מני ואלי
זוכי שבוע המבקרים. מני יעיש ראשון מימין
הפרסים של התחרות הרשמית בפסטיבל קאן יחולקו רק ביום ראשון בערב, אבל פרסי "שבוע המבקרים" חולקו אמש, ו"המשגיחים" יצא עם פרס נאה, השלישי בחשיבותו במסגרת זו: פרס אגודת הבמאים, התסריטאים והמלחינים הצרפתיים (נשמע כמו אקו"ם הצרפתי). בראש חבר השופטים עמד ברטרן טברנייה. הסרט גם יופץ בצרפת על ידי חברת Rezo. הנה שאר זוכי הפרסים. רובם אלמונים כעת, האם יהיו מוכרים יותר בשנה הבאה (זוכה השנה שעברה, ג'ף ניקולס, על "סערת רוחות" שלו, כבר הביא השנה סרט לתחרות הרשמית).
ב-10.6 יפתח "המשגיחים" את פסטיבל קולנוע דרום. בהמשך לפוסט שלי על "הנותנת" מאתמול, אם אני הייתי מנהל הסינמטק בתל אביב הייתי פונה אל יוצרי הסרט כדי שיתחילו הקרנות מסחריות סדירות באולם הקטן בסינמטק כבר בסוף יוני, ולא מחכה שנה ליציאה כמו שהיה עם "הנותנת". בסינמטק הסרט הזה יכול לתפוס (זה סרט שפשוט אין לו מה לחפש בסינמה סיטי, חוץ מיאוש ושברוני לב). הייתי גם שם טנדר של נ-נ-חים ברחבת הסינמטק עם מוזיקת טראנס ברסלבית בפול ווליום, לוודא שכל מי שעובר באיזור ישמע על הסרט.
====================
נשארו עוד יומיים של הקרנות בקאן, וככה נראית, נכון להיום, טבלת המבקרים של "סקרין דיילי" המלקטת ניקוד ממבקרים שונים על סרטי התחרות. הסרטים של זוכי דקל הזהב לשעבר, מיכאל האנקה וכריסטיאן מונג'יו, מובילים.
==================
באיגוד התסריטאים החליטו שהגיע הזמן שתסריטאי יזכה בפרס מפעל חיים בתחרות פרסי אופיר, פרס שעד כה חולק למפיקים, שחקנים ובמאים, אבל מעולם לא לתסריטאי. ההצעה שלהם: פרס מפעל חיים לאלי תבור. ואני אומר: צודקים! אני בספק אם היה בישראל עוד תסריטאי כה פורה כמו תבור, שכתב עשרות סרטים (ומעולם לא נהיה במאי בעצמו). וביניהם, כמה מהסרטים המצליחים ביותר בארץ. אם מישהו שיש לו דקת זמן בידו יישב ויחשב, נראה לי שהוא יגיע בקלות למסקנה שהסרטים שתבור חתום עליהם (בעיקר בשנות השבעים) מכרו בערך ארבעה מיליון כרטיסים. תבור היה שותף לתסריטים של "אסקימו לימון", "צ'רלי וחצי", "חגיגה בסנוקר", "בואו נפוצץ מיליון", "יהיה טוב סלומוניקו" ו"כל ממזר מלך" של אורי זהר, סרט מבריק בעיניי.
כדי לקדם את הרעיון, וגם כדי להשיק משבצת חדשה באתר של איגוד התסריטאים המוקדש לשיחה עם תסריטאי, נפגש תבור עם אוהד שטדלר, אחראי הפרויקטים באיגוד, לשיחה ארוכה ומקיפה על עבודתו כתסריטאי (שנעשתה במקביל לעבודתו הנצחית כעיתונאי וכעורך, בין השאר ב"העולם הזה" ו"ידיעות אחרונות"). אין ספק, בשנות השבעים כל התעשייה נראתה אחרת לחלוטין. הנה דוגמא:
חשוב להבין שהקולנוע של שנות השישים והשבעים לא היה קולנוע של יוצרים, זה היה קולנוע של מפיקים שמזמינים סרטים. כתבתי 21 תסריטים שהופקו ומה שפחות יודעים, עוד כ-20 תסריטים שחלקם צולמו ומעולם לא הסתיימו, וחלקם לא הגיעו לכדי צילום. כולם היו תסריטים בהזמנה. בעקבות ההצלחה של הסרט הראשון שעשיתי ב-68' עם אורי זוהר, "כל ממזר מלך", סרט שזכה ליוקרה בגלל השחקנים ההוליוודיים ששיחקו בו, מפיקים התחילו לפנות אליי. באותה תקופה לא היו בארץ כמעט תסריטאים מקצוענים והפכתי למעשה לדוכן. רוצים סרט? בואו. המפיקים ידעו שהם צריכים סרט ישראלי לקיץ – יש חופש גדול והנוער הלך אז לסרטים ישראלים. אבל הם תמיד נזכרו מאוחר, בפברואר או במרץ, שצריך סרט ליוני. ואם כך, חייבים להתחיל לצלם באפריל. מה שמשאיר בערך חודש למצוא סיפור ולכתוב אותו כתסריט. ברוב המקרים היוזמה היתה שלהם והתסריט נכתב לפי הזמנה. זו לא יצירה שבאה מהיוצרים. היום הקולנוע הישראלי הוא של יוצרים, איזה כיף לכם.
הנה הראיון המלא.
ראיון מרתק עם אלי תבור. כמה צניעות וחוכמה. תמיד מרגיש שפעם דברים היו פשוט קורים ואנשים היו עובדים את ולא רודפים אחרי… או שאני סתם רומנטיקן (:
אכו, הגיע הזמן שתסריטאי יקבל את פרס מפעל החיים ואין ראוי יותר מאלי תבור לקבל אותו.
מני יעיש הוא הראשון מימין,לא משמאל
==========
רוה לעמית: אופס. לא מבדיל בין ימיני לשמאלי.
אני דווקא חושב שלמשגיחים יש (הרבה) מה לחפש בהפצה כמה שיותר רחבה. זה סרט שצריך להיות מוקרן בצורה מסודרת מחוץ לקילומטר המרובע של מרכז תל אביב, גם בגלל התוכן וגם בגלל העשייה. לדעתי הוא יכול למצוא קהל מאוד רחב.
מסכים עם כל מילה. רעיון מצויין יאיר. בכלל, אין טעם להקרין סרטים ישראליים מחוץ לתל אביב, זה סתם גורם ל"יאוש ושברוני לב". עזוב, מי בכלל צריך פריפריה? היא סתם גורמת ליאוש ושברוני לב. אני בעד לחוקק את חוק "תרבות תל אביב" שירכז את התרבות בארץ למרכז תל אביב. כך עלויות ההפצה יצטמצמו, ומוצרי התרבות יגיעו רק לאנשים הנכונים.
עוד בדבר בדבר היוזמה (שכוללת חלוקת צמידים ירוקים לאנשים שהוגדרו כמתאימים לצרוך תרבות וצמידים סגולים לאנשים פחות איכותיים) ניתן למצוא באתר סנובים-תלאביביים-דוט-קום.
=================
רוה ללביא: הכוונה היא להפצה בסינמטקים. יש כאלה בתל אביב, ירושלים, ראש פינה, הרצליה, שדרות וחולון. כרגע השניים היחידים שעובדים באמת כקולנועי ארט-האוס אלטרנטיביים הם הסינמטקים בתל אביב ובירושלים, שבהם אני חושב ש"המשגיחים" יכול לעבוד היטב (אבל לאט לאט). בהרצליה יש גם אולם להקרנות מסחריות, ואני תוהה אם יהיה להם האומץ לתת אותו ל"המשגיחים" (ניר? וואט דו יו סיי?). וכמו שנכתב כאן בתגובה קודמת, צריך קודם לבנות קהל לרפרטואר כזה, כדי שמהלך כזה יעבוד.
חברה, תרגיעו ואל תכניסו ליאיר מילים לפה
אין כל קשר בין הטענות שאתם מעלים לבין הרעיון
של יאיר. רעיון שבא ממקום המיטיב להבין את מצוקת
ההפצה של סרטים ישראלים קטנים בארץ.
ומהתובנה שאולי אם יתפסו קודם במרכז
יהיה להם חיים גם בפריפריה ולא יגרסו ישר
בשיני הסינמה סיטי ושאר המגה-פלקסים.
לא ראיתי את המשגיחים, אבל אני חושב ש- platform release
זה מודל הפצה לגיטימי שמתאים לסרטים מסוימים ואין בו שום פסול.
כבר הזכרתי את ״חופשת קיץ״ ואת עבודת ההפצה המעולה (והעצמאית) שאייל שיראי עשה לסרט. איך הוא מינף זכייה בפסטיבל סוג ב׳ וביקורות טובות, פתח אותו לאט לאט והביא 60,000 צופים לסרט שנעשה בכ-800 אלף ש״ח.
מודל עסקי שצריך ללמוד ממנו ולא לפחד ממנו.
רוה, שכחת לסיים את המשפט הבא, אז אעשה זאת בשבילך: הייתי גם שם טנדר של נ-נ-חים ברחבת הסינמטק עם מוזיקת טראנס ברסלבית בפול ווליום, לוודא שכל מי שעובר באיזור ישמע על הסרט – וישנא אותו עוד לפני שהוא ראה אפילו פריים.
חבל, דווקא נראה סרט מעניין, מוזר שהוא מוציא מאנשים (לא רק ממך) רעיונות שיווק הזויים.
עניין ההפצה נשמע כמו רעיון טוב, אבל אז כל מיני אנשים מצקצקים מתוך רגשי נחיתות וקוראים דברים שכלל לא נכתבו, אפילו לא בין השורות. בקיצור, מי אמר שאין ייאוש בעולם כלל? 🙂
ראיון עם מני יעיש שנערך בקאן!
http://www.youtube.com/watch?v=KvZ1l2sw2mM