"קלוברפילד": הביקורת
הידיעה הזאת מאתמול היא נספח חביב לביקורת שלי על "קלוברפילד".
והנה הביקורת…
מתוך גיליון "פנאי פלוס", 30.1.2008
הישרדות: מנהטן
אני לא חושב שג'יי.ג'יי אברמס הוא במאי גאון, אבל אני חושב שהוא בהחלט רעיונאי מבריק. הוא מצליח, שוב ושוב, לקחת אלמנטים ממקורות שונים ולערבב אותם יחד ליצירת משהו שייראה גם מוכר, אבל גם עם טוויסט חדש ומפתיע. הדוגמה האחרונה: "אבודים", סדרת הטלוויזיה שלו. והנה מגיעה עוד דוגמה שנונה להפליא.
"קלוברפילד", הסרט אותו הגה והפיק (אבל לא ביים או כתב, הוא עסוק מדי בבימוי "מסע בין כוכבים" הבא), הוא קודם כל רצף של הברקות קונספטואליות – לא תוכניות. אלא שההברקות של אברמס אינן בלעדיות לצד הקולנועי, אלא גם לצד השיווקי. זהו, למעשה, סרט אימה קונספטואלי, והוא מציע נקודת מוצא פקחית להפליא: איך יראה החורבן של מנהטן על ידי מפלצת ענקית אם ייקלט בעדשתה של מצלמה ביתית של ניו יורקי צעיר שבסך הכל ניסה לתעד את מסיבת ההפתעה של חברו הטוב ביותר? אה, נו, תגידו. ראינו כבר סרט כזה: קראו לו "פרויקט המכשפה מבלייר". אמנם בלי מפלצת, אבל אם משהו שמחסל חבורת צעירים שמתעדת את עצמה. נכון. ואכן "קלוברפילד" כבר זכה לשם החיבה "'פרויקט המכשפה מבלייר' פוגש את 'גודזילה'", שזה תיאור די מדויק גם לעלילת הסרט וגם לסגנונו. ואני בטוח, אגב, ש"פרויקט המכשפה מבלייר" היה נעוץ במוחו של אברמס כשהגה (או כשקנה) את "קלוברפילד" אלא שהוא רצה לשדרג את הקונספט. הרי הרעיון של "המכשפה מבלייר" היה שאפשר לצלם סרט ב-50,000 דולר, לא להראות שום דבר מפחיד, בלי אפקטים, ולגרום לו להיות מפחיד כמו סרט שעלה 25 מיליון דולר. ויוצרי "המכשפה" הוכיחו שזה אפשרי. ועכשיו בא אברמס ועושה בדיוק את ההפך, מציע את הגרסה עתירת הממון לקונספט התפרני. הרעיון שלו: להשקיע 25 מיליון דולר, עם סטים ענקיים והמון אפקטים, אבל לצלם את זה כמו סרט שעלה 50 אגורות, ושאמור לשכנע אותנו שמדובר בעצם בסרט תיעודי, בצילום נטול מניפולציה. וכך, כותרת הפתיחה מבשרת שמה שאנחנו עומדים לצפות בו היא קלטת לא ערוכה, חומר גלם, ממצלמה שנמצאה באיזור שפעם היה סנטרל פארק. אנחנו, שכבר יודעים ש"ריאליטי" הוא בעצם שקר אחד גדול, כבר מסוגלים גם לקבל את הסגנון הכמו-ביתי וגם לא להאמין לו.
עבור אברמס והבמאי מאט ריבס ("על חברים והלוויה", "פליסיטי") זהו תרגיל ביצירת האנטי-סרט מפלצות (תרגיל שבונג גון-הו הקוריאני עשה טוב יותר ב"המארח" שלו, שהיה דרמה משפחתית שהסתתרה מתחת לסרט מפלצות). האם אפשר לעשות סרט מפלצות בו הופעתה של המפלצת נראית אגבית? בו הצלם, שהוא אחד מארבעת גיבורי הסרט, עסוק בלתעד את חברו, ואת מנוסתם מהעיר, ורק לשברירי שניות קלוט בעדשתו באופן בלתי מתוכנן את מראות ההרס? ובקיצור: האם אפשר לעשות סרט מפלצות ללא המאני-שוט (money-shot), ללא מבט העל בו אפשר לחזות לא רק במימדי ההרס, אלא בעיקר במימדי ההפקה, האפקטים והתקציב? האם אפשר לצלם סרט שלם רק מנקודת מבט אחת, של הולך הרגל? התשובה, אגב, היא "לא". ואברמס וריבס מוצאים דרך לא רעה לספק את אותו מאני-שוט של הרס נרחב, מבלי לקלקל את הקונספט של הסרט המתועד כולו מנקודת מבטה של דמות אחת בלבד. וכך זהו סרט מפלצות שבכלל לא עוצר לשאול "רגע, מה זאת המפלצת? מאיפה היא הגיעה? מה היא רוצה? ואיך מחסלים אותה?" אלא פשוט מסע הישרדות של כמה דמויות בתוך סיטואציה של אסון טבע, אבל מהזן העל-טבעי.
אבל רצף ההברקות של אברמס לא עצר בקונספט. הוא המשיך בשיווק. קודם כל, בתאריך: מי מוציא סרט אימה המיועד לקהל צעיר באמצע ינואר? הרי ינואר, יודע כל עיתונאי קולנוע, הוא הפח זבל של הוליווד, חודש חלש בקופות, בו נדחסים לבתי הקולנוע רק השאריות של הסתיו. זה החודש של סרטי האיכות שקיבלו מועמדות לאוסקר ומחפשים קהל בקופות. אלא שהקמפיין של "קלוברפילד" סימן לעצמו מלכתחילה את 18 בינואר כתאריך יציאה. למעשה, הטריילרים והפוסטרים הראשונים ויתרו לחלוטין על ציון שם הסרט ורק ציינו את תאריך היציאה (מה שגרם לרגע בו נדמה היה ש"18.1.2008" הוא שם הסרט). ואז החל קמפיין די מבריק שהיה מבוסס ברובו על האינטרנט. אלא שגם כאן יש סיכון: האינטרנט הוא מקום הפכפך ובוגדני. קל ליצור תשומת לב בקרב אתרי החדשות והבלוגים, אבל קשה לתרגם את תשומת הלב הזאת לקהל שמגיע לקופות לקנות כרטיסים. ראו מקרה "נחשים על המטוס": סרט שכל האינטרנט שקק לקראתו, ואיש לא בא לראות אותו בקולנוע. אבל גם כאן אברמס היה צעד אחד קדימה: "נחשים על המטוס" זכה לתשומת לב על סמך שמו בלבד, מבלי שראו דבר מהסרט עצמו. לו היו רואים, הבלוף של הסרט – קרי, העובדה שהוא לא מבריק כמו שמו – היה נחשף די מהר. לעומת זאת, אברמס וריבס הפציצו די מהר את הרשת עם קטעים מתוך הסרט. זו היתה, בעיני, עבודת שיווק מבריקה: כל קטע וידיאו שהגיע לאינטרנט היה מרשים ומגרה, כל פוסטר היה נפלא, כל פיסת אינפורמציה ש"הודלפה" רק הגבירה את התחושה שיש כאן הברקה. ואכן, יש כאן הברקה. לא הברקה שמחזיקה מעמד 84 דקות של צפייה – קונספט ה"רצים וצורחים" ממצה את עצמו מתישהו והסרט נכנס למונוטוניות קלה, ממנה הוא ניצל בזכות היותו כה קצר – אבל כן הברקה שהופכת את "קלוברפילד" לרגע משמעותי בז'אנר סרטי המפלצות. ובעיקר: זהו קונספט שמאפשר אינספור סרטי המשך. רק דמיינו כמה קלטות וידיאו נוספות, מכל העולם, אפשר למצוא אחרי מתקפת המפלצת? דימויי ה-11 בספטמבר של ניו יורק יכולים להיות מוחלפים בדימויים של הרס גלובלי. המפלצת הזאת – כמו החיזרים מ"מלחמת העולמות" או הטורף מ"הטורף" – היא ישות ללא מיתולוגיה, ללא רקע, רק יצור שמטיל הרס מוחלט. המטאפורה המושלמת למצב של כאוס.
אברמס ניצח. "קלוברפילד" שלו גרף 50 מיליון דולר בשבוע הראשון. כל תקציב הסרט כוסה בשלושה ימים. הסרט עצמו, כאמור, אינו גאוני, אבל הוא בהחלט שנון (בעשייתו, לא בתכניו. הדמויות עצמן די מעצבנות) ומבדר להפליא. סרטי ההמשך יתקבלו בברכה.
סליחה, שאלה
אחד הגימיקים של "קלוברפילד" הוא שאורך הסרט הוא כאורך הקלטת שעליה צילמו הגיבורים את אירועי הלילה בה החריבה מפלצת את מנהטן. למעט כמה רגעים בהם ההקלטה נקטעת, שאר הקלטת אמורה להציג את האירועים ברציפות. אז איך במקום שעה וחצי של אירועים אנחנו מגלים בסוף הסרט שחלפו שבע שעות מהרגע בה התחילה ההקלטה ועד שהיא הסתיימה?
כנראה מדובר באותה קלטת שתיעדה את המסע של ג'ודי פוסטר ב"קונטקט"…
(:
מילים כדורבנות!
אף אחד לא אמר שהם צילמו שוט אחד ארוך… יש הרבה קאטים וקטעים שבהם המצלמה הייתה כבויה.
בניק לינק, מי רוצה לנחש מי יזכה באוסקר?
אני מפספסת משהו… מי שינחש נכונה את הזוכים יזכה בכרטיסי כניסה לטקס? הא???
ראיתי הערב את "רודף העפיפונים". במילה אחת: פולקלור. בשלוש מילים: פולקלור עשוי היטב. לא קראתי את הספר, אבל דווח לי שהעיבוד נאמן למקור. בסך הכל חשבתי שזה סרט טיפונת מיושן, כולל המוזיקה המרגשת שמטפסת לקרשנדו ברגעים הנכונים, וסצינות עם אלפי ניצבים ושוטים של נופים מהממים. בסך הכל, בידור די קביל.
לירון, גם אני לא הבנתי ברגע הראשון איך אפשר לטוס אחורה בזמן ולהגיע לטקס. אבל אז נפל לי האסימון – לא כתוב "מנחשים נכונה", אלא רק "מנחשים". כלומר ממלאים טופס כלשהו, חסר משמעות (הרי לא חשוב אם ממלאים נכון או לא) ונכנסים להגרלה. אם הבנתי נכון…
ודרורית – את בוודאי התכוונת לכתוב ש"רודף העפיפונים" הוא בסך הכל בידור די קאבול 🙂
אורון, Go fly a kite!
(: (: (:
סליחה שאני לא מבין, אבל איך שם כמו "נחשים על מטוס" הוא גאוני?
נו, אז איך קוראים לחדש של גונדרי? האין כאן מישהו שהיה בהקרנה ויכול לספר מה הוצע בהצבעה?
ודרורית, אני מבקש לא לכתוב יותר תגובות שנונות. ככה כולם יכולים לראות שהתגובה שלי לא הייתה באמת שנונה, והכיסוי שלי נחשף. ואני לא נודניק 🙂
אז במקום תגובה שנונה (?) בניק לינק, קליפ חדש של שרה סילברמן. כולל הופעת בונוס של סלב גדול.
(:
(long)off-topic-Excuses in advance:
1. Charlie Wilson’s War – It’s good. Good script-dialogs are sitting good and feel natural. Sorkin do what he does best. Showing how does Washington work and who actually pull the strings. Acting is good, everyone is delivering their lines perfectly. Even the smallest parts are well executed. Smooth and fast directing that serves the film well. But the general tone of the film and the vague ending have left me question what the movie want to say. It doesn’t work as a satire. It is not strong enough to be an anti war film. In fact it looks and sound like a very pro war movie. Strange in current climate in the USA.
2. Dror Sher(or maybe Shar) has reviewed this week “The Darjeeling Limited” in Time-Out Tel Aviv– see page 113 in the link below.
http://digital.timeout.co.il/activemagazine/welcome/timeout_274.asp
In the review he says the following on the character play by Owen Wilson(I have tried to translate literally) –
“Francis(Owen Wilson), the eldest son, has survived a severe motorcycle accident(clear reference to Wilson’s attempted suicide last year…)”. What can I say- Wilson have tried to commit suicide AFTER the film has been completed. And his make-up and character in the film, can’t have any reference to this unfortunate event. Reference can be to something that has happened in the past not to something that will happen in the future. Unless Wes Anderson or Wilson himself are a very good fortune tellers.
3. Does any of you follow the new Courtney Cox series – Dirt? It is not a must see series but it good enough and fun to follow. It seems that the creators of the show know what they are talking about. In some of the stories they seem to soften the story a bit. I think the series reflect , quite well, the relations between the tabloids and the celebrities.
4. And last but not least- this is the track I’m listening to quite often these days. The Freemasons mix for Alanis Morissette’s Uninvited. There is another longer version where they use Morissette’s original track which as good as this one. Enjoy
http://www.youtube.com/watch?v=wdk5kf91LgI
אין ספק ש-JJ הצליח גם הפעם ליצור יצירה קולנועית ברמה. אני אוהב את הדברים שהוא עושה (בעיקר את אבודים אבל גם את היצירות הקלונועיות שלו) ואחרי שראיתי את הסרט הבנתי גם כמה הוא מתוחכם. השיווק לסרט עשה את שלו וההצלחה בקופות ניכרת אבל היא לא רק בגלל זה. היא גם בגלל שהסרט הוא סרט טוב ובאמת שווה את 35 השקלים. מה גם שהביקורות מפרגנות אז מי אני שאתווכח…
מי ראה כבר את הסרט? מה יש לך להמליץ בו במיוחד?