"הסיפור של יוסי", ביקורת
השיפור של יוסי
פורסם ב"פנאי פלוס", 23.5.2012
"הסיפור של יוסי", סרטו החדש של איתן פוקס על פי תסריט מאת איתי סגל, אמנם מוגדר כסרט המשך ל"יוסי וג'אגר", אבל למעשה הוא מהווה המשך סגנוני לשני סרטיו הקודמים והסופר-פופולריים של פוקס: "ללכת על המים" ו"הבועה". למעשה, הוא גרסה עדינה יותר לשניהם, ובמרכזו שינוי מבני מהותי ביחס לסרטיו הקודמים של פוקס: ברוב סרטיו, זהו סיפורו של צמד (לאו דווקא זוג). "הסיפור של יוסי", כפי שהשם מרמז, הוא סיפורו של דמות בודדת. הבדידות היא מנוע הסיפור. אני תוהה האם זהו סיפור היווצרותו של זוג (כלומר האם יש לסרט סוף טוב), או שבדידותו של יוסי ממארת. הסוף אמביוולנטי לי. על כך בהמשך.
פוקס הוא אחד הבמאים החביבים עליי בארץ. יש בסרטיו אלמנט מסוגנן מחד גיסא, אבל גם ישיר ופשוט ונגיש מאוד מאידך גיסא. השילוב הזה, בין סיגנון ובין פשטות, מגיע לאיזשהו שיא של עידון ב"הסיפור של יוסי". פוקס עדיין מספר את סיפוריו בקווים רחבים, אבל הפעם בזכות ההתמקדות בפרוטגוניסט בודד הוא יכול להשקיע יתר תשומת לב בנימי הרגשות שלו. וככזה, "הסיפור של יוסי" הוא צילום רנטגן שובר לב של אדם שבור לב. אדם שכל הבדידות, היגון והשכול שהוא נושא על כתפיו הכניסו אותו למצב שנראה כמו קטטוניה פוסט-טראומטית. אוהד קנולר, שרק הלך והשתפר כשחקן מאז שגילם את יוסי לפני עשר שנים, מסתובב כל הסרט עם דוק של דמעות בעיניו, כשהוא חי באבל נצחי, אבל מתאפק מלפרוץ בבכי – אולי כי כמו את זהותו המינית, גם את דמעותיו הוא שומר בארון.
בשנת 2007 השתוממתי: כמה מבקרי קולנוע שקטלו את "הבועה", סרטו הקודם של איתן פוקס, שיבחו את את "בקצה גן עדן" של הבמאי הגרמני פאטיח אקין. השתוממתי כי שני הסרטים היו, לדעתי, כמעט זהים. ואהבתי את שניהם במידה שווה. היה דמיון מסוים בעלילות, היה דמיון מסוים בבימוי, ובעיקר, היה דמיון רב מאוד באופן שבו שני הבמאים מנסים לגעת בסרט אחד בכל הקונפליקטים הכי נפיצים בחברה בה הם חיים: זהות מינית מול זהות לאומית, פער בין דורות (הורים וילדיהם והקשרים החונקים שביניהם), נאמנות לעם, למורשת, למולדת לשורשים, מול נאמנות לעצמך ולאינדיבידואליזם. לדעתי אקין ופוקס הם במאים מאותה ליגה, שניהם נעים על הציר שבין הגולמי והחשוף מדי ובין המדויק והמרגש. העובדה שהיו מבקרים ששיבחו את "בקצה גם עדן" בשעה שגינו את "הבועה" הוכיחה לי תיאורייה ותיקה שלי: קשה לנו יותר להתמודד עם קונפליקטים כשהם קרובים מדי אל חיינו. המוכר מדי מביך אותנו, מה שרחוק מאיתנו מאיר את עינינו. ובכן, לדעתי זה דפוק כשזה ככה.
כמו אקין ב"בקצה גן עדן" גם פוקס עושה סרטי הומואים שסטרייטים אוהבים (הריני להעיד). אבל הם לא לבד: יש, לדעתי, דמיון מסוים באופן שבו פוקס מביים דרמה ובין האופן שעושה זאת, נגיד, אנג לי. אפשר לבוא ולהגיד שהסצינה היפהפיה מ"הסיפור של יוסי" בה מגיע יוסי לביתם של הוריו של אהובו המת ומסתובב בחדרו שנותר קפוא בזמן זה עשר שנים, דומה בתוכנה ובעוצמתה לסצינה החותמת את "הר ברוקבק" של אנג לי. אבל אם נתבונן היטב ב"יוסי וג'אגר", וגם ב"ללכת על המים", נראה שפוקס הקדים את "הר ברוקבק". כמו סרטו של אנג לי, גם פוקס לוקח גיבורים הומואים ושם אותם בנראטיבים קולנועיים המזוהים באופן מסורתי עם הטרוסקסואליות: אצל האמריקאים זה היה הבוקרים וז'אנר המערבון, אצל פוקס זה עולם הצבא וכוחות הבטחון. ויותר מזה, הדמיון ממשיך אל האופן שבו העלילה מגיבה אל הנופים. אני רוצה להאמין שאם פוקס וירון שרף (הצלם של "יוסי וג'אגר", ובאחרונה של "הערת שוליים" ו"העולם מצחיק") היו מצלמים את "יוסי וג'אגר" כמה שנים אחר כך ובאמצעי הפקה הנאותים לקולנוע ולא רק לטלוויזיה, הרי שהנוכחות של החרמון בסרט היתה משמעותית וסמלית יותר. כי מאז, לנוף הישראלי בסרטיו של פוקס יש תפקיד משמעותי. זה בולט מאוד ב"הסיפור של יוסי", סרט שמתחיל כולו אטום בחללים שרק הולכים ומצטמצמים וסוגרים על הגיבור, כאילו הוא עצמו לא רק בארון, אלא בקבר, עד שהוא מעז לפרוץ החוצה ולצאת אל המרחבים הפתוחים – המדבר וחוף הים, שם הוא סוף סוף קם לחיים.
ויש עניין נוסף שאני מחבב בסרטיו של פוקס: למרות שהם רציניים מאוד, לעיתים אף כבדים, קל לזהות שבתוך ראשו פוקס חושב על סרטיו כעל מעין-מיוזיקלס. אחת למערכה, העלילה עוצרת לנאמבר מוזיקלי. ובגלל שהכל מאופק מאוד אצל פוקס, זהו נאמבר בישיבה. כלומר, שזו בעצם מעין גרסה קברטית למיוזיקל. "הסיפור של יוסי" מכיל סצינה מוזיקלית אחת במכונית, ממש כמו ב"ללכת על המים" (הפעם זה אייל גולן במקום סיון שביט) וסצינה אחת במועדון לילה, ממש כמו "הבועה" (כאן זו קרן אן במקום עברי לידר). חיבת המיוזיקלס של פוקס מקבלת דרור מוחצן יותר בעבודותיו הטלוויזיוניות ("בעל בעל לב" ו"תמיד אותו חלום"), אבל הרגעים האלה שבהם הסרט נעצר לשיר – ותמיד בלדה – הם מהיפים בסרטיו.
כשהגיע "הסיפור של יוסי" לסופו, המחשבה הראשונה שעברה בראשי היתה שדווקא אשמח לראות בעוד עשר שנים סרט המשך נוסף, לדעת מה עלה בגורלו של יוסי, והאם הצליח להשתקם וללבלב. אלא שאז נעצרתי במקומי: יוסי יוצא אל נופש החלומות שלו כשהוא נושא איתו את "מוות בוונציה" של תומאס מאן (לדעתי הוא בעיקר חושב על "מוות בוונציה" של ויסקונטי), וממש כמו אשנבך הוא מתאהב באדוניס צעיר ומלא חיות. היתכן שאלו ימיו האחרונים של יוסי? אני מעדיף להאמין שיוסי מאושר סוף סוף.
איזו ביקורת יפה.
אני לא מחובבי פוקס אבל גרמת לי נורא לרצות לראות את הסרט.
??"כמו אקין ב"בקצה גן עדן" גם פוקס עושה סרטי הומואים שסטרייטים אוהבים (הריני להעיד)".. הריני להעיד? אני במקומך הייתי נזהר בהצהרה הזו!
זה לא שהמוכר מדי מביך אותנו. אנחנו אוהבים את המוכר והקהל טס לראות אותו ולהתמודד איתו בהרבה מאוד סרטים שנעשו כאן בשנים האחרונות. הוא פשוט היה עשוי מביך ב"הבועה".
מצטער, לא השתכנעתי. למרות הררי המילים והניסיונות למצוא משמעות "סיפורו של יוסי" לטעמי היה ונותר סרט דל מאד, שטוח וצפוי. פוקס הוא אכן במאי טוב, רק שפה לא היה לו תסריט ראוי לעוף איתו וחבל.
גיא צודק. לא צריך להשתמש מידי בכפפות משי עם במאים ישראלים.
בייחוד ובעיקר (כשמציינים….) עם כאלה שמוכשרים ובעבר ידעו לתת יותר, ועם ביקורת בונה וחדה עוד יחזרו לעצמו. בננות ? בקרוב ניראה. כנראה ונקווה, שייתעלה על "הסיפור של יוסי" ו"הבועה" הבינוניים, אבל זה לא חוכמה גדולה, להתעלות מעל שתי אלה.
וחבל כי ב"ג'אגר" ו"ללכת על המים" הוא נתן כבר הרבה יותר.
אבל סרט זה עדיף על הבועה ויכל להיות טוב יותר.
ראשית- לא הגיע הזמן שבמאים (בארה"ב גם) ישתמשו בשחקנים גאים לתפקידים של גייז ??!?!? זה היה תורם לאמינות לדעתי. למרות שקרה הבלתי אפשרי וליאור אשכנזי משאיר פה חותם, כמו גם אורלי זילברשץ.
זהבי היה טוב בהרבה ב"התגנבות יחידים", עם תפקיד שובבי ואמין יותר. וקנולר כנראה מעולם לא היה דה נירו, אבל פה, הרבה פעמים זה הדיאלוגים והסיפורים, שמותירים אותו עם הבעת פנים חמוצה\דובי\מתוק וכלום מלבד זה.
תיראו את עג'מי והמשגיחים, וכמה שחקנים אלמוניים תורמים לאמינות !!
בטח ובטח בישראל, בה קנולר וזהבי, עוד לפני שידעת איפה הם שיחקו, הפנים שלהם כבר עיטרו יותר מידי שערים ונהיו אפילו מעט מאוסים, מהר מידי.
נקווה שזה לא ייקרה גם לרועי אסף (המצויין ממשגיחים, שעכשיו מככב בעוד סידרה סתמית, הסדרות שלנו צריכות איזה בוסט גם כן, מה רע בלהיסתמך על ספרים ישנים, מישראל, צרפת, או עיראק גם יחד).
גם אני לא התשכנעתי. סרט חלש מאוד בעיניי, וגם הביקורת הזו קצת הזויה לטעמי
The Bubble got bad reviews cause it
was a bad film
The new film is better, but a masterpiece
it ain't
באמת ביקורת יפה. אם לא הייתי רואה את הסרט הייתי בטוח שהוא מעולה.
אנשים לא אהבו את הבועה בגלל התסריט שהיה מביך. המון משפטים נשמעו צורמים ולא כמו שאנשים באמת מדברים, והסרט פשוט היה פשטני, ללא קשר לזה שזה קרוב אלינו מדי. לפעמים כשאתה מנסה להגיד יותר מדי דברים במקביל זה פשוט לא עובד.
אגב, לדעתי גם ללכת על המים לא היה מבריק.
מה שאתה כותב כאן הוא בעיקר כללי לגבי סרטי איתן פוקס, ואני מבין את מה שאתה אומר וגם מזדהה עם ההנאה שלך מסרטיו.
לגבי הסרט הספציפי הזה, די נהניתי. יש בו כמה רגעים עשויים היטב. בבית של ג'אגר עם אביו ואמו. בפגישה דרך האינטרנט. ברגעים מסויימים עם החיילים בנסיעה ובמלון. אבל הסרט מינורי. בסך הכל אין אמירה חשובה או הבנה גדולה.
נדמה לי שאתה יותר מתלהב ממנו ממני.
נכון? אם כן, למה – מה עשה לך את זה?
תודה!
סרט מצוין, צנוע, חכם, נוגע, ועם רבדים.
יאיר רוה ציין את "הר ברוקבק" ו"מוות בונציה" כיצירות שהסרט מתכתב איתן, אך שכח לציין את הסרט "סינגל מן", שאיתן פוקס אמר במפורש שסרטו מתייחס אליו. גם ב"סינגל מן" הגיבור מתאבל על אהובו המת, אך שם הוא לא נענה לחזורי דמויות אחרות. כאן כן.
חייבים גם לציין את המשחק המדויק, האמין והאינטליגנשי של אוהד קנולר, עוז זהבי ואורלי זילברשץ.