בית חבד (הקודם) בקטמנדו. צילום: יאיר רוה

הטקסט הזה נכתב בל"ג בעומר, לפני כשבוע. יש לזה משמעות בטקסט. זו הגרסה הארוכה לכתבה שלי ב"פנאי פלוס", מעין יומן מסע והפקה בתהליך הארוך, המורכב והמפרך שהיה בדרך ליצירת "קטמנדו". מסע שהתחיל כרעיון בראשה של שותפתי המוכשרת, שגייסה אותי, אני גייסתי את המפיק אילון רצ'קובסקי, והוא גייס מאות אנשים להוציא את הרעיון לפועל.

זהו פחות או יותר מה שיש לי להגיד על "קטמנדו" בשבוע הבכורה שלה. אני שומר לעצמי את הזכות להוסיף מדי פעם דברים לאורך 12 השבועות הבאים. מן הסתם לא אתאפק ואפנה אתכם לפרקים שאני אוהב במיוחד. בפייסבוק ובטוויטר שלי אוסיף כמה פרטי טריוויה בשבועות הרלוונטיים. אבל זהו בינתיים.

פורסם ב"פנאי פלוס", 16.5.2012

בפיוט "לכה דודי" שמושר בערב שבת מופיע המשפט שהפך למטבע לשון: “סוף מעשה במחשבה תחילה". השבוע עלתה בערוץ 2 (רשת) הסדרה "קטמנדו". אסתר ונדר ואני חתומים עליה יחד כיוצרי הסדרה ותסריטאים ראשיים. ארבע מילים. המעט שמחזיק את המרובה. בכורת הסדרה היא בבחינת סוף המעשה. זהו, העבודה כמעט הסתיימה. אבל כדי להגיע לכאן, אחרי עשרות אנשים ברחבי העולם שהיו מעורבים בהרפתקאה הזאת, צריך להתחיל מה"מחשבה תחילה", הרעיון שהיה פתית השלג הראשון שהפך לסופת שלגים עזה.

מאי, 2006. זה קרה בדיוק השבוע לפני שש שנים, בל"ג בעומר. את אסתר ונדר (נייר), אז עיתונאית בגלובס (וכיום עורכת ב”הארץ”), הכרתי רק באמצעות שם העט בו חתמה כשהגיבה כאן בבלוג הזה, “סטארי נייט", על שם שירו של דון מקליין (על שם ציורו של ואן גוך). התווכחנו בתגובות כמה פעמים ויכוחים פוליטיים. היא דתייה מגוש עציון, אני חילוני ממרכז תל אביב, וכשהיא אמרה לי שיש לה רעיון שהיא רוצה לספר לי עליו ונפגשנו גילינו, כמו בדרמה הכי צפויה, שמתחת לתוויות הפוליטיות, הגיאוגרפיות, האמוניות, נמצאים אנשים שרב המשותף ביניהם. שנינו עיתונאים, היא למדה תסריטאות בסם שפיגל, אני מלמד תסריטאות, היא לא באמת ימנית, אני לא באמת חילוני. ואז שמעתי את הרעיון שלה: אחרי שחזרה עם משפחתה מטיול במזרח, בו בילתה לא מעט בבתי חב"ד, היא רצתה לעשות משהו עם הסיטואציה הזאת של שני חב"דניקים צעירים, נשואים טריים, שכל חייהם חיו בחממה של כפר חב"ד, מגיעים לעולם השלישי ומקימים שם בית יהודי.

הרעיון, כאמור, נבט והתפתח אצלה בטיוליה. לי היתה בשלב הזה רק תרומה אחת בלבד לתרום: היא חשבה שזה רעיון לסרט עלילתי, אני אמרתי שזה רעיון לסדרת דרמה, כי זו סיטואציה עם פוטנציאל דרמטי אינסופי, ולא רק סיפור סגור אחד.

הרעיון הזה הקסים אותי מיד. הוא נגע בשני דברים שהעסיקו אותי כבר קודם. מאז ומתמיד חיבבתי את הסיטואציה הדרמטית של הדג מחוץ למים, של האנשים שמגיעים למקום הכי זר להם ומנסים לפצח את הקודים שלו. אולי בגלל זה "חשיפה לצפון" היא מאז ומעולם סדרת הטלוויזיה האהובה עליי. כמה שנים לפני כן פיתחתי סדרת דרמה באווירת "חשיפה לצפון" לטלעד, אבל אז הם הפסידו במכרז, איבדו את הזיכיון והסדרה נגנזה. והנה, מגיע אליי בדרך הכי לא צפויה עוד רעיון כזה, של שני דגים מחוץ למים, הרחק-הרחק מחוץ למים.

והיה עוד עניין. זה היה כשנה אחרי שהתחלתי ללמוד את סיפורי המעשיות של רבי נחמן מברסלב והתחלתי להתעניין קצת ביהדות, ובעיקר שברתי את הראש איך אפשר לעבד את סיפורי החסידים וסיפורי יהדות שכה התלהבתי מהם לדרמה עכשווית. הרעיון הזה פתר גם את השאלה הזאת. בקיצור, זה היה רעיון אדיר, מאותם רעיונות שמרגע ששומעים אותם יודעים מיד שהוא שווה זהב.

החלטנו לנסות לקדם את זה. אני הלכתי להסתובב קצת בגוגל, לראות מה זה הדבר הזה שנקרא "בית חב"ד", וגם היתה לי תחושה שאני יודע איזה מפיק עשוי לחבב את הרעיון: אילון רצ'קובסקי מיולי אוגוסט הפקות. הכרתי אותו מהניסיונות ההם להרים את הסדרה דמוית "חשיפה לצפון" שלא קרה איתה כלום. הוא, אם אני זוכר נכון, היה האיש השלישי (מחוץ למעגל המשפחתי שלנו) ששמע את הרעיון והצטרף אליו. בשלב הזה נתתי לפרויקט הזה שם: "ק"ק קטמנדו". קהילת קודש קטמנדו. שטעטל יהודי קטן באמצע נפאל. בדרך, נשר ה"ק"ק", ונותר רק "קטמנדו". קצר וקליט יותר, אני מניח.

מרץ 2008. כמעט שנתיים אחר כך. בשנתיים האלה פגשנו בארץ המון שליחי חב"ד ושמענו את הסיפורים שלהם, ובראשם את חזקי ליפשיץ, שליח חב"ד האמיתי בקטמנדו, איש ששבה אותי בקסמו ממש מהפגישה הראשונה, אי שם בבית קפה ירושלמי (כשר למהדרין) באמצע הלילה. מתחילה היינו צריכים להזכיר ולהבהיר שהסדרה שלנו אינה עוסקת בו ובמשפחתו אלא בדמויות בדיוניות, אבל שהניסיון שלו ושל אשתו, חני, בהקמת בית חב"ד בקטמנדו ובקשר שלהם עם התרמילאים הוא חומר עזר מצוין לעגן סיפורים שנמציא במציאות ריאליסטית ואמינה. תוך זמן קצר נגלה שלא מעט שליחי חב"ד מחזיקים חוויות וסיפורים דומים – למשל, על מטיילים שנרדמו להם במיטה.

בשנתיים האלה הצטרפו לפרויקט שתי קרנות שהחליטו לתמוך בהפקה, אם וכאשר יהיה גוף משדר: קרן גשר וקרן אבי חי. בשנתיים האלה הצטרף אלינו לצוות אורי סיון ("קלרה הקדושה"), אחד התסריטאים המבריקים שעובדים בארץ, וסוג של תרמילאי ושליח חב"ד שגולגל באיש אחד, שהפך לעורך התסריט שלנו. המפגשים איתו היו תענוג. בית ספר. כדי לעבוד יחד היינו צריכים לפתוח מפה ולמצוא נקודת אמצע גיאוגרפית לפגישות שלנו: אני מתל אביב, אסתר מגוש עציון, אורי מקיבוץ באיזור קרית גת, ביצענו טריאנגולציה וגילינו שסניף ארומה בכניסה לבית שמש הוא בדיוק חצי שעה נסיעה מכל אחד מאיתנו. שעות על גבי שעות של שיחות, רעיונות, פתרונות, כתיבות ומחיקות עשינו בארומה בית שמש. ואז נכנסה לתמונה רשת, שהצטרפה בתור זכיין. במרץ 2008, אחרי שנתיים של גיוסי אנשים לפרויקט, קיבלנו אור ירוק לצאת לדרך. ואיתו תקציב: לצאת למסע תחקיר במזרח. במרץ 2008 הגעתי סוף סוף לקטמנדו.

האמת, נפאל וקטמנדו מעולם לא היו על מפת הטיולים שלי. אני מעדיף את לונדון, ניו יורק או פריז. ועם הנחיתה בקטמנדו תהיתי למה בכלל טרחתי. זו היתה ללא ספק העיר המכוערת ביותר שראיתי מימיי. חזרתי ואמרתי לכולם סביבי שטסנו למעלה מ-24 שעות מסביב לעולם כדי להגיע לעזה, אבל למעשה מעולם לא הייתי בעזה. כולם גלגלו עיניים, כי מתברר שזו תגובה שכיחה. אני לא הראשון שחושב ככה. ולא הראשון שתוך שלושה ימים ישנה את דעתו. ואכן, לקח לי שלושה ימים עד שפתאום משהו שם, שלא קשור לאסתטיקה של העיר אלא לאווירה ששוררת שם, עד שקלטתי את הגרוב של המקום. קטמנדו – עמק אביך ומטונף שכמותה – מתגנבת אליך בהפתעה. ומבחינתי, ההפתעה הזאת היתה בעיקר ההבנה מה זה באמת בית חב"ד. מה זה האי הזה שנמצא באמצע סוף העולם.

מעולם לא הבנתי, למשל, איך זה יכול להיות שכשאתה פונה לנפאלי ומבקש ממנו משהו הוא לא אחת יענה לך "נו פוסיבל", בלתי אפשרי. הנחתי שזו בעיקר בעיית תקשורת. שזו לא דרכם להגיד "בלתי אפשרי" אלא להגיד בעצם "אני לא מבין מה אתה מבקש ממני". אבל בתוך ההמולה הזאת נמצא בית חב"ד שבו הכל כן אפשרי. כל מי שצריך עזרה, מקבל. עשרה ימים ישבנו שם והתבוננו בדינמיקה המשונה הזאת. קשה להבין בראשונה מה המניע של זוג נשוי לפתוח את ביתם הפרטי שיהיה בסיס לכל הישראלים שזקוקים למקום להניח בו תרמיל, לאכול אוכל כשר (מפתיע כמה ישראלים משתדלים להקפיד על כשרות דווקא כשהם מחוץ לישראל), להחליף מידע ועצות עם תרמילאים אחרים, וכן, גם אולי להעז סוף סוף לשאול שאלות הקשורות לזהות יהודית. בתי חב"ד במזרח (ויש גם את המוסד המוכר כ"הבית היהודי" המופעל במתכונת דומה אבל לא על ידי חב"ד) שונים מבתי חב"ד בשאר העולם. ברוב העולם הם פועלים בתוך קהילה קיימת, יציבה וקבועה, ואילו כאן הקהל מתחלף כל כמה שבועות, והקהל הוא של תרמילאים תפרנים ולא של אנשי עסקים. ובלי תרומות, איך ישרוד המקום? בכל השאלות האלה מתחבטים שליחי חב"ד בקטמנדו כבר עשור, ותוך כדי כך הם מחוללים נסים של ממש.

במבט ראשון, בית חב"ד במזרח הוא גרסה חיה של קיר בפייסבוק. מקום פעיל להחלפת מידע, הודעות, תמונות וד"שים. אבל בהדרגה מבינים שיש שם משהו עמוק יותר, ומרגש יותר. משהו שקורה לישראלים כשהם בחו"ל. בישראל יהדות מגיעה עם תיק כבד: פוליטיקה, צבא, מצוות, מתח, מפלגות. אבל שם, הרחק, מול פלאי הבריאה, פתאום יהדות זה משהו פשוט יותר, רוחני, וגם מסתורי. שם אפשר לנסות לראשונה להבין מה זה אומר "יהדות" או "אמונה", בלי קשר לעמדות פוליטיות או דעות קדומות. והנה, אנשים שאולי לפני רגע חתמו על עצומה נגד חרדים, יושבים בביתם של חרדים, סביב אותו שולחן, ומדברים, ומגלים – באופן הדדי, אגב – שרוב הדעות הקדומות שגויות. פתאום נוצרת לה שם מעין ישראל אלטרנטיבית, המבוססת על געגוע ועל חיפוש מתמיד אחר זהות ושייכות. חיפוש שדווקא בישראל הוא כנראה לרוב בלתי אפשרי.

אסתר, טיילת ותיקה והרפתקנית, היתה מדריכת הטיולים שלי. והיא לקחה אותי למסע מדהים. לא רק לצד השני של העולם, אלא דווקא אל המקומות הכי קרובים, מסע שבסופו של דבר היה פנימי מאוד, רוחני, מטלטל, פוקח עיניים. מסע שחזרתי ממנו מאוהב – בעולם חדש, ברעיונות חדשים, באנשים חדשים, שהפכו מאז לחברים קרובים. הגעתי לשם כחוקר, כעיתונאי מתבונן, כחיצוני, וחזרתי ההפך הגמור. נדמה לי ששם, בנפאל, התאהבתי בישראל. ובעיקר: טסתי לשם האיש הכי ציני בעולם, חזרתי משם כמי שהתחיל מאז דיאטת ציניות מאסיבית. נהייתי אלרגי לציניות. הפכתי רגשן.

מקטמנדו טסנו לפוקארה, שם פגשנו עוד זוג שליחים צעיר שרק הגיע להקים בית חב"ד מקומי. הזוג הזה, שהגיע לשליחותו בהיותם נשואים טריים ולפני שהיו להם ילדים (הרבי מלובביטש הורה ששליחי חב"ד יהיו נשואים ועם ילדים בצאתם לשליחות, שאת שלב בניית המשפחה יעשו בקרבת משפחתם), היווה השפעה עצומה על יצירת הדמויות של שמוליק ומושקי, שליחי חב"ד שהמצאנו לסדרה. משם המשכנו גם לבית חב"ד בבנגקוק. שם, בביתו של הרב נחמיה וילהלם, פגשנו שליח צעיר שבדיוק השתדך ("נהיה חתן", קוראים לזה החב"דניקים), וההתאהבות הטרייה נצצה בעיניו. כל מפגש כזה הוליד אחר כך בארץ סצינה לסדרה.

בית חבד פוקארה. צילום: יאיר רוה

אבל לא רק על השליחים הסתכלנו, גם על המטיילים. השמות של כמה מהם הפכו לשמות של דמויות. רובם משתמשים בבית חב"ד כסוג של מועדון או זולה (בשורוק), מקום לפגוש ישראלים ולדבר עברית. ישבנו וראיינו עשרות מהם, גם מסקרנות למה הם באים דווקא לבית חב"ד, אבל גם איך נראה המסלול שלהם במזרח. התחלנו להימשך לסיפורים של אלה שבאו למזרח והחליטו לא לחזור, והתחלנו לרקום את הקהילה הישראלית שנוצרת אד-הוק בסימטה זי בקטמנדו (הכתובת האמיתית, אגב, של בית חב"ד במיקומו הקודם), קהילה של כבשים שחורות, של אנשים שמרגישים בבית רק כשהם הכי רחוקים ממנו.

ושם בפוקארה, זכיתי לראות נס קטן משל עצמי. מזה כמה ימים שמשהו בנשמה היהודית שלי מתעורר שם, ופתאום מגיע טלפון: הצעה שהגשתי (לראשונה בחיי) למכרז של יס ליצירת סרט תיעודי אושרה. לפני דקה ניסיתי להבין איך יוצרים סדרת טלוויזיה, ועכשיו צריך לשבור את הראש איך עושים גם סרט תיעודי. התוכנית היתה ברורה: עד סוף השנה גומרים את הכתיבה על הסדרה, מוצאים במאי ואני עובר לעשות את הסרט התיעודי.

יולי 2009. אלוהים ציחקק למשמע התוכניות שלי. שנה וחצי אחרי הנסיעה לקטמנדו והדראפטים לפרקים מתקדמים, אבל רחוקים מסיום. עוד ועוד שכתובים. בשלב הזה כבר הצטרף אלינו החבר המשמעותי הסופי למסע שלנו, הבמאי אמיל בן שמעון, שביים לפני כן את סרט הטלוויזיה המקסים "עד מדינה". הסדרה שלנו מתגבשת כפרויקט של יוצרים שלא עשו לפני כן סדרת טלוויזיה. אבל אני בשלב הזה תקוע, אני חייב להתחיל לעבוד על הסרט התיעודי שלי, “שרון עמרני, זכרו את השם". אני משאיר את המשך הכתיבה בידיה של אסתר, ללא ספק התסריטאית הכי מוכשרת שכותבת כאן שכל שורה שהיא כתבה תמיד ריגשה אותי עד דמעות, ועברתי לצד הקורא. אני גם קצת נושם לרווחה כאן: שכתוב, אני מגלה, היא כנראה העבודה הכי קשה שעשיתי מימיי. (שנה אחר כך אני אגיד אותו דבר על שלב העריכה בסרט התיעודי שלי).

נובמבר 2010. הסרט התיעודי שלי סוף סוף גמור, וצוות "קטמנדו" ממריא לנפאל להתחיל את הצילומים. בחודשים האחרונים עליו זפזפתי בין חדר העריכה שלי ובין משרדי יולי-אוגוסט לראות עוד ועוד אודישנים לליהוק הסדרה, מהתפקידים הראשיים שנמצאים בכל פרק ועד לתפקידי המשנה הצצים לפרק אחד ונעלמים (ראו אייטם נפרד בהמשך הפוסט).

זה השלב בהפקה (לפחות בהפקה ישראלית) בו ליוצרי הסדרה אין ברירה אלא להוריד הילוך ולהעביר את הפיקוד לידי המפיקים והבמאי ולשבת בבית ולהתפלל לטוב. הם היו בנפאל, אני עקבתי אחריהם בפייסבוק. נראה שהם עשו חיים. על התסריטים שהם צילמו השם שלי אפילו לא הופיע. את גל גדות מעולם לא פגשתי. אבל את הדמויות שהם מגלמים אני חולם בלילות כבר ארבע שנים. זה עכשיו בידיים של אנשים אחרים.

מאי 2012. קצת יותר משנה של עריכות. ושוב, היוצרים הם על תקן אורחים בשלב הזה. באים לראות ראף קאטים, ואז מקבלים עוד ועוד תיקונים לפרקים בקבצים במייל. בשלב הזה ראיתי כבר את 13 פרקי הסדרה עשרות פעמים, פעם כשהשוט הזה שם, ופעם כשהוא שם. לי זה נראה בסדר כך או כך, אבל יש אנשים נחושים ונחרצים ממני, ששמים לפרטים הכי קטנים. והיה גם פרק אחד לצלם בכפר חב"ד ובניצן, ואת האקזפוזיציה לפרק הראשון. אבל הנה, בסוף זה נגמר. אמיל סחב את הפרויקט אל קו הגמר. אני עכשיו זה שעומד בשולי הדרך ומוחא לו – ולשחקניו ולצוות שלו – כפיים. לנו היה רעיון, הם ביצעו. ובאופן מדהים, הרעיון המקורי נשמר.

ואני? אני יצאתי למסע מופלא, ברחבי העולם, אבל גם פנימה והחוצה בעולם היצירה הטלוויזיונית. ראיתי איך סדרה כזאת נרקמת לאט לאט – בקצב של נטיפים במערה – ואיך המכונה העצומה הזאת שנקראת טלוויזיה עובדת. אבל אני את שלי קיבלתי ועשיתי: למדתי לא רק על טלוויזיה, אלא גם פגשתי אנשים מרתקים בצד השני של העולם ששינו את האופן שבו אני מביט על העולם, אנשים שקילפו ממני שנים של ציניות, והפכו אותי למישהו שפותח טקסט שלו בציטוט מתוך מזמור "לכה דודי". השליחות הושלמה.

============

נ.ב: בעניין השחקנים (כולל וידוי מביך)

א.

זה המקום שלי לווידוי: למרות שאני חושב שמיכאל מושונוב הוא אחד השחקנים הצעירים הכי טובים בארץ, אני חשבתי שזה לא רעיון טוב שהוא יגלם את שמוליק שוורצבארד. אני רציתי שזה יהיה שחקן אלמוני לחלוטין, כזה שנפגוש לראשונה בסדרה הזאת. אני אומר את זה כדי להראות שהעניין הזה של עבודת צוות? זה עובד. מזל שלא הקשיבו לי. מזל. מושונוב נפלא בתור שמוליק. הוא קולט בעיניו ובחיוכו דברים שידענו על הדמות אבל שבכלל לא היו על הנייר. חודשים אחר כך כשראיתי את חומרי הגלם הייתי מוכן לאכול את הכובע. אני דמיינתי את שמוליק אחרת, ועכשיו אני מבין שדמיינתי אותו פחות טוב. בפעם הראשונה אני מבין מה עושה שחקן לדמות.

ב.

ואז היה את העניין עם גל גדות. כן, זה מרגש ומפתיע כשאחת השחקניות המבוקשות בעולם מתלהבת מתסריט שהיתה לך נגיעה בו ומוכנה לבוא לעשות אודישן. אבל יש בך צד סנובי שאומר: גל גדות? באמת? ואז ראיתי את האודישן. אודישן מבריק, מרגש, מדויק, היא קלעה לדמות של ימית תוך שניה. דיברנו על תהליך עבודה של השלת דעות קדומות, נכון? אז הנה עוד אחת. גדות היתה מבריקה. לא היה שום ספק בכך שהיא תהיה מושלמת כימית. וכאן גם היתה הברקה מעולה של המלהקת שלנו, מיכל קורן, שהציעה את קרן ברגר לתפקיד אופירה, אחותה (בסדרה, ימית – היא גל גדות – מגיעה לנפאל בחיפוש אחר אחותה שנעלמה). זה מדהים איך גל וקרן נראות כמו אחיות, ואיך הן מתנהגות על המסך כמו אחיות.

ג.

משלב האודישנים הראשוני ביותר היה לכולנו ברור שמצאנו את האס בשרוול שלנו: שחקנית אלמונית בשם ניצן לברטובסקי, שהיתה לפני תחילת לימודי משחק אפילו, התגלתה מהר מאוד בתור המושקי המושלמת שלנו. הקול שלה, המראה שלה, הגינונים שלה, הלבטים התמידיים והכה טבעיים בעיניים שלה. אם הייתי צריך ליצור את מושקי כדמות מונפשת באנימציית מחשב, היא היתה נראית כמו ניצן. ברגע זה אתם שואלים "ניצן מי?”. אבל חכו: היא תהיה אחד הדברים הכי גדולים שהיו לנו כאן. היא פשוט נפלאה.

ציוץ