It's Groundhog Day!
בכל 2 בפברואר, מאז 1886, מקיימים פרנסי העיירה פאנקסוטוני בפנסילווניה את אירועי יום המרמיטה, גראונדהוג דיי. פיל המרמיטה, שזכה לכינוי פאנקסוטוני פיל, יוצא ב-2 בפברואר, עם זריחת השמש (בערך ב-7:30 בבוקר בימי החורף האלה) מביט סביבו ואם הוא לא רואה את צילו, הוא חוזר מיד למאורתו להמשיך את שנת החורף שלו לששה שבועות נוספים. וכך, כדי להפיג את שיעמום החורף האינסופי של החוף המזרחי, נהנים תושבי פאנקסטוני מפסטיבל הנמשך יום שלם, שיחזיק אותם עד הפתיחה הרשמית של האביב ב-21 במרץ, ששה שבועות אחר כך. גם הבוקר, ב-7:35 שעון פילדלפיה, אחרי פסטיבל שהתחיל בשלוש לפנות בוקר, יצא פיל את מאורתו בפעם ה-122 והכריז שנותרו ששה שבועות נוספים של חורף.
לפני 15 שנה, ב-1993, לקח הארולד ראמיס תסריט של דני רובין המתרחש כולו ב-2 בפברואר, שיכתב אותו, ליהק את ביל מוריי לתפקיד הראשי ויצר את אחת הקומדיות האמריקאיות המבריקות בכל הזמנים. באנגלית היא נקראה "Groundhog Day", בעברית: "לקום אתמול בבוקר" (מ"ללכת שבי אחריו" ועד "ריקוד לאור הירח", המפיצים הישראליים – כמו אחרון עורכי מוספי סוף השבוע – אוהבים פראפרזות על שמות שירים מהזמר העברי כתרגומים לסרטים ששמותיהם סתומים להם). ביל מוריי הוא חזאי בשם פיל מפילדלפיה שנשלח בכל שנה לסקר את אירועי הגראונדהוג דיי, שהרי מהו פאנקסוטוני פיל אם לא החזאי הראשון. פיל המריר מאס בג'וב הזה והוא מבצע אותו בחוסר חשק. למעשה, הוא מעביר את רוב חייו בחוסר חשק, בלי התכוונות, בלי משמעות. אבל פיל גיבורנו הוא חזאי שלא מסוגל לחזות מה עומד לקרות לו, וכך, על ידי טעות קוסמית, הוא נתקע בעיר על ידי סופת שלגים שהוא לא חזה שתגיע, ואז מתעורר שוב ושוב ושוב באותו יום, 2 בפברואר, ונדרש לחוות אותו מחדש, עד שהוא יצליח ללמוד להיות בן אדם ולעבור אותו בשלום מתחילתו ועד סופו. זהו סרט גאוני קודם כל כי הוא מצחיק ומבדר להפליא, אבל הוא גם גדוש במשמעויות – החל מפסיכולוגיות (12 השלבים של פיל בהתמודדות עם הסיטואציה התמוהה אליה הוא נקלע) ועד הרוחניות (פיל חייב לעבור חשבון נפש כדי להשתחרר מהכלא הקלנדרי אליו נקלע).
לרגל ה-2 בפברואר, ובמלאת 15 שנה ל"גראונדהוג דיי", נזכרתי בפרופיל מאלף, בן 7000 מילה, על ראמיס מה"ניו יורקר" שפורסם ב-2004. בין השאר עוקב שם הכתב, טאד פרנד, אחר תהליך השכתוב של "גראונדהוג דיי", ואיך ראמיס – מגדולי במאי ותסריטאי הקומדיה האמריקאית ברוב שנות השמונים (ותחילת התשעים) – הפך אותו מסתם קומדיה לאחד הסרטים המשמעותיים והנפלאים, אבל לא תמיד המהוללים, בתולדות הקולנוע האמריקאי. הוא זכה מאז בכורתו גם לאינספור פרשנויות וניתוחים, ולא מעט דתות עשו בו שימוש כדי להמחיש את עיקרי אמונותיהם. הארולד ראמיס, בכתבה הזאת מ"הניו יורק טיימס" מ-2003, מספר שהוא מקבל מכתבים מרבנים, כמרים ישועים ואנשי דת בודהיסטים, שבטוחים שהוא אחד משלהם שכן סרטו מעביר את עקרונות האמונה שלהם באופן כה מבריק (ראמיס, כמובן, יהודי).
הנה שש דקות מהסרט. אם לא ראיתם, צפו בסרט לאלתר, עוד היום. אם ראיתם, צפו בו שוב ושוב ושוב ושוב.
יש לציין שדווקא מדובר בתרגום מבריק, גם אם לא נאמן למקור. מן הסתם סרט שהיה נקרא "יום המרמיטה" לישראלי הממוצע לא היה אומר דבר והיה לו מעט מאד ערך מוסף.
השם "לקום אתמול בבוקר" אומר כל-כך הרבה ועם זאת שומר על תחכום.
זהו אחד הסרטים האהובים עלי משנות התשעים, סרט ששוכן אצלי באופן קבוע בבית. ועד היום אני זוכר את הפעם הראשונה שצפיתי בו. הייתי על טיסה מלוס אנג'לס לארץ שעצרה לחניית ביניים בניו יורק. הסרט, שעד לאותו רגע לא ממש יחסתי לו חשיבות, הוקרן במהלך הטיסה מהחוף המערבי למזרחי ואני מצאתי את עצמי צוחק בקול רם (אירוע די נדיר אצלי) ומתמוגג מכל רגע. לאחר שהמטוס המשיך בטיסה ארצה מניו יורק גיליתי שהסרט יוקרן שוב ומיד צפיתי בו שוב, נהנה אף יותר מהפעם הראשונה – שעות ספורות קודם. יומיים לאחר הנחיתה בת"א גיליתי שהסרט רק החל את הקרנתו בעיר וסחבתי כמה חברים לראות אותו, עבורי פעם שלישית בתוך פחות משבוע. מאז צפיתי בסרט שוב ושוב לאורך השנים והוא תמיד מצליח למוגג אותי בכל פעם מחדש. ואני חושב שזו היתה הפעם הראשונה שבה שמתי לב לכישוריו הקומיים/דרמטיים של ביל מאריי.
ואפרופו ביל מאריי: מאד שמחתי אתמול אחה"צ לראות אותו מופיע לשתי דקות בפתיחה של "רכבת לדארג'ילינג" של ווס אנדרסון. מסתבר שלמרות שחשבתי שידעתי די הרבה על הסרט לא ידעתי שמאריי מופיע שם וזו היתה הפתעה נעימה מאד. פתיחה נהדרת לסרט מצוין.
ועכשיו כל מי שטרם ראה את הסרט לא יכול ליהנות מאותה הפתעה.
ואגב ה-15 שנה, הסרט יצא ב-DVD מחודש לרגל המאורע, וכבר קראתי מישהו מתלונן על כך שביל מאריי הוחלף במישהו שרק דומה לו על העטיפה (מהבחינה של עיוות גרפי מסוים, כמובן, לא פשוטו כמשמעו).
אחד הסטריפים הכי אהובים עלי ב"פינטס" של צ'רלס שולץ הוא כשאחת הדמויות (סנופי, או וודסטוק הציפור) חובקים את האדמה ומסבירים אחר כך
I always thought is was ground-hug day
אז זה אומר שאוטוטו אביב?
וסרט נהדר, באמת.
בחופשתי בניו יורק שמחתי לצפות במותחן האימה
El Orfanato . ציפיתי לסרט זה בכיליון מאז ששמעתי על הצלחתו בקאן (סרט אימה בקאן ועוד כזה שעושה באז). הטריילרים לסרט שרצו על שלטי הענק בברודווי גרמו לי להזיל ריר עם כניסתי לקומפלקס הקולנוע, 25 אולמות (שם גם שמחתי לפגוש את סרטו החדש של אהובי וודי אלן Cassandra's dream -אני חייב להגיד שנהניתי מעוד אכזבה מתוקה מאת זה). בקיצור, כבר בדקות הראשונות של El Orfanato הבנתי שאני מת על הסרט, האמת כבר מהפוסטר התאהבתי. הסרט הוא מעין שילוב בין'ילדים של אף אחד' לבין ילד נצחי אחר 'פיטר פן' הנושא את נגיף האיידס. את השפעתו הסגנונית של מפיק הסרט גיירמו דל טורו אפשר לזהות כבר בכותרות הפתיחה ובהמשך בעיצוב האומנותי ובאווירה. הסרט מספר על אישה שחוזרת להתגורר עם משפחתה בבית יתומים בו גדלה בכדי לפתוח בו בית לנכים. התפנית מגיעה כאשר בנה המאומץ מתחיל לנהל שיחות עם ילד דמיוני. דמיוני או לא? זאת השאלה. מאותו מפגש עם אותו הילד לא ממש ברור אם מה שקורה באמת קורה או שאנחנו פשוט צוללים אל תוך ראשה של אישה הוזה תוך שדעתה אובדת עליה. בשוט האחרון בסרט ישנו רמז ברור לסוגיה זו אבל למה לספיילר. לעשות סיפור ארוך קצר, מדובר בסרט אימה ממש מבריק, שמצליח למרוט עצבים מתחילתו ועד סופו מבלי להשתמש בשטיקים זולים של סרטי אימה. מצאתי את עצמי על קצה הכיסא יחד עם עוד אולם מלא בקהל היספאני מבוהל ששחרר לחלל האולם מדי פעם צעקת בהלה בספרדית. מעניין מי מהמפיצים בארץ ירים את הכפפה.
רוה להארטלי: עודד הורביץ מסרטי אורלנדו הרים את הכפפה. הסרט שלו.
תיקון: פילדלפיה היא עיר במדינת פנסילווניה. ככה שהעיירה פאנקסטוני היא עיירה בפנסילווניה, לא בפילדלפיה.
רוה ליובל: סליחה על הדיסלקציה הגיאוגרפית ותודה על התיקון. תיקנתי.
אחד מהסרטים האהובים עליי בכל הזמנים.
שמתי לב ש"לקום אתמול בבוקר" הוא אחד הסרטים האלה שמחלקים את העולם לשניים – יש כאלה שממש דלוקים עליו ורואים בו יצירת מופת ויש כאלה שממש לא מתחברים ואומרים לי שזו הפעם האחרונה שאני ממליץ להם על סרט.
שמתי לב ש"לקום אתמול בבוקר" הוא אחד הסרטים האלה שמחלקים את העולם לשניים – יש כאלה שממש דלוקים עליו ורואים בו יצירת מופת ויש כאלה שממש לא מתחברים ואומרים לי שזו הפעם האחרונה שאני ממליץ להם על סרט.
והסרט ישודר בערוצי הסרטים של יס (וכמדומני שגם בהוט) במהלך מרץ הקרוב.
מצטער להרוס את המסיבה, אבל אף פעם לא הבנתי את הגאוניות שבסרט הזה… מה לא בסדר איתי? (אני מאשים את אנדי מקדואל)