"ממלכת אור הירח" (או: החדש של ווס אנדרסון), ביקורת
פורסם ב"פנאי פלוס", 30.5.2012
דמיינו שהמעצב והצלם המוכשר בעולם ייתן לכם אפשרות לדפדף באפליקציית אינסטגרם על האייפאד שלו. אתם רואים תמונה מעוצבת בדקדקנות סימטרית, מתעמקים בה, ואז מניעים אותה באצבעותיכם הצידה, אל התמונה הבאה. כך נראית הצפייה ב"ממלכת אור הירח", סרטו החדש של ווס אנדרסון (“ראשמור", “משפחת טננבאום"). הפתיחה היא שכלול מושלם של לא מעט סצינות קודמות בסרטיו בו הוא מציג לנו את אתר ההתרחשות: בית קטן, על אי קטן, ובו שני הורים וארבעה ילדים, אי שם בשנות הששים. נדמה שראשית נבנתה מסילת המצלמה ורק אז נבנה הסט מולה, כדי לאפשר תנועות מצלמה מדויקות בין חדר לחדר. אנו מתבוננים בחדר אחד, נעים ימינה אל החדר השני, ואז מעלה אל עליית הגג, ואז מטה אל המטבח. רק בהמשך נגלה שהבית הזה – שהפנים שלו הרבה יותר גדול מהחוץ שלו – לאו דווקא יהווה את מרכז ועיקר העלילה בסרט, אבל סצינת הפתיחה בו עוזרת לאנדרסון לייצב לנו כמה כללים אסתטיים ותמאטיים ברורים: א) העיצוב הוא זה שמניע את העלילה, ולא ההפך. ב) כל הסרט כולו עוסק בפירוקים והרכבות, בסך ובפרטיו. זו הסיבה שאותה סצינה ויזואלית מלווה על ידי פסקול מוזיקלי מובחן מאוד: היצירה "מדריך לתזמורת לבני הנעורים" שיצר בנג'מין בריטן מ-1945. ביצירה זו לוקח בריטן תימה שנכתבה על ידי המלחין הנרי פרסל, וכדי להמחיש לתלמידים צעירים למוזיקה מה תפקידי הכלים השונים בתזמורת, מפרק אותה לסקציות כליות שונות. באותו אופן, אנדרסון מפרק לנו את הסט למרכיביו הקטנים; את החוויה הקולנועית הוא מפריד למרכיביה המזוהים ביותר – הוויזואלי והאודיופוני; ואת העלילה הוא בונה על כתפיים של ענקים: זו מעין גרסת "האקלברי פין" בסגנון "פיירו המשוגע". מארק טוויין נגד גודאר. ושניהם נוכחים בסרט עד מאוד (ואני מניח שזה לא מקרי כלל שעלילת "ממלכת אור הירח" מתרחשת ב-1965, השנה בה יצא "פיירו המשוגע". וכן, יש להניח שגם "הפיראטים מפנזאנס", האופרה הקומית של גילברט וסאליבן, משתלבת איכשהו בתוך הקומפוסט התרבותי הזה, שכן עלילת הסרט מתרחשת על האי הבדיוני פנזנס החדשה. פיראטים אין שם, אבל צופים יש).
את כל משחקי הסגנון, הציטוטים, הפירוק וההרכבה האלה עושה כאן אנדרסון באופן שאינו שונה מסרטיו הקודמים: הסגנון עדיין נראה כמו רוקוקו אמריקאי מאוחר, ממש כמו ב"עמוק במים" ו"במשפחת טננבאום", אלא שנדמה שאנדרסון לא רק מגדיל את הקנווס שלו כמעצב, אלא גם משתכלל כבמאי. למרות שהוא לא פחות אידיוסינקרטי מסרטיו הקודמים – ואולי אף יותר – “ממלכת אור הירח" מציגה את אנדרסון כבר כבמאי מיומן ורהוט מאוד, שקלילות הכתיבה שלו (והגחמנות העלילתית החיננית שלו) משתווה לנינוחות הבימוי שלו. וכמו תמיד, אנדרסון בעצם מספר סיפור על המתח שבין הורים וילדיהם. וכרגיל, איש בסרטיו אינו מתנהג כפי גילו. הילדים בוגרים מאוד, ואלה דווקא המבוגרים שמתנהגים באינפטיליות. מהבחינה הזאת, למרות שנדמה שהעושר הוויזואלי הדיספונקציונלי מקרב את "ממלכת אור הירח" ל"משפחת טננבאום", הסרט דווקא קרוב יותר בנשמתו ל"ראשמור", סרטו השני של אנדרסון, וסרט הפריצה הגדול שלו (ושיתוף הפעולה הראשון שלו, מבין חמישה, עם ביל מוריי). סאם, גיבור "ממלכת אור הירח", הוא מעין מקס פישר בזעיר אנפין, או לעתיד לבוא, ועלינו להניח שהוא גם מעין ווס אנדרסון קטן: ילד מדוקדק, מתוכנן וקפדן, בעולם של מבוגרים מבולגנים ומרושלים. אנדרסון יוצר עולם עקבי בסרטיו בו האנאליות שלו ושל גיבוריו נתפסת כאנרכיזם על ידי הסביבה.
It's the film to see
Anderson at his best
Prometheus – Disssapppooointinng
Great camera work (Scott is the man for it)
but the film is a waste of time
and money
Still…we always have Alien/Aliens
!here! hear
אני חושב שזהו הסרט המרגש ביותר של אנדרסון. בכל הסרטים שלו יש את אותו חותם מיוחד. אבל תמיד הלב לא מצליח לעקוב אחר מגוון הפרטים, ואיכשהו הכל יוצא משליטה (גם אם הוא מתוכנן עד לפרטי פרטים). במיוחד במשפחת טטנבאום לדוגמה. אבל בסרט החדש יש פרטים עלילתיים ואפיוני דמויות בדיוק במינון המספיק, כדי שיצטבר לחוויה מזככת של ממש שבמסגרתה, התמה השחוקה ביותר, סיפורה של אהבה בלתי אפשרית. פרט לכך שווס אנדרסון הוא גאון ביצירת מתח בלתי אפשרי, האם להיות עצובים או לצחוק בגלל סצנה כזו או אחרת (רגש שכזה, שמעטות היצירות ללכוד אותו – ליתר דיוק, העמדה החוסר וודאית של הצופה בסרטיו) היא הישגו המשמעותי ביותר.
סרט כל כך מיוחד ומרגש,
בעיניי,אנדרסון הצליח להתעלות על עצמו כאן מאז הסרט המעולה ״משפחת טננבאום.
הצילום מפעים כל פעם מחדש,כל הקאסט היה ברמה גבוהה
והסרט הצליח להיות גם מרגש ומלנכולי וגם מצחיק באותו זמן
ובקיצור,אחד הסרטים היותר טובים של השנה,
מאוד נהניתי!.