"הנותנת" מטפטפת, "הסוס מטורינו" מתמלא
האייטם הזה עוסק בשני סרטים מסוגננים ומאתגרים שמתחילים עם שוט של סוס.
=================
יכול להיות שמפיקי "הנותנת" בחרו בדרך ההפצה האידיאלית לסרט. "הנותנת", כמו "ההתחלפות", הוא סרט קשה ומתאגר ולא נגיש לקהל הרחב, אבל יש בו ערכים אמנותיים שקהל מסוים, חובב אתגרים ואסתטיקה ושאמון על קולנוע פסטיבלי עשוי להעריך. הקהל הזה בארץ מאוד מצומצם.
לכן נכון היה מצד אנשי "הנותנת" ללכת לסינמטק תל אביב, הבית הטבעי לסרטים שכמותו. שם הוא מוקרן באולם 5, אולם קטנטן בן 59 מקומות, אבל למרבה ההפתעה, הוא מצליח למלא את האולם הזה כבר שבוע, שלוש פעמים ביום. מספרים לי שבכמה הקרנות השבוע אפילו הצליחו להגיע למצב של סולד-אאוט.
כלומר, במנין אבסולוטי של כרטיסים, זה מצטבר למעט מאוד. גם אם כל הכרטיסים ימכרו לאולם 5 שלוש פעמים ביום במשך שבוע נגיע ל-1,200 כרטיסים. אבל חלק מהצלחה של סרט אינה הכמות האבסולוטית של כרטיסים שהוא מוכר, אלא האם הוא מצליח להגיע לקהל שלו, לקהל שעשוי למצוא בו עניין. וזה קהל הסינמטק. וקהל שמגיע טיפין-טיפין וממלא אולם, גם קטן, מעיד על כך שהסרט מתפקד בתוך סביבת המחייה הטבעית שלו.
המסקנה היא: אם עשיתם סרט, אל תתפתו לחלום על סינמה סיטי, לכו לסינמטק (לאו דווקא לזה של תל אביב). לרוב הסרטים שנעשים זה, זהו הבית הטבעי. "חתולים על סירת פדלים" היה הופך לתופעה בסינמטק תל אביב. גם "ההתחלפות". זה לא היה מביא רבבות צופים, אבל זה היה מגיע בדיוק לקהל הנכון. וזו הטרגדיה של התחום: שעדיין יש ליוצרים פנטזיות על אקזיט, על כך שהסרט שלהם יהיה הסרט שישבור קופות ויביא מאות אלפי צופים. בשביל זה צריך להעריך את הסרט בכנות ולהבין באמת מה פוטנציאל המכירה שלו.
"הנותנת", אולי בגלל השוטים הארוכים והאווירה האירופי המנוכרת, ואולי בגלל הסקס והעירום, עובד בסינמטק. הוא אפילו הפתעה קטנה. הוא מצא קהל. לשלוח אנשים הביתה כי הכרטיסים אזלו מציב אותו במעמד של שובר קופות, גם אם אלה קופות של אולם קטנטן. תשאלו את הסרטים הישראלים הקודמים שהוצגו באותו אולם ("אמא של ולנטינה", למשל): גם 59 כרטיסים ביום זה מסובך למכור. זה לא עניין של מה בכך בכלל. ואם זה תופס, עוברים לאולם הגדול יותר.
הגר בן-אשר עשתה סרט פסטיבלים וסינמטקים, ולראיה: בסינמטק הוא עובד. בסינמה סיטי, לא כל כך. הגיע הזמן להחזיר את הקולנוע הישראלי לסינמטקים, להפצה קטנה של עותק אחד או שניים או שלושה, ולמתן ציפיות, למצוא קהל בפינצטה ולא לנסות לגרוף אותו בפרסומי ענק. זה עובד לסרט אחד בשנה, גג לשניים. כל שאר הסרטים הם סרטים קטנים. להביא 5,000 צופים בעשרה עותקים זה מביך. להביא 5,000 צופים בשני עותקים זה הישג ענק.
===================
ועוד בענייני "הנותנת": אסא אופק מ"האוזן השלישית" ביקש מהגר בן-אשר (שהיתה אחת העובדות המיתולוגיות, או לפחות הזכורות באוזן השלישית לפני שהפכה לאחת הבמאיות והשחקניות המיתולוגיות, או לפחות הזכורות של הקולנוע הישראלי) שתענה לו על כמה שאלות קשות שהיו לו בקשר לסרטה, ובעיקר שתעזור לו להבין כמה החלטות שהיא קיבלה בזמן העבודה על הסרט. בן-אשר עושה עבודה מצוינת בתשובות, ואף גורמת לי לעצור ולהרהר בסרטה בשנית.
==================
ואגב כל הנ"ל ואפרופו קולנוע פסטיבלים איכותי ומאתגר: בסוף השבוע יקרינו בסינמטק תל אביב (ואחר כך בשאר הסינמטקים) את "הסוס מטורינו", סרטו האחרון (וכנראה הסופי) של בלה טאר. אני מתבונן במערכת הזמנת הכרטיסים של הסינמטק ומתפעל לראות שמכירצ הכרטיסים המוקדמת ערה למדי, והאולמות הולכים ומתמלאים. הקרנה של סרט של בלה טאר היא אירוע, ועבור חובבי קולנוע זה אירוע שצריכים להיות חלק ממנו. אם מעולם לא ראיתם של בלה טאר אתם חייבים להיות חלק מהאירוע הזה. מאז טרקובסקי, ובוודאי מאז מותו של אנגלופולוס, אין עוד במאים כאלה. ועכשיו כשבלה טאר מכריז על פרישה, כנראה שגם לא יהיו עוד. האולם, בסוף ההקרנה, יתפצל לשני חלקים (לא שווים אגב): אלה שיחשבו שזה היה הדבר המדעמם, הפלצני והסתום בעולם (חלקם, אגב, ירדם בסרט), והחלק השני שחייו הקולנועיים וטעמו ישתנו לעד. זה מה שקרה לי כשאני ראיתי את הבלה טאר הראשון שלי, "הרמוניות ורקמייסטר". חווית משונה, תמוהה, מבלבלת, אבל ששינתה אותי לעד. מעין התגלות. בקיצור, חובה.
"לסינמטק (לאו דווקא לזה של תל אביב)"- מגיע לך צל"ש על המשפט הזה! כי אצלנו בחיפה מקרינים בסינמטק בעיקר יורשים ובגינרס למינהם. מי צריך סינמטק כזה?!
ל"ההתחלפות" לקח שבועיים(!) לרדת מכל האקרנים בצפון, אז אני מזמין את מנהלי התוכן של הסינמטק שעל הכרמל להקרין את הסרט באולם קופסת הסרדינים במקום ההקרנה היומית של "היורשים".
Please… don't use the term Mythological speaking about
the people working in 3rd Ear – Ozen
They are bunch of non friendly
chleptorids (aka – snob/idiot) and
they don't know more than the
regular joe
טאר:
http://www.variety.com/article/VR1118054593.html?cmpid=RSS|News|FilmNews
וב'לה מונד' הצרפתי מקדישים מאמר לסרטים הישראלים בקאן, מחמיאים למשגיחים אבל טוענים שדווקא שרקייה של עמי ליבנה הוא הסרט המוצלח מבין השלושה.
http://www.lemonde.fr/festival-de-cannes/article/2012/05/22/trois-nouveaux-films-engages-qui-nous-viennent-d-israel_1705234_766360.html
המשגיחים גם זכה בפרס התסריט בשווי 4000 יורו במסגרת שבוע הביקורת. שנה שנייה רצוף בקאן שסרט ישראלי של במאי דתי זוכה בפרס תסריט. מעניין מאוד.
הראיון של אסא אופק עם הגר בן אשר הוא התגלמות חלומם של כל יוצר וכל מראיין. כמו תוצר של עולם מקביל. תענוג.
עם כבר הוחלט לכתוב על סוסים אי אפשר להתעלם מכך ששוט הפתיחה של הסוס בסרט הנותנת של הגר בן אשר נראה כמו העתק רעיוני של פתיחת "הסרט הלבן" של הנקה.
ראיתי את הנותנת אתמול. הסינמטק היה מלא.כולם יצאו מאד נסערים מהסרט ואני חייב להודות שהתרגשתי מזה שסרט ישראלי יכול לעשות כזה אימפקט. אני מסכים עם זה שהסינמטק והקהל שלו יכולים לסוג הסרט הזה, וזה באמת מזל בשביל הנותנת. כל הכבוד להגר בן אשר זה סרט מטלטל, והראיון עם אסא אופק מאד חכם ויפה. תודה על הפרסום שלו.
לדעתי זהו סרט מאד מקומם
בגלל שאינו אומר דבר ולא כלום גם הצילום בו הוא סוג של פטנט שחוזר על עצמו
השוט בהתחלה בהחלט מעתיק את הנקה
קראתי את הראיון ולא החכמתי במאום
תשובותיה של הבמאית סתומות כמו הסרט
בהקרנה שאני נכחתי בה הרבה אנשים עזבו באמצע