31 ינואר 2008 | 09:40 ~ 11 תגובות | תגובות פייסבוק

שלג

ראיתי אתמול את שני הפרקים הראשונים של “In Treatment”, הגרסה האמריקאית ל”בטיפול”, ונפעמתי. לאו דווקא מהסדרה עצמה, אלא מההישג. מדובר בהישג עצום לחגי לוי, אורי סיון וניר ברגמן, יוצרי הסדרה ומפתחיה, שהפרקים שלהם נלקחו כמעט as-is ותורגמו לאנגלית. אפילו המיזנסצינה של רודריגו גרסיה נראית לרגעים זהה. עד אותו רגע חשבתי שהאמריקאים יקחו את הקונספט – מטפל-מטופל, כל יום מישהו אחר – אבל יעבדו אותו למשהו שונה. ולא: זה בינתיים אחד לאחד. אפילו נעימת הפתיחה של אבי בללי שם (אבל, למרבה הצער, כותרות הפתיחה היפהפיות עם הדיו במים היוצרים כתמי רורשאך הוחלפו בסיקוונס כותרות אחר, גם הוא עם מוטיב מימי, אבל פחות יפה). אפילו הקרדיטים של יעל הדיה וארי פולמן, כתסריטאים של הפרקים המקוריים בעברית, נמצאים שם. וכמובן, הקרדיטים של נעה תשבי ושל מארק וולברג, שהביאו את הסדרה לגרסיה ול-HBO. אני מוריד את הכובע בפני כל החבורה הזאת, שעשתה את הדבר הכי קרוב שיש בעולם הטלוויזיה הישראלי לאקזיט של סטארט-אפ היי-טקי הנמכר לתאגיד ענק. וכן, אני מקנא להפליא.

הנה השבוע הראשון של “In Treatment”, שמוצע לצפייה חינם – גם בישראל – דרך iTunes

את חגי לוי אני מכיר כבר לא מעט שנים, און-אנד-אוף. את שמו הכרתי עוד כשהייתי חייל קורא “חדשות”, והוא היה המבקר הזוטר לצד מאיר שניצר, שהיה מבקר הקולנוע הראשי של העיתון. ואז, בשנים הבאות, יצא לקריירות (העיתונאיות) שלנו להצטלב כמה פעמים. בפעם הראשונה זה היה באיזור 1991 או 1992 כשלוי יצא לחופשה מ”חדשות” כדי לביים את סרטו הראשון, “שלג באוגוסט”, ונילי לנדסמן, שהיתה אחת העורכות ב”קליפ”, פנתה אלי, מבקר צעיר במקומונים “צומת השרון” ו”ערים”, כדי שאמלא את מקומו במדור הווידיאו בעת היעדרו. כמה חודשים אחר כך, בשנה א’ בחוג לקולנוע, שאל אותי ערן שפירא, המתרגל באולפן הטלוויזיה, אם אני אח של חגי לוי. בשלב הזה מעולם אפילו לא פגשתי את לוי, אז לא ידעתי מה הוא רוצה ממני. אחר כך הוא פשוט הסביר שלשנינו יש עיניים שקועות, ונראינו לו דומים. שיהיה ברור: לוי ואני לא דומים בכלל. אבל פתאום הבחנתי שהשם הזה “חגי לוי” מלווה אותי.
זה המשיך: ב-1994 הוא היה המבקר הראשי של “זמן תל אביב” ואני הצטרפתי כמבקר הזוטר. תקופה של מתיחות, תחרות. פתאום הוא היה השניצר ואני הייתי הלוי. ומי שקורא את מדוריי מספיק זמן יודע שאני, מסיבות של הרס עצמי, אוהב לעקוץ את אלה הבכירים והחזקים ממני. ועקצתי. וגם חטפתי בחזרה. לא היתה ידידות גדולה בינינו באותם ימים. אבל כשלוי עזב את “זמן תל אביב” ב-1996 אני קיבלתי את הביג-ברייק שלי: הפכתי למבקר הראשי של המקומון והמדור “סינמסקופ” הושק. כך שבדיעבד הבנתי שאני חב ללוי לא מעט.
לוי עבר ל”העיר”. ובסוף 1999 אני הגעתי לשם בתור סגן עורך ועורך התרבות. פתאום ההייררכיה התהפכה ואני הייתי העורך שלו. הציפייה (הכלכלית) במערכת היתה שאני גם ארש את תפקיד מבקר הקולנוע, אלא שכעת, חמש שנים אחרי המפגש המקצועי הראשון שלנו, שנינו הבשלנו. אם ב-1994 משהו בגישתו של לוי לתחום ביקורת הקולנוע הציק לי, ולא הסתרתי את זה בכתביי, הרי שמאז שעבר ל”העיר” הוא מצא את הטון שלו והנפיק כמה מהטקסטים היפים ביותר שאי פעם נכתבו על קולנוע. לוי היה מבקר הקולנוע היחיד בארץ עם נשמה. השארתי את לוי ב”העיר” והפעם כתבנו זה לצד זה, בשיתוף פעולה, ללא תחרויות, מלחמות אגו ועקיצות הדדיות. בשנתיים האלה אני חושב שמדור הקולנוע של “העיר” היה מופלא, כשאני מספק את נקודת המבט המעט ילדותית והמתלהבת שלי, עם כל המלחמות שאני אוהב להתסיס, ולוי מכניס לעסק את העומק והנשמה.
ואז הוא יצא לביים את סדרת האמבולנסים “101” ולמרות שהוא חזר לכתוב מדי פעם, המדור הסדיר שלו מעולם לא חזר. כשהוא התחיל את העבודה על “אהבה מעבר לפינה” הוא עבר לעבודה בפול-טיים בטלוויזיה ונטש סופית את העיתונות. עד היום, אחת לכמה חודשים אני רואה סרט שאני חושב לעצמי שחבל שחגי לוי לא יכתוב עליו, כי הוא בטח יידע להעריך אותו יותר טוב ממני, ולכתוב עליו יותר יפה. (נזכרתי עד כמה יפה ומרגש לוי כותב כשפירסם בשבוע שעבר את כתבת השער ב”רייטינג” על יצירת “בטיפול”. אנשי “רייטינג” מתבקשים להעלות את הטקסט הזה לאתרם).
את “בטיפול” ראיתי באיחור (אין לי “הוט”), וגם אז התמקדתי בעיקר בדמותה של מאיה מרון (יש לי שם נקודה רגישה). החיבה שלי ל”בטיפול” הגיעה מאוחר מאוד, אבל לא העליתי על דעתי שהסדרה הקטנה הזאת, הדואטית, היא שתביא את לוי לקריירה בינלאומית (ואני כמעט בטוח שאני זוכר את לוי מתלהב מגבריאל בירן ומדיאן וויסט עוד כמבקר, חבל שאין את ארכיון “העיר” באינטרנט כדי לחפש הוכחות). אבל אם יש דבר אחד שלמדתי בחיים האלה הוא שכל נקודות המפנה הדרמטיות בעלילה מגיעות מהרגעים שנראים בתחילה הכי פחות משמעותיים. כיום, כשאני מביט לאחור בהיכרות הכמעט רנדומלית וספוראדית שלי עם לוי, אני יכול להגיד בפה מלא: אני נורא גאה בו.
וכן, איילת זורר אוכלת את מליסה ג’ורג’ בלי מלח.

נושאים: טלוויזיה

11 תגובות ל - “שלג”

  1. דרורית 31 ינואר 2008 ב - 10:07 קישור ישיר

    איזה פוסט יפה! גם אני עוקבת אחרי לוי כבר שנים, דרך הביקורות שלו ב”העיר”, ואחר כך “שלג באוגוסט” שהיו בו רגעים מאוד יפים, וגם “101” שבסוף פרק אחד שלו (נדמה לי שגורי אלפי התגייס, והסצינה האחרונה הייתה משהו שהזכיר את סצינות הגיוס “בבלוז לחופש הגדול” ובלוטת הדמעות שלי פעלה שם שעות נוספות), וכמובן “בטיפול”. בפרק של “דה מייקינג אוף” שיש בוי.או.די, לוי מספר על איך רצה את אסי דיין לתפקיד הראשי, איך אסי סירב בהתחלה, איך בסוף בא לאודישן, ואיך כבר אחרי שהוא הסכים, בישיבת הההקראה הראשונה של התסריט, הוא פתאום חטף קריזה ולוי חטף התקף חרדה נוראי…
    ומשבוע שעבר אני יושבת ורואה את “בטיפול 2” ולא מאמינה שהקסם הזה עדיין עובד. איך הפורמט לא נמאס, איך הדמויות ממש עובדות, ואיך, נס שבניסים, אסי דיין שוב עושה את זה בתפקיד ראובן.
    שאפו גדול ללוי ולכל מי שמעורב בהפקה הזו על ההישג האדיר שלהם, באמת. (וגם, מי זה הילד המדהים שמשחק את הבן של הויברגר וזק בעונה החדשה? הוא לא יאומן).

  2. סטיבי 31 ינואר 2008 ב - 11:33 קישור ישיר

    אופטופיק: אאוץ’.

  3. הממ 31 ינואר 2008 ב - 14:31 קישור ישיר

    תהיה:
    אולי כתמי הדיו המקוריים של “בטיפול” דומים מידי לכתמי הדם של “דקסטר” בשואוטיים, המתחרה העיקרית?

  4. ט.ל. 31 ינואר 2008 ב - 16:31 קישור ישיר

    אני לא בטוחה שמאיה מרון היא רק עניין של “נקודה רגישה”. גם אני עקבתי בדריכות בעיקר אחרי הדמות שלה, בזכותה ובזכות הבימוי של ניר ברגמן.

    העונה הראשונה של בטיפול הייתה כל כך טובה, שאני לא בטוחה שאני באמת רוצה לראות את הגרסה האמריקאית (ברור שאני רוצה, אל תגזימו) כי זה כמו לראות את אותו המחזה עם קאסט אחר, כשאתה מעודד את החברים שלך מההצגה הקודמת.
    בינתיים ראיתי רק תקציר, אבל נדמה לי שהמצלמה הרבה יותר תזזיתית. הבחירה של המצלמה המקובעת במקום (יחסית, יחסית) הייתה נכונה גם להתקרבות ההדרגתית אל הדמויות. אבל אולי גם אני עכשיו כמו המצלמה – מקובעת.

  5. דן ברזל 31 ינואר 2008 ב - 22:04 קישור ישיר

    אני זוכר שבתקופה בה אתה ולוי כתבתם זה לצד זה ב”העיר” היה איזה יום שישי אחד שחזרתי הבייתה עם העיתון, שמתי מים לתה, התיישבתי בכורסא המדהימה שלי (אח, איפה היא היום?) ופניתי דבר ראשון, כמידי שבוע, לקרוא מה יש לכם לומר הפעם.
    באותה תקופה רבים מחבריי הקרובים החלו לעזוב את תל אביב לטובת ירושלים, והפסקנו ללכת לסרטים ביחד ולקשקש עליהם לאחר מכן. ופתאום, באמצע השלוק מהתה, נפל לי האסימון – באותו זמן אתם בעצם מילאתם את החסר בשבילי, איתכם ישבתי באותה תקופה פעם בשבוע להתפלפל על קולנוע. שלחתי לשניכם אימייל משתפך כדי לשתף אתכם.
    רק לוי ענה 🙂

    רוה לדן: יפ, למרבה הצער זה נשמע כמוני. מתנצל.

  6. ארנב 1 פברואר 2008 ב - 16:04 קישור ישיר

    דרורית:
    איפה יש ב-VOD פרק making of? חיפשתי וחיפשתי, אבל כל מה שמצאתי הוא פרק של 40 ד’, שהוא סיכום העונה הקודמת ואין בו בכלל מייקינג אוף…

  7. דרורית 1 פברואר 2008 ב - 18:02 קישור ישיר

    ארנב, אני ראיתי את הפרק הזה סביב הזמן ששודרה העונה הראשונה, יתכן והוט הורידו אותו.

  8. נונין 2 פברואר 2008 ב - 13:27 קישור ישיר

    והנה ביקורת משתפכת ממש מהלוס אנגל’ס טיימס, על In treatment:

  9. איתן 2 פברואר 2008 ב - 22:18 קישור ישיר

    את כל סופהשבוע הזה הקדשתי לצפיה ב”בטיפול”. התירוץ הרשמי שלי הוא שאני רוצה לראות את כל הפרקים של העונה הראשונה שוב, לפני שאתפנה לראות את העונה השניה. ואז צירפת את הלינק ל-5 הפרקים הראשונים בגרסה האמריקאית. צפיתי בהם, ואז צפיתי בהם שוב, בגרסה הישראלית המקורית. זה תרגיל מאוד מעניין בעיבוד. באופן כללי, ניתן לומר שהגרסה האמריקאית מצוינת, אבל פחות טובה מהישראלית. מבחינה תסריטאית, למרות שבסך הכל, הגרסה האמריקאית מאוד נאמנה למקור, בכל זאת מצאתי כמה ניואנסים קטנים שהיו שונים. היו השינויים המתבקשים – הטייס האמריקאי הפציץ בעירק, הישראלי ברמאללה, למשל, אבל היו גם שינויים שמצאתי מעניינים : למשל, בפרק של הטייס, הוא מספר שכמה ימים לאחר ההפצצה הוא השתתף בפעילות ספורטיבית עם חבר שלו (בגרסה הישראלית הם שיחקו טניס. באמריקאית – ג’וגינג). הטייס האמריקאי מספר איך הוא רץ מרחק הרבה יותר גדול ממה שהוא רץ בדרך כלל. הוא אימץ את מערכות הגוף שלו עד למקסימום – ואז קיבל התקף לב. בגרסה הישראלית מספר ליאור אשכנזי על משחק הטניס, ומיד מגיע להתקף. רק בחלק מאוחר יותר של הפרק עולה העניין שהמשחק נמשך הרבה יותר זמן מהרגיל. כאילו התסריטאי עשה קאט/פייסט – חתך פסקה שלמה מהתסריט הישראלי, והעביר אותה לחלק מוקדם יותר בגרסה האמריקאית.

    מבחינת משחק : מליסה ג’ורג’ עושה עבודה נהדרת כאיילת זורר האמריקאית. גבריאל ביירן עושה עבודה מעולה כאסי דיין האמריקאי (במבטא אירי. אהבתי איך הוא מבטא את ה – S במילה “Issue” כ-“ס” ולא כ-“ש”, למשל). בשני המקרים, אני חושב, ראו השחקנים את הגרסה המקורית הישראלית, והביאו לתפקיד מיקס של מה שהם ראו, ומשהו מעצמם. זה דומה ושונה בעת ובעונה אחת. מה שאני לא יכול להגיד על הזוג הנשוי. לא האמנתי להם לדקה. בניגוד לרמי הויברגר ועלמה זק המצוינים, המשחק בגרסה האמריקאית כולו מן השפה ולחוץ. וגם תלמידת התיכון : בגרסה האמריקאית היא כולה מפונקת. היא נראית כמו אחת שתישבר אם הפלאפון שלה ילך לאיבוד, לדוגמא, או דבר חסר חשיבות אחר. מאיה מרון מביאה איתה גרסה קצת אפלה, פגיעה וחזקה בעת ובעונה אחת. בלייר אנדרווד עושה עבודה מהימנה כליאור אשכנזי האמריקאי, אבל ברור שלאשכנזי יש יותר עומק, גם כדמות ארוגנטית שכזאת. אבל ההפתעה הגדולה ביותר היתה דיאן וויסט. חשבתי שאין גדולה יותר מגילה אלמגור. טעיתי. יש כל כך הרבה ורסטיליות בתנועות הגוף של וויסט. היא עדינה, כמעט מתפנקת בחלקים מסוימים, ובחלקים אחרים היא אריה תוקף. אצל אלמגור, היא כמעט תמיד בעמדת תקיפה.

    המוזיקה של אבי בללי מופלאה בעיניי. חבל שרק דוגמית ממנה נשמעת בגרסה האמריקאית. אבל השימוש במוזיקה בכלל טוב יותר בגרסה הישראלית, שם היא נכנסת מתחת לורידים, בלתי מורגשת כמעט, אבל באפקט הכללי, מוסיפה המון. אצל האמריקאים זה לא ככה. גם הצילום בגרסה האמריקאית פחות טוב. חילוף הזויות שם נראה לפעמים כטעות (שבירת חוק ה-180 מעלות, בשפה של סטודנטים לקולנוע).

    עדיין, בסך הכל, הגרסה האמריקאית עושה את העבודה, ואני בהחלט רואה מצב שבו גם האמריקאים מתמכרים לסדרה הזו.

    נ.ב. 1. ראיתי עוד 5 פרקים נוספים. נשארו עוד כ-30.
    נ.ב. 2 במהלך הלימודים שלי, לקחתי גם קורס סמסטריאלי בנושא עיבוד תסריטים. למנחה שלי קראו…חגי לוי.

  10. ארטיום 3 פברואר 2008 ב - 0:16 קישור ישיר

    קרדיט גם לאיתן צור, חברים.


השאירו תגובה