גולדמן, גולדן-גייט ושאר כותרות סוף השבוע
שני הסרטים הנועזים ביותר שנעשו בישראל בשנה האחרונה יצאו עם פרסים מפסטיבל סן פרנסיסקו שננעל שלשום. "השוטר" של נדב לפיד זכה בפרס הראשון בסקציית הבמאים החדשים, ו"ההתחלפות" של ערן קולירין זכה בפרס פיפרסקי. הזכייה של שניהם לא מאוד מפתיעה אותי: מי שמתחבר לאחד, יתחבר גם לשני. שניהם מגיעים ממסורות קולנועיות שהקולנוע הישראלי רק עכשיו מגלה. אבל שניהם מחייבים מאיתנו לתת קרדיט לקשר הסמוי מהעין ביניהם: את שניהם צילם שי גולדמן. זה לא פרט טריוויה בכלל. בצירוף מקרים, כתבתי על גולדמן בוקסה קטנה של הערכה כנספח לביקורת שלי על "ההתחלפות" ב"פנאי פלוס" של יום רביעי האחרון:
הגיע הזמן לתת קרדיט לצלם שי גולדמן. דומני שגולדמן הפך פרטנר חיוני לכל במאי ישראלי שרוצה ללכת בנתיב קולנועי קצת אלטרנטיבי. “ההתחלפות" הוא הסרט השלישי שגולדמן מצלם לקולירין והפריימים הארכיטקטוניים המדוייקים שלו, השוטים הארוכים, הזוויות הלא צפויות, והשימוש באור נוקשה ובהיר איפיינו גם את עבודתו כצלם ב"השוטר" של נדב לפיד ו"המשוטט" של אבישי סיון. “ההתחלפות", “השוטר" ו"המשוטט" הם שלושה מהסרטים המרתקים אמנותית שנעשו בישראל בשנים האחרונות והצילום הנפלא של גולדמן הוא חלק בלתי נפרד מהם.
=============
ו"שלטון החוק" של רענן אלכסנדרוביץ יצא עם פרס מיוחד של חבר השופטים מפסטיבל "הוט-דוקס" בקנדה. הפסטיבל יעניק מחרתיים את פרס חביב הקהל, ושלושה מהסרטים שנמצאים ברשימת הביניים של אלה שקיבלו עד כה את מירב הקולות הם ישראליים: "יום אחד אחרי השלום", של מירי וארז לאופר (שמתחרה בימים אלה גם בדוקאביב), "חמש מצלמות שבורות" (שיוקרן בירושלים ובפסטיבל קולנוע דרום) ו"הצלמניה" (זוכה דוקאביב בשנה שעברה).
==================
הבשורה העצובה של היום: אדם יאוך, שליש מהביסטי בויז, הלך לעולמו בגיל 47 (47!) ממחלת הסרטן. הסיבה שאני מציין את זה בבלוג קולנוע אינה קשורה דווקא לחשיבות המוזיקלית של הביסטי בויז אלא לתרומה של יאוך לעולם הקולנוע. מלבד העובדה שהוא ביים את הקליפים לביסטי בויז (אחרי שספייק ג'ונז הפסיק) תחת השם נתניאל הורנבלואר, יאוך הפך בשנים האחרונות לאחד המפיצים האמיצים והייחודיים באמריקה. הוא הקים את חברת "אוסילוסקופ", והפיץ סרטים כמו "חייבים לדבר על קווין" ו"וונדי ולוסי". והיה לו גם קשר לקולנוע הישראלי: יאוך הפיץ באמריקה את "שתיקת הארכיון" של יעל חרסונסקי ועמד בחזית המאבק של חברתו נגד ה-MPAA כשעירער על החלטתם להגביל את גיל הצפייה בסרט. בגלל ש"אוסילוסקופ" היא חברה שנבנתה בעיקר על הטעם והכריזמה של מייסדה, לא אתפלא אם היא עד מהרה תימכר לחברה אחרת ולמעשה תיעלם מעל מפת ההפצה.
לא יכול להסכים פחות על שי גולדמן. מביקור התזמורת דרך השוטר ועד התחלפות הכל נייח ובהיר ממוחזר וחסר תעוזה. לסרטים של קולירין זה עוד התאים, לשוטר זה היה כמעט הרסני.
אני דווקא מרגיש כבר שנים מיאוס מהסגנון של גולדמן, שנהפך למעין תו-תקן של אמנותיות שגם אחרים כבר מחקים (הנותנת של הגר בן-אשר או עמק תפארת של הדר פרידליך שצילמו עמית יסעור וטוליק גלאון למשל נראים בדיוק כאילו צולמו ע"י גולדמן בשפה האסתטית שלהם). המאפיין העיקרי של הסגנון הזה הוא הזחיחות שבהתבוננות האובייקטיבית הארוכה. שוטים שמדגישים את ההתבוננות הפסיבית, המרוחקת, החתומת-פנים כביכול, כדבר שאותו הם מחפשים לבטא. לא במקרה גם מה שמצולם בהם הוא לרוב התרחשויות אניגמטיות, סמליות, קרות, ולעתים גם יחסית סתומות, שהמשמעותיות שבהן באה מאותה התבוננות אמנותית, שמעוצבת בצורה אסתטית (ולרוב גם ערוכה בצורה לאקונית וחסרת דגשים). זוהי גישה שנותנת את התחושה כאילו לא משנה מה מצולם, כל עוד הוא נושא את האווירה הזאת, הוא כנראה בעל ערך. שלושת הסרטים שהזכרת שונים בגלל מה שבאמת מצולם בהם, אך כולם סובלים בעיני מהצילום הזה. "ההתחלפות" מצליח להיות מעניין ואותנטי למרות הגישה הזאת, ולא בגללה, כי מרגישים שבאמת תשוקת ההתבוננות וההזרה של קולירין נובעת ממצב נפשי פנימי שלו ושל הדמות שלו, וזו לא מניירה ריקה, אבל הצילום נותן תחושה לעיתים כאילו יש התענגות-יתר על האלמנט הזה ומעט מדי אמת. "השוטר" סובל מההתנשאות של הגישה הזאת בסרט שגם ככה יש בבימוי שלו מידה רבה של יהירות, כך שלמרות שהוא מרתק ולא שגרתי בעשיה שלו ובדיאלקטיקה של הנושא שלו, עדיין יש תחושה של חוסר אותנטיות מסוימת שמציקה לאורך הצפיה בו וכנראה גם ניכרה את הקהל ממנו. ו"המשוטט" הוא דוגמה לסרט שמלבד הצילום אין בו כלום בעיני, שום שאר רוח, שום התבוננות מעמיקה על הנפשות הפועלות בו או הסביבה החברתית שהוא מתאר, אלא רק אותה פאסאדה של התבוננות אסתטית סתומה שבאה לכסות על חוסר תוכן רגשי, אסתטי, רוחני, ומה לא.
הצילום של גולדמן הוא בקצרה, הדרך הקלה מדי עבור יוצרים של קולנוע אמנותי, דרך שבה עצם המיסגור של פריים כלשהו כבר עושה את רוב העבודה, ושאר המרכיבים יכולים להיות רופפים, חלולים, שטחיים ובעיקר עקרים רגשית במידה שהיא כמעט חסרת נשמה. זה לא קורה במנותק מתנועה רחבת-היקף בקולנוע האמנותי העולמי היום, אבל אני לא חושב שזה משהו שצריך לבכר את הדומיננטיות שהוא תופס אצלנו ושגולדמן הוא שגריר בולט שלו.
אפשר לעשות "לייק"?
לא ראיתי את התחלפות ואת המשוטט ואין לי דיעה לגבי אותו מיאוס מסגנונו של גולדמן שעליו אתה מדבר, אבל אני מאד אוהב את הניתוח ואת נקודת המבט שלך על יומרנות, תוכן ומשמעות בקולנוע.
את "ההתחלפות" אהבתי, את "השוטר" מאד לא סבלתי. אפילו הצילום הנהדר לא יכול היה להציל את "השוטר", עד כדי כך הוא גרוע.
לא ראיתי את "ההתחלפות" אבל מסכימה לגמרי לגבי "השוטר".
צריך לזכור שגולדמן הוא גם צלם מאוד עסוק – חוץ מהסרטים שהוזכרו לעיל, הוא צילם בשנתיים האחרונות גם את "אנחנו לא לבד", "ברקיע החמישי", "התפרצות איקס" ו-"בדרך אל החתולים". את האחרון לא ראיתי, אבל השלושה האחרים לא מזכירים (בעיניי) כמעט בכלום את סגנון הצילום של "השוטר" או "המשוטט". כך שקרדיט בהחלט מגיע לצלם, אין שום ספק, אבל הבמאים הם שותפים מלאים להחלטות סגנוניות בצילום, כך נדמה לי על-פי הרשימה המלאה של גולדמן בשנתיים האחרונות.
איתי – אני ממש לא מסכים איתך לגביי "הנותנת" ו-"עמק תפארת" (לא רק שהם לא דומים לצילום של גולדמן, הם גם לא דומים זה לזה לדעתי) ונדמה לי שפסלת סגנון צילום שלם, הנוטה למוסכמות של סרט ארט-האוס. לעומת זאת, הראייה שלך את הצילום של גולדמן עצמו בסרטים שרוה דיבר עליהם, גרמה לי לחשוב עליהם מחדש ונראה לי שאפילו שינתה את דעתי, או הזיזה אותה מעט. שאפו על התגובה המנומקת (לייק, בעצם, היום כבר לא אומרים שאפו).
גולדמן הוא אחד הבודדים בתעשייה המקומית שבאמת אפשר להגדיר כצלם קולנוע. צלם אם חזון שיודע את העבודה.
שי גולדמן הוא צלם גמיש. כשהוא צילם את סרטי בדרך אל החתולים, הצליח להתבטא גם אחרת. שם הצילום היה אוהב אדם, מחבק, נוגע. פשוט יש במאים שאוהבים צילום מנוכר ומרוחק, זה עניין של טעם ושל טבע האדם. שי גולדמן בהחלט ורסטילי ביכולת שלא לתרום לסגנונות שונים של קולנוע.