03 יוני 2012 | 09:20 ~ 14 תגובות | תגובות פייסבוק

פסטיבל סרטי הסטודנטים: תשעת המועמדים הישראליים

 

פורסם ב”פנאי פלוס”, 30.5.2012

 

סטודנטים יקרים, ובעיקר סטודנטיות, ישבתי וצפיתי בסרטיכם. ואני תוהה: למה אתם עושים לי את זה? סרטי הסטודנטים, שהיו מקור לסיפורים קטנים ונאיבים, הפכו לפרץ עצום של אלימות, אגרסיביות ומיניות. צפיתי בתשעת הסרטים הישראלים שיתמודדו החל מהיום בתחרות הבינלאומית של הפסטיבל לסרטי סטודנטים וראיתי ארבע סצינות סקס גרפיות למדי, שלוש מהן הציגו אונס. כל ארבע סצינות הסקס האלה, אגב, בוימו על ידי נשים. דווקא הסרטים הכי עדינים ורומנטיים ונאיביים בוימו על ידי גברים. אם בעבר דווקא בתי ספר כמו מנשר או קמרה אובסוקה ייצגו את הצד המחוספס, האגרסיבי והכמעט אוונגרדי של העשייה הסטודנטיאלית בארץ, עכשיו זה הגיע לחוג לקולנוע. אני צריך להגיד בבוטות: סבלתי נורא. אבל יש גם האפי אנד: מצאתי לפחות שתי הברקות קולנועיות.

 

אבל יש כאן בשורה: בשעה שבפסטיבל קאן מוחים על כך שלא היתה בתחרות הרשמית אף במאית, הרי שהנציגות הישראלית לפסטיבל סרטי הסטודנטים מציגה שיוויוניות מרשימה: עשרה במאים חתומים על תשעת הסרטים, חצי מהם נשים. אבל אני מחכה לסוציולוגית הפיקחית שתתבונן על יבול הסרטים שנעשה כעת בבתי הספר לקולנוע וגם בפיצ’רים ויסבירו לי מה קרה לייצוג הנשים בסרטים של נשים? איך כולם נהיו “הנותנת”? זה סוג חדש ורדיקלי של פמיניזם? או זו תנועת נגד ריאקציונרית לפמיניזם? כשמישהו כמו גספר נואה מביים סצינות אונס ברוטליות, אני מבין את זה. כשאשה עושה את זה, אני תוהה למה לה. אבל אני גם לוקח בחשבון שהפוליטיקה של ייצוגי המיניות משתנה, ואולי אני נותר מאחור. מה שחשבתי שהיה פעם הליברליות שלי פתאום הפכה לעמדה שמרנית. אז אני מחכה בסבלנות שמישהו, או מישהי, שבקיאים יותר בפוליטיקות הייצוג יבוא וינתחו את המגמה הזאת, כי אולי יש כאן מהפכה שחמקה מעיניי, ושאני מפרש אותה בטעות כרגרסיה. ואולי זו באמת רגרסיה.

 

יש שלוש סיבות לכך שרציתי לצפות בנציגים הישראליים לתחרות הבינלאומית. האחת, פרקטית: יש כל כך הרבה סרטים מרחבי העולם בתחרות, שאין סיכוי שאצליח לראות את כולם. אז לקחתי נתח מקיף שהיה ביכולתי ללעוס ולבלוע. השניה, סקרנית: אני גם לא עומד בקצב של כל סרטי הסטודנטים הנעשים בארץ, אז עיון באלה שנבחרו כשגרירי בתי הספר לאחת מתחרויות הסטודנטים החשובה בעולם מציגה, מן הסתם, את המיטב שבמבחר. השלישית, פרקטית: ההיסטוריה מלמדת אותנו שישראל היא אלופה בסרטי סטודנטים. סרטים ישראליים רבים זכו באחד הפרסים הבולטים בתחרות הזאת, כך שמן הסתם צפיתי באחד הזוכים. נותר לי להמר כעת מי מהם. ובעיקר, יעניין אותי לדעת בסופו של פסטיבל האם טעמי יהיה דומה לזה של שופטי הפסטיבל (בראשות ארי פולמן).

 

אוניברסיטת תל אביב:

 

“רסן”

 

“רסן”. במאית: אתי ציקו

הסרט הזה מגיע לפסטיבל סרטי הסטודנטים הישר מפסטיבל קאן שהתקיים בשבוע שעבר. הסגנון, אכן, דומה לסרטים שאוהבים שם בקאן: קר, אנליטי, קליני, נטול רגש, גדוש באכזריות. זהו סיפורה של אשה מהוהה שמגלה שבעלה בוגד בה, וזה דווקא מצית משהו בגופה הכבוי, העולם נהיה מאוד יצרי פתאום סביבה. הרסן משם הסרט רומז על שני עניינים: האחד, ברמת הפשט, קשור לעלילת משנה (שלא לחלוטין הבנתי, אני מודה) הקשורה בקשר שבין האשה ובין הכלב, אותו היא רואה כנציגות של בעלה. השני, המטאפורי יותר, קשור לכך שהאשה אולי מרגישה שהיא קשורה ברסן, ומנסה להשיל אותו ממנה, להשתחרר ממנו, רק כדי לגלות שכשהיא לא תחת רסן של גבר אחד, היא תחת הרסן של גבר אחר. הסגנון והמשחק מרשימים, מודה. אבל זה בדיוק מסוג הסרטים שאני מביט בהם בהשתוממות רבה ותוהה, בדאגה, האם הוא מבטא משהו מהעולם הפנימי של יוצריו, שאם כן, זה מפחיד. לחילופין, יתכן ויש כאן פשוט תרגיל מחושב בקולנוע פרובוקטיבי, מהסוג שכה אופנתי בשנים האחרונות בעולם, ובארץ היה מזוהה בעיקר עם סרטי הגמר שיצאו מבית ספר מנשר. ובכן, המנשריזציה הגיעה לאוניברסיטת תל אביב, ואני מקווה שהיא תחלוף משם מהר מאוד.

 

“ברבי בלוז”

 

“ברבי בלוז”. במאית: עדי קוטנר

הסרט הזה כבר זכה בפרס בפסטיבל ירושלים שעבר והוקרן בסאנדאנס. כלומר, זוכה להערכה. אותי הוא צימרר. נערה קטנטונת מתגרה בדוב אדם שגר בבית הסמוך, היא מפלרטטת איתו, ואז מגלה שכמשחקים עם בולדוג, הוא גם נושך. דביר בנדק הוא השכן שמתחיל כחנון ואז נהפך לחיית טרף, וזה לפחות סרט הסטודנטים השלישי שאני רואה אותו בתפקיד של פרברט/אנס/פדופיל ואני מייעץ לו בחביבות להפסיק עם זה. מירב פלדמן מצוינת בתור הלוליטה שמשחקת בטפשות עם נשק טעון.

 

“שחקן ספסל”

 

“שחקן ספסל”. במאי: גיל וינשטיין

רעיון מקסים: אסי דיין מגלם גבר חרדי קשיש שמגיע לתל אביב לפגוש אנשים מעברו החילוני. בדרכו אנחנו מבינים א) שהוא היה מפורסם פעם; ב) שהוא היה מאמן כדורסל; ג) ושלמעשה הוא מגלם את אורי זוהר ואנחנו צופים כעת ב”עיניים גדולות 2”. אני די משוכנע שהרעיון להחזיר את בני פורמן לתל אביב, 40 שנה אחר כך, עבר בראשם של המון קולנוענים ישראליים, אז שאפו גדול לווינשטיין על שקם ועשה את זה. שאפו כפול על כך שגייס לצידו את שי גולדמן, שכן ל”עיניים גדולות” היה את דוד גורפינקל כצלם, אז צריך לעמוד בסטנדרט. השוטים הארוכים-ארוכים של אסי/ברוך/אורי/בני משוטט באיזור דיזנגוף סנטר פשוט יהפהפיים ונאמנים לעובדה שגם “עיניים גדולות” היה שיר אהבה מצולם לאותה שכונה תל אביבית. אבל רק באג אחד שהציק לי: בגרסה שראיתי, בסוף הסרט מופיע השיר “עיניים גדולות” של אריק אינשטיין, מהסרט ההוא, וצינן לי את ההתלהבות. היה מקסים להבין לבד שהסרט מתכתב עם היצירה ההיא, מבלי שיגלו לי את זה מפורשות. זה גם מקטין את הסרט והופך אותו ממחווה יפה, המתבוננת בתל אביב של היום דרך העיניים של 1974 (ודרך עיניים ירושלמיות), לסוג של וידיאו-קליפ כמעט פארודי. זו החמצה, שנובעת מכך שהבמאי לא סומך על הקהל שלו. חבל, כי גם מי שמכיר את “עיניים גדולות” וגם מי שמעולם לא שמע על הסרט לא זקוק לשיר הזה בסוף.

 

סם שפיגל:

 

“קרב עיניים”


“קרב עיניים”. במאית: אורית פוקס.

מעולה! זה הסרט שהכי אהבתי מהמקבץ הישראלי (היה עוד אחד שהתקרב אליו מאוד, עליו בהמשך). “קרב עיניים” הוא לא רק סרט חכם מאוד, הוא גם עשוי בצורה מתעתעת כל כך, שרק בדיעבד אני יודע לזהות עד העבודה עליו מרשימה ועד כמה היא מדויקת. לכאורה אנחנו צופים בצילומי וידיאו ביתיים של במאית צעירה בתהליכי הליהוק והחזרות לסרט שהיא עומדת לביים. היא מחפשת את השחקנים המושלמים שלה. את הבחור היא מוצאת די מהר, אבל היא לא מרוצה מאף בחורה. ובהדרגה אנחנו גם מבינים על מה הסרט: על פלירטוט שהופך לאונס. זה השלב שבו הצפייה מתחילה להיות לחוצה, ואני מחכה לכותרות הסיום כדי שיפתרו לי את התעלומה: האם זהו סרט תיעודי, כלומר שכל חומרי הגלם הם אכן מחזרות אמיתיות, או שזה סרט עלילתי, כלומר שהכל כאן מבוים? עצם הטשטוש הזה מבהיר עד כמה העשייה (כאמור, הלכאורה ביתית) משכנעת, חודרנית ומלחיצה. ובעיקר, קצת כמו סרטיו של מיכאל האנקה, יותר משזהו סרט על אלימות, זהו סרט שבוחן את העובדה שלקולנוע עצמו יש אלמנט אלים, חודרני. שעבודתו של במאי עשויה להיות עבודה נצלנית, אפילו אונסת, וששחקנים הם בתפקיד הנאנסים. אבל זה הולך רובד אחד עמוק יותר, ומציג יוצרת שלמעשה מנסה לשחזר משהו אישי ופנימי. היא מגלה, אגב, אותו דבר שגילו חברותיה לסרטים הקודמים, אבל הפעם זה נעשה בתוך מסגרת קולנועית מבריקה, מפתיעה ונבונה מאוד. התפעלתי לחלוטין. וגם מהשחקנים: ידידיה ויטל, עבר יפה מהשה התמים אל הזאב הטורף. ונעמה שטרית (“העולם מצחיק”) וגל סלומון (“היום השלישי”) היו מצוינות כשחקניות שתוהות איפה עובר הקו האדום בעבודה מול במאית. אבל חוששני שאם אספר שנטע שפיגלמן מגלמת את הבמאית, אני קצת הורס את הסרט, שפשוט לא ידעתי עד סופו מה לצפות ממנו ולאן הוא הולך.

 

“איך רצחתי את רבין”

 

“איך רצחתי את רבין”. במאי: מיכאל אללו

או, קצת נחמה. סם שפיגל, השבח לאל, ממשיכים לעשות סרטים על נערים והתבגרותם. בסרט ההתבגרות החינני הזה, שמושפע מאתגר קרת ומעוזי וייל במינונים שווים, נער מפתח הפרעת כפייתית ביום מותו של פרדי מרקורי, ונאלץ להשיל אותה מעליו למחרת רצח רבין. רצח שהוא מאמין שהוא אשם בו, בשל סיבות שונות של כפייתיות וילדותיות. הפתיחה מקסימה ומלאת המצאות ויזואליות חביבות מאוד. הסוף מאבד מתח, בעיקר כי הוא צפוי למדי ואין בו את פרץ היצירתיות שיש בפתיחה. אבל אחרי שלושה סרטי אונס, נהניתי מסרט שיש בו צבעים וסוכר (ושיעבוד יפה יחד עם “סרק” של מיכל ויניק, שגם הוא עוסק באהבות ראשונות ושברוני לב ב-4.11.1995).

 

“שיחות אחרונות”

 

“שיחות אחרונות”. במאית: רותי פרי-בר

אחותה של צעירה שנהרגה בתאונת דרכים מנסה להתמודד עם השכול ולחזור לשיחות הטלפון האחרונות שאחותה קיימה לפני מותה בנייד שלה. סיפור ריימונד קארברי, עצוב, עדין, יפה, מצולם יפה, משוחק יפה.

 

מעלה:

 

“חסימות”

 

“חסימות”. במאי: גולן רייז

הזוכה בפרס סרט הסטודנטים בפסטיבל ירושלים האחרון, “חסימות” הוא כמעט סרט טוב מאוד. בעיקר כי הוא מאוד אפקטיבי. במחסום צה”ל בגדה, קצין צעיר צריך להתמודד עם לחץ כפול: התראה חמה לניסיון חדירת מחבל מתאבד ומהעבר השני של המתרס – אמו, המתנדבת בארגון הומינטרי בסגנון “מחסום ווטש”, באה להשגיח שלא מופרים זכויות האדם של הפלסטינאים ומגלה שבנה הוא הקצין האחראי. הרעיון למקם את המתח האידיאולוגי בין ימין לשמאל בארץ בתוך קונפליקט בין דורי של אם מול בנה הוא הברקה, והוא אכן הופך את הסרט לפלונטר של רגשות והגיון שנדמה שהבסיס שלו הוא פסיכואנליטי ולא פוליטי. השילוב בין הדרמה הטעונה והפולמוס האידיאולוגי/פרוידיאני הופך את “חסימות” לסרט טעון מאוד. אלא שסצינת הסיום של הסרט, לדעתי, מחלישה אותו מאוד והופכת אותו לדמגוגי. במקום סרט שמציג סיטואציה שבה כולם צודקים וגם כולם טועים, הדקה האחרונה שלו אומרת מפורשות שיש טועים וצודקים בסיטואציה הזאת, דבר שמקטין את עוצמת הדרמה בדקות שקדמו לה.

 

בצלאל:

 


 

“אושיהארה”. במאי: יואב בריל

גם כן מעולה. סרט אנימציה פשוט מבריק בקונספט שלו, המספר את התבגרותו של הבמאי עיוור הצבעים בקיבוץ. כל הסרט מעוצב בעולם הוויזואלי של המבחנים לזיהוי עיוורון צבעים (מבחן אישיהארה שמו), כולו נקודות וכתמי צבע. עיוורי צבעים יסתבכו עם הסרט הזה כהוגן. הסרט כה מלא המצאות ויזואליות ורגעים אנושיים יפים שאני תוהה: האם העובדה שארי פולמן (שעובד כעת על סרט האנימציה השני שלו) עומד בראש חבר השופטים תעזור לסרטו של בריל להפוך לסרט האנימציה הראשון בתולדות הפסטיבל שייצא ממנו עם פרס בכיר? אני מקווה שכן.

 

 

“יללה”

 

“יללה”. במאים: נטלי בטלהיים ושרון מיכאלי

עוד סרט אנימציה. ללא מילים. בשחור לבן העוסק בחששותיה ובפחדיה של אם צעירה שרואה בתינוקת שלה מעין חיית פרא בלתי מאולפת. נאה למדי.

נושאים: בשוטף

14 תגובות ל - “פסטיבל סרטי הסטודנטים: תשעת המועמדים הישראליים”

  1. מר קרפד 3 יוני 2012 ב - 9:36 קישור ישיר

    היו סרטים של מנשר שאהבת?

  2. מיכאל גינזבורג 3 יוני 2012 ב - 9:58 קישור ישיר

    ‘ברבי בלוז’ נשמע מצוין!

  3. לביא 3 יוני 2012 ב - 12:04 קישור ישיר

    סרטו הבא של סידר (תסריט ובימוי), יעסוק בפייט הרלן, הבמאי הגרמני שיצר עבור התעמולה הנאצית את הסרט האנטישמי “היהודי זיס”. (מתוך וויקיפדיה)

  4. (יובל) 3 יוני 2012 ב - 13:13 קישור ישיר

    תענוג לקרוא כתיבה רצינית על סרטי סטודנטים.

  5. צפוי 3 יוני 2012 ב - 16:45 קישור ישיר

    אם כבר, אז כבר…

    howl:

    https://vimeo.com/27657792

  6. ק 4 יוני 2012 ב - 0:14 קישור ישיר

    דברים שדורשים התייחסות: לכל מי שתוהה למה רק ארבעה מעשרות בתי הספר בארץ הכניסו סרטים לתחרות הבינלאומית של הפסטיבל – זה בגלל שרק בתי ספר שחברים באיגוד בתי הספר העולמי רשאים להשתתף בתחרות, שמקבלת סיבסוד מאותו איגוד. בלי קשר לאיכות כמובן. דבר נוסף: נחמד לגלות שמנשר הצעיר בשנים כבר הפך שם תואר לקולנוע רדיקלי וקיצוני. מעניין מה יהיה לך להגיד על סרטי מנשר שנכנסו לתחרות הישראלית, והלכה למעשה דופקים את התאוריה ומשכתבים מחדש את ההגדרה האמורפית ״מינשריזם״. בלי קשר, רסן סרט מופלא ואמיתי. קולנוע מפואר וחסר רחמים.

    =================

    רוה לק.: זהו. עם ה”חסר רחמים” קשה לי. אני יודע שאתה בעד. הקולנוע אכן מרשים.

  7. פרסונה 4 יוני 2012 ב - 1:35 קישור ישיר

    מסכימה עם ק. רסן סרט מצוין. “כשמישהו כמו גספר נואה מביים סצינות אונס ברוטליות, אני מבין את זה. כשאשה עושה את זה, אני תוהה למה לה.” אז רק גברים צריכים לביים סצנות אונס? נו באמת.

  8. אילן 4 יוני 2012 ב - 9:35 קישור ישיר

    יש מקום לדיון על שכיחות האונס בסרטי סטודנטים ישראלים.
    אני אישית חושב שזה שילוב של קונבנציה מוכרת ומצליחה היום בעולם ובפסטיבלים- האנקה, נואה וכן הלאה.. מצד שני אין לי ספק שזה קשור גם לעירעור הביטחון האישי של כולנו. אם פעם מכרו לנו שהערבים אשמים בהכל, ואכן קיבלנו סרטי סטודנטים מלאים בסיפורי ערבים-יהודים, אז עכשיו האיום הרבה יותר אמורפי. פשוט יש כאן בכל מקום הרבה מאוד אלימות.

  9. דגן 4 יוני 2012 ב - 15:56 קישור ישיר

    מעניין, אתה מתאר תחושה מאוד דומה לשלי לגבי סרטי סטודנטים ישראלים, אם כי לא בנוגע לסרטים הספציפיים האלו, שלא זכיתי עוד לראות.

    בארבע השנים שביליתי באקדמיה לקולנוע מסויימת בחו”ל הייתי הולך מידי שנה לראות את פסטיבל סרטי הסטודנטים הבין לאומי של האקדמיה. הסרטים הישראלים תמיד היו מהסרטים הבולטים ביותר מכל בחינה אפשרית – משחק, צילום, עריכה, עריכת סאונד, כתיבה, בימוי, בשלות. שנה אחרי שנה הגיעו סרטים מבריקים וכמעט תמיד הם קטפו פרסים מרכזיים. אבל כמעט תמיד הם הציגו מציאות קשה, אלימה, מנוכרת, מחניקה, חסרת רחמים, רוויה בסטיות.

    אין ספק שישראל היא מדינה לא קלה ועם זאת המדינה שהצטיירה מהסרטים האלו לא הייתה המדינה שהכרתי. רק לעיתים נדירות מצאתי הומור, עדינות או חסד בעוד שכאשר פגשתי את היוצרים עצמם גיליתי לא פעם חבר’ה חיוביים ושנונים, עם יכולות קומיות ואופטימיות שהם ודאי יכלו לרתום גם לכתיבת סרטיהם.

    יכול להיות כמובן שהיה להם הרבה יותר דחוף לזעוק ולתת אגרוף בבטן ביצירות הראשונות שלהם, זה כמובן גם לגיטימי מאוד, אבל איכשהו העובדה שלא היה בין הסרטים גם משהו אחר, פחות כבד, יותר אוורירי ואופטימי, יצר אצלי תחושה מייאשת ומצאתי את עצמי תמיד שמח מחד על מחמאות שניתנו לסרטים ומאידך מספר לחברים מסביבי שהמצב בארץ לא כזה גרוע כמו שאפשר להבין מהסרטים.

    יכול להיות כמובן שזה הכל נבע מהטעם של מארגני הפסטיבל שבחרו בסרטים עם גוון מדכדך. אבל הדברים שלך כאן מסמנים שמדובר כנראה במגמה אמיתית ביצירה הקולנועית הסטודנטיאלית וזה אולי משהו ששווה לדון בו ולחשוב עליו.

  10. רונה 5 יוני 2012 ב - 1:06 קישור ישיר

    זה כמו לשאול למה גברים עושים סרטים על אלימות? ומלחמה. נשים רבות עוברות תחושה של אונס ואונס וברור שאצל נשים רגישות ויוצרות זה יבוא לידי ביטוי ביצירה שלהם

  11. דנרוב 5 יוני 2012 ב - 12:16 קישור ישיר

    איזה כיף לך שאתה יכול לצפות ביצירות הביכורים האלה!
    מקווה שהן תעלנה לרשת. פעם היתה רצועה בטלויזיה לסרטי סטודנטים.
    תודה על פרסום סרטי האנימציה (השני בתגובה של צפוי). שניהם מצויינים.
    *
    בעניין אחר, לפני יומיים שודר הסרט “המורה אירנה” בערוץ 10. סרט מצויין שערוך ברגישות, שכבר שודר בעבר בערוץ 8, פתח פסטיבלים וזכה להכרה.
    מוזר שאין לסרט עמוד בויקיפדיה (למשל) בעוד שלסרטים ישראלים רבים, גם הרבה פחות טובים, יש. ככל שניסיתי, לא הצלחתי למצוא פרטים נוספים על הסרט – כיצד הגיע הבמאי למורה, מהו הרקע שלה בחינוך ועוד. האם כתבת על הסרט? (חיפוש לא העלה דבר מלבד אזכור שמו).

  12. אליטה 10 יוני 2012 ב - 15:38 קישור ישיר

    קרב עיניים אכן סרט מבריק וכולי תקווה שהוא יגיע לכמה שיותר קהל. לדעתי, את העשיה החכמה והמדוייקת יש לזקוף גם לזכותו של הצלם, איתי מרום – אחד הצלמים הצעירים המבריקים בארץ. (מבלי לפגוע בקרדיט שמגיע לאורית פוקס כתסריטאית ובימאית).
    יחד עם זאת, יאיר, מפתיעה אותי הפתעתך לנוכח האלימות, האגרסיביות והמיניות שבסרטים (וזאת מבלי שצפיתי ברובם). הרי ידוע שאומנות מגלה את הרבדים העמוקים של החברה בה היא נוצרת. באמת מפתיע אותך שאלו היצירות של ישראל 2012?!

  13. איתן 14 נובמבר 2012 ב - 17:24 קישור ישיר

    אתמול הייתי בשתי הקרנות. אחת היתה טרום בכורה של “ניצוד”, הדני של תומס וינטרברג. במשפט: הסרט נראה טוב, אבל לא יעזור, אני פשוט לא אוהב את הבמאי הזה (גם מ”חגיגה” יצאתי מסויג).

    אבל ההקרנה השניה היא המעניינת. הייתי במקבץ סרטים קצרים של החוג לקולנוע של אוניברסיטת תל אביב. “ברבי בלוז” היה בעיניי סביר ומעניין. אבל את ההלם של הערב סיפק לי “רסן”. זה פשוט סרט אדיר. על ההתחלה תהיתי מה לקרן “גשר” ולסרט נשי (הערב הוכתר בכותרת: סרטי נשים). התשובה: הסרט מתרכז בקהילה הגרוזינית בארץ. באנשים שקוסשוילי דיבר עליהם ב”חתונה מאוחרת” וב”מתנה משמיים”. וזה בדיוק הצד השני של קוסשוילי. הגבר הגרוזיני הוא המדכא. “רסן” מציג את האישה המדוכאת. הפועלת מתוך הכנעה. בעלה בוגד בה, ואין לה מה לעשות נגד זה. היא שוכבת עם אחר, אבל הוא בעצם אונס אותה (היא לא מסכימה לקבל מאחורה. אז מה אם היא לא מסכימה). והסוף המחריד הוא התפרצות אלימה של תסכול עצום שהצטבר. סרט קשה ובוטה, אבל מטלטל. “קר, אנליטי, נטול רגש…” – ממש לא. זה סרט מלא תסכול. זעקת כאב מחרישת אזניים על השלטון הכוחני של הגברים בתוך המיקרוקוסמוס של יוצאי גאורגיה בישראל. “תרגיל מחושב בקולנוע פרובוקטיבי…” – ממש לא. זו כבר הציניות מדברת. והרי אמרת שאתה בדיאטת ציניות…
    אתי צ’יקו היא שם שאני חושב שמאוד כדאי לזכור.


השאירו תגובה