על העיוורון ועל העריכה
לפני ארבעה ימים לינקקתי לבלוג של הבמאי הברזילאי פרננדו מיירלס ("עיר האלוהים", "הגנן המסור") בו הוא כתב עד לפני כמה חודשים על תהליך העבודה על "על העיוורון", העיבוד שלו לספר של ז'וזה סראמאגו (עם ג'וליאן מור, מארק רפאלו וגאל גרסיה ברנאל בתפקידים הראשיים). רונה סגל המופלאה הרימה את הכפפה שהשלכתי ותירגמה מפורטוגלית לעברית את הפוסט האחרון בבלוג שלו, בו מתאר מיירלס את תהליך העריכה של סרטים בכלל, ושל סרטו הנוכחי בפרט. טקסט מרתק:
פוסט 13: "על עריכה, גרסאות ראשוניות ו-frame fucking"
מאת פרננדו מיירלס
כיבינו את האור באולם כדי לברוח מהעובדה שאנחנו בחדר הקרנות, והתנתקנו מהטלפון. אחד יצא לשירותים, אחר לשתות מים. לצפות בפעם הראשונה בגרסה ערוכה של סרט היא חוויה מתוחה. אפילו שאתה מכיר כל רפליקה וכל טון שבו אותה רפליקה נאמרה, ויודע כיצד נבנה כל סיקוונס ואפילו יודע איפה המוזיקה נכנסת. למרות כל זה הייתי מתוח. הכל נראה בסדר, אבל במקצוע שלנו חמש ועוד חמש יכול להיות שווה שלוש וזה הזמן לחשב את הסכום. קשה, אבל מה שצריך להיעשות, צריך להיעשות. כשהסתיימו צילומי הסרט הייתי קצת עצוב. אולי זה סימן, חשבתי לעצמי, שאפשר עדיין להציל משהו.
דניאל רזנדז'ה התחיל לערוך ביולי בטורנטו, אבל הצפייה הזאת עוד לא הייתה אפילו גרסה ראשונה מבחינתו, אלא פשוט אסמבלי (חיבור) ראשוני, כמו שהוא קרא לזה. חיבור כזה הוא פשוט העמדה של כל הסצנות יחד כמו שהיו כתובות בתסריט. גם אם סצנה מסוימת לא עבדה כפי שתוכננה כשצילמנו אותה, היא עדיין תופיע באסמבלי הראשוני הזה. (זה לא כולל סצנות שהיו פשוט מביכות מעל לכל ספק. יש דברים שמוטב להם שיישכחו). מובן שתמיד אפשר להשתמש בפתרונות עריכה מעניינים גם באסמבלי כה ראשוני, ואני אוהב להיות מופתע, אבל בעיקרון מה שעמדנו לראות היה פשוט העמדה טכנית של הדברים.
ההקרנה ארכה שעתיים וארבעים דקות. אני לא מתכוון לבזבז כל כך הרבה מזמנו היקר של הצופה, ולכן אני חותר להגיע בסוף למקסימום שעתיים. אז המשימה הייתה לזרוק 40 דקות לפח ולהצליח ליצור סיפור בעל קצב נכון עם מה שנותר. אני אוהב את השלב הזה בעשייה של סרט. זה שלב מרוכז ויצירתי, שאין בו הפרעות או לחץ חיצוני. ובשלב זה, כאשר מצליחים לאבחן ולאתר בדיוק היכן יש בעיה בתסריט או בפרשנות הקולנועית שלו, אפשר לעבוד עם העריכה: לשנות את העיצוב של טיפוסים מסוימים, לדייק משחק ולהפוך אותו להגיוני יותר מאשר היה בצילומים. (לכן העצה הטובה ביותר שאני יכול לתת לשחקן שרוצה לפתח את הקריירה שלו: התחנף לעורך. הבא לו שוקולד – או פרחים, אם מדובר בעורכת. אפילו יין יקר, אם המשחק שלך היה ממש חלש הפעם). יש מיליון דרכים לשפר סצנה בעריכה. ברגע של משחק מביך תמיד אפשר לחתוך לפניו של שחקן אחר, אפשר תמיד להקליט מחדש רפליקה שבוצעה גרוע ולשתול אותה על צילום של השחקן הסורר מכיוון גבו. זה מאוד קל להתל בצופה (צר לי…) ואני מודה שאני חש עונג קל כאשר אני מצליח לבצע את זה בלי להשאיר עקבות. אבל הפעם, אם לשפוט על פי הגרסה שראינו, לא נצטרך להשתמש בטריקים מלוכלכים. אנסמבל השחקנים ביצע עבודה עקבית מאוד. האתגר העריכתי כאן יהיה למצוא את הטון הנכון להבלטת האישיות של כל דמות בכל שלב. לתת עוד מבט אחד של זה, להאריך את הפאוזה של ההוא, לקצר קצת מכאן, להוסיף קצת משם. זה כמו לתבל תבשיל. ספציפית לסרט הזה החלטנו, למשל, להעצים בתחילת הסרט את שחצנותו של הרופא, ולדייק את אשתו כטיפשונת, ולהדגיש יותר קרירות בהופעתה של האישה עם המשקפיים הכהים. כל הדמויות עוברות תהליך, ויוצרות ביחד מה שנקרא "arc (התפתחות) של דמות". הרי בסופו של דבר 98 אחוז מהסרטים הם על זה: התפתחויות של דמויות.
לזקק את גרסת האסמבלי זו מלאכה עדינה. בסופו של דבר כל מה שמיותר או חוזר על עצמו חייב לרדת. צריך להפוך את השומן לשרירים. אחרי חמישה ימי עבודה, ירדנו לשעתיים ו-25 דקות. להוריד 15 דקות "במכה" זו התחלה טובה, אבל עדיין צריך להוריד עוד לפחות 15. וכאן מתחיל השלב הקשה באמת. מגיע השלב בו הסצינות כבר מגבשות את צורתן הסופית אבל הסרט עדיין ארוך מדי. אם אני אוריד כמה סצנות בשלמותן, הסרט יישאר סתום, האקלים שלו ייפגע. אבל אם אני לא אקצר את הסך הכל, הסרט ירגיש לעוס. סרט איטי זה סבבה אבל סרט נמרח זה נורא, והכי גרוע זה לשמוע אנשים יוצאים מסרט שלך ואמרים אחד לשני "סרט טוב, אבל הייתי מוותר על 15 דקות". זה נותן לך חשק לענות להם, "תנסו לקצר בעצמכם, חכמולוגים". בכל אופן, כיוון שזו באמת לא אשמת הצופים, החלטנו לקחת את הגרסה הערוכה הראשונה, שעתיים ו-25 דק', ולשלוח אותה לסיבוב עריכה שלישי, שייצר גרסה שנייה.
בסיבוב העריכה השלישי, אחרי שכל מה שבוודאות היה עודף כבר ירד, השינויים הופכים לבלתי נראים. מוציאים פאוזות בין מילים ובין משפטים של שחקנים, "מאיצים" להם את הרפליקות (יש שחקנים שנוטים להאריך בפאוזות, בין אם מכיוון ששכחו את הטקסט או כי פשוט בא להם על יותר זמן מסך. לחתוך למצלמה שנייה בזמן הזה מעיף את הפאוזות החוצה). מה עוד? מקצרים הליכה במסדרון, שוט של מפתח מסתובב בתוך מנעול הופך רק לצליל של מפתח מסתובב בתוך מנעול, שני צעדים של שחקן לעבר מכוניתו נקצצים, דיבורים שהיו אקספוזיציה של סצנה מסוימת מודבקים כ-voice over לסוף הסצנה הקודמת. בעזרת הטריקים האלה, הסרט מרוויח קצב. הגענו בגרסה הזאת לשעתיים ו-17 דקות. עשר דקות לפחות עדיין חייבות לרדת. זה הזמן לחשוב איזה סצינות בכל זאת יצטרכו לרדת מהסרט ולהגיע ישר לתוספות בדי.וי.די. זה בעצם אומר לחתוך סצינות טובות, שעובדות היטב, אבל שהסיפור לא מאוד יסבול בלעדיהן. עכשיו צריך לגזור את דינן, וזה בדיוק השלב בו אני נמצא עכשיו. חותך החוצה סצינות טובות.
בלי קשר לקצב של הסרט ולמלאכת קיצוץ השומן – הרבה סצנות חשובות, בתוך עצמן, פשוט אינן מגיעות להיכן שאמורות להגיע. או כי הבימוי שקוף מדי (מה שאנשים מסוימים מכנים 'בימוי קלאסי'), או בגלל המשחק, או בגלל שרפליקה מסוימת שהייתה צריכה להיאמר פשוט לא נכתבה שם מעולם. סצינות כאלה דורשות ניתוח חירום. העורך שלי, דניאל, לימד אותי מהי דרך הטיפול הנכונה בסצנות כאלה, סצינות שלא עובדות אבל העלילה לא תסתדר בלעדיהן. אני תמיד רוצה ללכת להקליט מחדש כמה רפליקות, שיסבירו יותר טוב את הסצינה, או למצוא פתרונות מופרכים להוסיף לסצנה את מה שחסר לה. דניאל לימד אותי שבמקרים כאלה עדיף פשוט לקצר אותן עד למקסימום האפשרי, "לעבור דרכן", בתקווה ש…הצופה פשוט לא ישים לב. ממנו למדתי שלתקן בדיעבד, להבליט כמה פריימים ולעשות מה שהאמריקאים קוראים frame fucking, לעולם לא יסייע לסצנה שהייתה מבוצעת לא נכון מלכתחילה. בכל זאת יש מספר בלתי מוגבל של פתרונות עריכה "רגילה" שיכולים לשמור לפחות על הכבוד הבסיסי של הסצנות ה"חולות" האלה. ועדיין יכול להיות שבסוף סצנה אחת לעולם לא תצליח להבריא ממש, ותישאר נטועה בסרט כמו אות קלון. אגב, זה תמיד קורה.
חוץ מאשר בסרט הזה. למזלנו, בו לא היינו צריכים להתמודד עם אסון כזה. היה לנו פטנט ששימש כמו אפוד מגן, פתרון שלא יכול לאכזב: ג'וליאן מור.
הסצנה מעפנה וכלום לא עובד? חתוך לקלוז אפ של ג'וליאן מור ותישאר עליו. שח-מט.
המקור לקוח מכאן. תירגום: רונה סגל.
פעם למדתי קולנוע, ואף ערכתי כמה סרטי סטודנטים קצרים. את רוב הדברים הכתובים כאן אני מכיר. הפתיע אותי קצת שהוא מייחס חשיבות ל"אילו סצינות להשאיר לגירסת ה-DVD". זאת גם פעם ראשונה שאני שומע על "פריים פאקינג". אבל הכי אהבתי את ההתיחסות לג'וליאן מור. לפני כמה שנים, במשך כמה חודשי עריכה, שיחקתי עם קלוז-אפ של עמוס לביא בסרט סטודנטים שערכתי (וגם הוא מרשים מאוד).
ולגבי ג'וליאן מור : לפני כמה חודשים ראיתי כתבה ב-BBC על סרט מסקרן בהשתתפותה שנקרא "SAVAGE GRACE". מה עלה בגורלו ?
זו פעם ראשונה שאני מגיבה כאן. אבל הייתי חייבת.
זה היה פשוט מרתק. תודה רבה לך על השיתוף ולרונה על התרגום.
מכל הכפפות שנזרקות כאן לאחרונה, זו היתה החביבה עלי!
מהפוסטים היותר מרתקים שהיו אצלך. תודה לך ולמתרגמת.
מאלף!
טוב, רק עכשיו קראתי כמה מהפוסטים האחרונים וראיתי ש"זה יגמר בדם" אמור להיות מוקרן ברב חן של מגדל האופרה. סליחה? מה נהיה? נראה להם שנבוא לשם בשביל סרט כזה? ג'ונו לא יכול להסתפק במגדל האופרה וחייב את האולם הגדול של גת?
אז אולי זה הזמן למבצע- כמו שהצלחת להחזיר את "חרמן על הזמן" ל"סופרבאד (חרמן על הזמן)", להבהיר למפיצים ש"זה יגמר בדם", צריך את החממה התל אביבית הכיטובה שהוא יכול לקבל.
זה הזמן למבצע "זה ייגמר בגת".
הי איתן- לפי איך שהבנתי מהטקסט הוא לא "מייחס חשיבות" לסצנות שהוא רוצה להכניס לדיוידי, אלא פשוט חייב להמשיך לקצץ כדי להגיע לשעתיים. וכרגע זה אומר לחתוך סצנות שכשלעצמן, הן טובות, אבל היעלמותן לא תפגע בעלילה. סצנות כאלה יגיעו מן הסתם לדיוידי, אבל זו בוודאי נחמה פורתא
מאמר נחמד, אבל אני לא שותף להתלהבות המגיבים.
בסך הכל מדובר בריכוז ברור ושווה לכל נפש של טכניקות עריכה טריוויאליות לחלוטין.
מבחינתי ההיבט המענין יותר של המאמר הזה, הוא עד כמה התהליך דומה, אפילו זהה, בסרטים של גדולי הבמאים, לכמעט כל תהליך עריכה שנתקלתי בו.
אין שפה פורטוגלית
יש שפה פורטוגזית…
Wow, great post Thanks for sharing !