשי מקידום היצירה המקורית הוא לדאוג למינוי נציגים של האיגוד בכל גוף ציבורי המחליט על תקציבים או מדיניות הנוגעת ליצירה.

רק אם יהיו לאיגוד נציגים ישירים במועצת הקולנוע, ההנהלות הציבוריות של הקרנות, האקדמיה לקולנוע, מועצת הרשות השנייה, מועצת הכבלים והלוויין ומליאת רשות השידור נוכל להיות בטוחים שקולנו ישמע ויילקח בחשבון בכל החלטה.

8. איגוד הבמאים ייצג תמיד עמדה ערכית ולא יתפתה לאינטרסים קצרי מועד

מאבקים ופעילות פוליטית הנוגעת לשינוי חקיקה מחייבים פשרות. לפעמים קל להתפתות לפשרה שיש עימה רווח קל ומיידי בטווח הקצר על חשבונה של עמדה ערכית וקשה להשגה. זו טעות.

כל ויתור על עמדה ערכית של פעילות האיגוד – הגנה על חופש הביטוי, זכויות יוצרים וכ”ו – לטובת מימוש אינטרס מיידי וקצר מועד יחליש את האיגוד ואת העמדה המוסרית שממנה הוא פועל.

9. לאיגוד אסור לעסוק בשום פעילות נושאת רווחים

ליבת הפעילות של האיגוד היא קידום יצירה מקורית והגנה על חבריו. כל פיתוי להתעסק בפעילות נושאת רווחים יסיט את האיגוד מליבת הפעילות שלו ויביא, בסופו של דבר, למחלוקות וסכסוכים על השלל. כוחנו בעוניינו.

10. היו”ר וכל חברי ההנהלה באיגוד יהיו מתנדבים

היו”ר, חברי ההנהלה וכל הפעילים יהיו מתנדבים ולא יקבלו שכר משום סוג שהוא בעבור פעילותם באיגוד. אין תחליף לתחושת שליחות, תום לב וניקיון כפיים.

* * *

רולר תודות:

לכל ההישגים שמניתי קודם היו שותפים רבים. תרשו לי להודות להם: ליוסי מדמוני, עמית ליאור וליאורה קמינצקי, היו”רים של איגוד התסריטאים, שהיו שותפים מלאים (ונפלאים) לכל המהלכים שביצע האיגוד. תודה יוסי, תודה עמית, תודה ליאורה. למדתי מכל אחד מכם.

תודה לחברי ההנהלה של האיגוד. כל אחד מהם הקדיש ומקדיש הרבה מאד זמן ואנרגיה לקידום האיגוד ורווחת וחבריו: רני בלייר, רוני ניניו, שירי צור, דוקי דרור, איילת ברגור, דייויד גולן, דייויד נוי, יריב הורוביץ, זוהר וגנר ונמרוד קמר.

תודה גדולה לאנשי הצוות של האיגוד: לאסף פרץ, המנכ”ל התותח, למיכל כהן, מזכירתו הנאמנה של האיגוד – האיגוד זה היא! – שנמצאת בחופשת לידה ואמורה לחזור בקרוב, לעדי הלל המסורה שהחליפה את מיכל עד לשובה, לעו”ד סמדר בן נתן, היועצת המשפטית השאקלית, לדרור ניסן, הדובר החכם (והמצחיק), ולישראל בוינפלק, רו”ח הנאמן של האיגוד.

עוד תודה, עצומה, לרני בלייר היו”ר החדש, שהסכים לקחת את האחריות על כתפיו. רני הוא איש בר לבב ויש לו תחושת שליחות, ביצים גדולות וכתפיים רחבות. אני סמוך ובטוח שהוא יוביל את האיגוד לפסגות חדשות. בהצלחה רני.

התודה אחרונה היא לכם, החברים באיגוד. אתם הרוב השקט, אלו שתמיד נענים לכל קריאה ומתייצבים לכל הפגנה. אם צלחתם את הטקסט והגעתם עד לפה אז בטח כבר הבנתם שהאיגוד זה אתם! תרצו, יהיה איגוד. לא תרצו, לא יהיה איגוד. סיימתי. תודה לאל. להתראות בשמחות ובכורות. או עלי בריקדות (מה שיבוא קודם).

בכבוד רב
דורון צברי

נושאים: מאבק היוצרים

7 תגובות ל - “איגוד הבמאים שמח לבשר”

  1. עמי 1 פברואר 2008 ב - 20:39 קישור ישיר

    אכן טקסט מעורר השראה.
    צברי עשה עבודה מדהימה כיו”ר האיגוד.
    רני בלייר כתב איגרת עם כניסתו לתפקיד שמגיע לדורון פרס ישראל. באמת מגיע לו.

  2. אנטון זאיץ 1 פברואר 2008 ב - 22:34 קישור ישיר

    מפתיע לגלות שדוד אבידן היה יו”ר האיגוד הראשון, קשה לדמיין אותו בתפקיד עם אחריות.
    אכן טקסט מרשים, מדויק מאוד הקטע שמשווה את רשות השידור למטוס נטוש שהקופים בג’ונגל מנהלים אותו.

    אז אם הבמאים והתסריטאים בדרך הנכונה (לפחות לפי דברי יו”ר האיגוד היוצא שלהם) המאבק הבא צריך להיות על עתידו של החוג לקולנוע באוניברסיטת תל-אביב. בדומה לרשות השידור גם כאן מדובר בגוף חולה שהפקידים הם בעלי הכוח האמיתיים בו (המורים והסגל עושים מה שהם יכולים תחת המגבלות), ומצבו הנוכחי הוא רע לא (רק) בגלל בעיות תקציב, אלא בגלל סיאוב וחוסר עניין ומחויבות כלליים.
    אם אפילו בכדורגל אומרים כל הזמן שצריך לטפל בבעיות כבר מהדור הצעיר, הדבר נכון כפליים לגבי הקולנוע והטלוויזיה, שאחוז לא מבוטל מהיוצרים העתידיים שבהם גדלים (או צריכים לגדול, באופן אידיאלי) שם. השנה נגמרת הקדנציה של מנהל החוג הנוכחי וזה בדיוק הזמן להעלות לדיון את הנושא.
    אז, מי ירים את הכפפה?

  3. אבנר 1 פברואר 2008 ב - 23:42 קישור ישיר

    דורון צברי לא היה מעז לפוצץ פרמיירה של חברים שלו, נניח של רני בלייר עצמו, שערך פרמיירה ל”פרשת השבוע” שישה שבועות לפני דני סירקין (ניק), שישה שבועות שבהם לא השתנה המצב של המשא ומתן אפילו קצת. אבל באמצע ינואר אפשר היה להסתחבק עם בכירי הוט ובסוף פברואר זה כבר “סכין בגב המאבק”. העיקר שיו”ר איגוד הבמאים יצא גבר מהסיפור הזה ויש לו כסא בועד המנהל של רשות השידור.

  4. Eran 2 פברואר 2008 ב - 2:00 קישור ישיר

    funny little bit– off topic, of course

  5. איתן 2 פברואר 2008 ב - 9:23 קישור ישיר

    כמה דברים קטנים:

    1. אחד, דייב האנסון, צוחק על מחלותיה השונות והמרובות של ניקי פינק בזמן האחרון. גם ניקי פינק בעצמה שועשעה

    http://www.236.com/blog/w/dave_hanson/breaking_nikki_finke_on_deadli_4013.php

    2. פינק בעצמה טוענת שוב ושוב שהסיכום בין התסריטאים והאולפנים קרוב. ג’פרי וולס דווקא מאוד פסימי. אינדיוויר מדווח ש”תוכנית גיבוי” בהכנה : אם לא יהיה שטיח אדום, ישודר סרטון ערוך מקטעי הסרטים המתמודדים, וקטעי אוסקר ישנים.

    3. באינדיוויר גם ראיון מעניין עם הבמאית של “קאראמל” הלבנוני (יש סיכוי להפצה בארץ ?). מסתבר שהיא בחרה בשחקניות לא מקצועיות, ובתשובה לשאלה למה, אם כן, לא לעשות סרט דוקומנטרי במקום, היא עונה : fiction is a better way for me to tell the truth

    4. אני באמצע צפייה ב”בטיפול” האמריקאי. תובנות – לכשאסיים.

  6. אבי עמי 26 פברואר 2008 ב - 0:31 קישור ישיר

    דורון צברי ןאורי ענבר , שכיהן כיושב ראש האיגוד לפניו, כבשו את זירת במאי הקולנוע והטלוויזיה (= האיגוד )בימים בהם כבר היה ברור כי כסף רב ואינטרסים כלכליים חוברים וצועדים יחדיו עם יכולת השפעה תרבותית, חברתית ופוליטית במדיה ( קולנוע, ערוצי טלויזיה והיום גם האינטרנט במימד האודיו ויזואלי שלו).

    כל הנושאים שעליהם נאבקו האיגודים – התסריטאים והבמאים – היו על פני השטח מקדמא דנא:דרישה לגמול נאות עבור עבודה, לחופש ועצמאות בתכנים, להקצאת כספים ציבוריים וממלכתיים בהיקף נרחב ליצירה במדיה שמוצאות דרכן לכל בית בישראל במשך 24 שעות ביממה וכו’. הם היו על סדר היום של הבמאים והתסריטאים גם אז.

    מה שלא היה אלו העוצמה, הנחישות והנכונות ללכת עד הסוף = להלחם, בכל הכוח בשם כלל היוצרים אנשי המקצוע ולמענם.

    טוב עשה דורון צברי שחקר מעט בנבכי ההיסטוריה ולא התכחש לאלה שקדמו לו.

    יישר כוח למי שעשו במלאכה ולמי שנבחר להמשיך ולשאת את הדגל.


השאירו תגובה ל - אבנר