הפוסט ה-10,001
טוב, הספירה בכתובת ה-url של הפוסט אינה עוקבת, כך שזה לא באמת הפוסט ה-10,001. אבל זה לא מאוד רחוק משם.
בראיון ל"מעריב" בסוף השבוע אמר משה אדרי שיש סיכוי שעניין התלת מימד הולך ונעלם. קבלו ציטוט:
"אני לא יודע אם טרנד התלת-ממד יימשך זמן רב, לאנשים מתחיל להימאס והם מעדיפים לראות סרט רגיל. זה מבלבל ולא נוח. בהתחלה 20% העדיפו סרט רגיל והשאר תלת-ממד, היום כבר 40% מעדיפים סרט רגיל ולדעתי בשנה הבאה ההתפלגות כבר תהיה חצי-חצי. גם בעולם זה ככה, אני לא חושב שהסיבה לכך היא ההפרש של 5 שקלים במחיר הכרטיס".
קודם כל, ההפרש בסינמה סיטי הוא שבעה שקלים. בשאר הרשתות, שמונה שקלים. אבל הנה עדות לכך שאדרי קורא את נתוני הקופות שלו היטב: בסוף השבוע האחרון נמכרו בסינמה סיטי יותר כרטיסים ל"גברים בשחור" הדו מימד מאשר ל"גברים בשחור" בתלת מימד. בהרבה יותר. טבלת המכירות היא כזאת: "גברים בשחור" בדו מימד, "מחוברים לחיים" (שזה בול כמו גברים בשחור, רק בלי חייזרים), ו"גברים בשחור" בתלת מימד.
בתום שני סופ"שים כאלוף המכירות, אפשר להעריך ש"גברים בשחור 3" כבר מכר כ-80,000 כרטיסים.
================
ובחזרה לראיון של אדרי ב"מעריב": למרות שהוא רואה את הקהל פחות ופחות מתעניין בתלת מימד הוא בכל זאת מתכנן להפיק את הסרט הישראלי הראשון בתלת מימד (הכוונה לסרט ישראלי עלילתי באורך מלא, שלא תגידו לי שאטרקציות כמו "מעלית הזמן" או "עיר המלכים" כבר נעשו בתלת מימד), ומדובר בסרט אימה שייצא לצילומים, כך מוסר אדרי, בדצמבר-ינואר. יצאתי לחפש פרטים נוספים במה מדובר.
==============
אם כבר מדברים על הפצה, אפרופו הראיון עם אדרי, הנה הרהור: נדמה לי שהקולנוע הישראלי צריך ללמוד משהו מההצלחה של "מחוברים לחיים". נכון, קודם כל צריך לעשות סרט שהקהל ממש אוהד (לא משנה מה המבקרים הסנובים אומרים), זה תמיד מתכון טוב להצלחה. וידוע, שמסוף השבוע השני או השלישי הסרט עובד אך ורק על פי פה-לאוזן. יחסי ציבור ופרסום עובדים רק בסוף השבוע הראשון, מקסימום השני. אבל הצעד השני הוא למקסם את הפוטנציאל של הסרט, להפוך אותו לשיחת היום. ויש לי תחושה – לחלוטין מהרהורי ליבי – שמה שהתחיל כאילוץ ב"מחוברים לחיים" הפך אותו דווקא להצלחה: העובדה שהסרט הוקרן באולמות הקטנים במולטיפלקסים. אני יודע שבתחילת ההפצה אנשי נחשון, מפיצי הסרט שאין להם בית קולנוע משל עצמם ולכן נמצאים בעמדת נחיתות מול בעלי בתי הקולנוע שמציגים את סרטם, התבאסו מכך שסרטם שובץ באולמות הקטנים בכל מולטיפלקס. האולמות הגדולים, מן הסתם, שמורים לסרטים של המפיצים שבבעלותם בית הקולנוע, או למפיצים מתחרים שגם להם יש בית קולנוע ושיוכלו להחזיר טובה בסרט הבא. אבל כתוצאה מכך קרו שני דברים: "מחוברים לחיים" הוקרן כמעט תמיד, מזה עשרה שבועות, באולמות מלאים (יש חשמל מסוים באוויר כשאתם רואים סרט באולם מלא מפה לפה), וצופים נאלצו להישאר בחוץ כי כל הכרטיסים נמכרו. שגם זו תופעה שימי המולטיפלקס די מחקה: כי לשובר קופות גדול תמיד יהיה אפשר להשיג כרטיסים, אם לא בהקרנה הזאת, אז בהקרנה שתתחיל בעוד שעה. סרט כמו "הנוקמים" שובץ ל-15 הקרנות ביום בסוף השבוע שבו הופץ. "מחוברים לחיים" מוקרן כ-3-4 פעמים ביום. וכך קרה שלצד שיחות סלוניות על כך שהסרט מקסים, נשמעו תמיד אלה שאמרו שהם תכננו ללסרט לסרט אבל לא השיגו כרטיסים. ומניסיוני בתחום אני אומר לכם באחריות שמי שלא השיג כרטיס לסרט שהוא רצה, יתאמץ יותר להשיג לו כרטיס בפעם הבאה, ולא יחליט לוותר על הצפייה בסרט. השילוב בין שני אלה – אולמות מלאים והקרנות סולד אאוט – רק הגבירו את הבאז סביב הסרט. יתכן ואם הוא היה מוצג 15 פעמים ביום באולמות הכי גדולים הבאז סביבו היה חלש יותר.
אני כותב את זה כי אדרי בראיון הנ"ל מספר שהוא מפיץ סרטים ישראליים כמו בלוקבאסטרים הוליוודיים. והוא אכן חידש בזה והראה תוצאות יפות. לסרטים כמו "זוהי סדום" ו"סוף העולם שמאלה" זו אולי גם טקטיקה נכונה. אבל האם זו תהיה הטקטיקה הנכונה לגבי סרט כמו "העולם מצחיק" של שמי זרחין.
אומר זאת מפורשות: לדעתי הפוטנציאל המסחרי של "העולם מצחיק" גדול יותר מזה של "מחוברים לחיים". קודם כל, כי הוא מצחיק ומרגש יותר. שנית, כי הוא מציג קולנוע מוצלח יותר מהקולנוע הקצת בנאלי של "מחוברים לחיים". ושלישית, כי הוא דובר עברית ולא צרפתית (אם "מחוברים לחיים" היה סרט אמריקאי, נראה לי, הוא היה אולי אפילו מכפיל את מספר צופיו. הצרפתית היא מגרעת לקהל הממוצע).
אבל אדרי, מתוך גאווה (מוצדקת) ומתוך רצון להפוך את הסרט לשובר קופות מיידי מן הסתם ישבץ את הסרט באולמות הכי גדולים שלו וישבץ המון הקרנות ביום. אם הוא ימכור את כל הכרטיסים לכל ההצגות, הרי שזה שיקול נכון. אבל אני תוהה האם לא נכון יותר ליצור צוואר בקבוק. למלא אולמות קטנים יותר. ליצור ביקוש. להוך את הסרט לקצת פחות זמין כדי להפוך אותו לשיחת היום, ולנושא שיחה של "האם הצלחת כבר להשיג כרטיס לסרט", ובכך להפוך את הסרט למבוקש יותר לאורך זמן. או שמא, כמו בהוליווד, חושב אדרי שקומוניקט המבשר ש-30,000 כרטיסים נמכרו לסרט בסוף השבוע הראשון שלו דווקא יגרור יותר תשומת לב וימשוך אליו צופים, שיבואו ברגע שיבינו שמדובר בלהיט. האמת, אין לי מושג. אבל נדמה לי שאת ההצלחה של "מחוברים לחיים" צריך לנתח היטב ולהבין אותה.
מה עם דיווח על המכירות של "הסיפור של יוסי"? האם שתיקתך מעידה על כך שהסרט דועך? תן עידכון!
אני מבין את קו המחשבה שלך, אבל לא מסכים איתו. כשאתה משבץ את "הנותנת" ל-2 הקרנות ביום באחד מ-23 האולמות בסינמה סיטי, אתה בעצם מחביא את הסרט. אף אחד לא ידע שהוא קיים, בעצם.
איזה מזל שיש סינמטק, עם 3 אולמות (במקום עשרים ושלוש). סרט שמוקרן באולם אחד מתוך 3 במקום באולם אחד מתוך עשרים ושלוש – רואים אותו. ואכן, בסינמטק "הנותנת" הולך לא רע. בסינמה סיטי אנשים שכבר מגיעים אליו בורחים בצרחות אימה.
רוצה דוגמא אחרת – תראה מה קרה ל"חתולים על סירת פדלים". כואב הלב.
"מחוברים לחיים" הוא היוצא מהכלל שלא מעיד על הכלל. איכשהו, מדובר בסרט לא מתוחכם במיוחד (ואפילו די גזעני לטעמי) שפשוט עשוי קולנועית מצוין. הוא באמת סרט לכל המשפחה, ואיכשהו נוצר עליו דיבור. זה קורה בכל מקום בעולם היום (הסרט יוצא בארה"ב בימים אלו, וגם שם זה קורה). אי אפשר להסיק מההצלחה של הסרט הזה שום דבר לגבי סרטים אחרים.
לגבי הסרט של שמי זרחין – גם כאן אנחנו חלוקים. בשבילי הוא כמו גרסה מעודכנת של "כנפיים שבורות". סרט עמוס רגש שעשוי טוב מאוד. ההצלחה המובטחת היחידה של הקולנוע הישראלי השנה. אדרי מפמפם אותו מצוין, וקשה לי לראות את הסרט הזה נופל.
ואגב – זה לא שיש מזל שיש סינמטק. זה מצב מעוות. סינמטק לא צריך להיות המקום לארט-האוס שמוצג בצורה מסחרית. אבל מכיוון שאין בית לארט-האוס בתל אביב (חוץ מסרטי אורלנדו, שצריכים לנער את הרפרטואר שלהם בצורה רצינית*), הסינמטק ממלא את המקום של הריק הזה.
* לפי הטוויטר שלך, אתמול ראית את התוספת החדשה לרפרטואר של אורלנדו. יש שיפור?
OFF TOPIC -כבוד לביל קונדון(או שלא, תלוי איך תסתכלו על זה…) – "שחר מפציע-חלק 1" זכה ב"סרט הטוב ביותר" בפרסי MTV. זה כבוד כי הסרט מיועד לאותו קהל של טקס הפרסים הזה, ואם הסרט זכה בכבוד הזה, זה אומר שהוא קלע בול למטרה שהציב לעצמו. הייתה כמובן דרמה עצומה סביב העיניין, מכיוון שלא רצו כלל לשים את הסרט כמועמד, אבל לחץ המעריצים הפך את החלטת מפיקי הטקס. ולא משנה מה אתם חושבים על הסאגה, מי שרוצה לעשות כסף ותהילה בהוליווד, צריך ללמוד מכל מהלך של קונדון. (שהוא אגב, מתייחס בכבוד עצום למעריצי הסאגה השרופים)
יאיר – אוף טופיק – כי כבר אין את פינת האוף טופיק היומית. שאפו גדול על אתמול. שאפו עוד יותר גדול לג'רג' פאלפי – על הסרט המרנין "גבירותי ורבותי" – מי שלא ראה הפסיד את הסרט האולטימטיבי – הנפלא/המותח/המרגש/העצוב/המצחיק….בוא משחק הצמד הרומנטי המושלם וממחיש כמה אנו זקוקים לסיפור הבנאלי של זוג מתאהב/נפרד רק כדי להבין שאי אפשר לחיות את החיים בלעדי בן הזוג האהוב. זה היה שיעור חובה בעריכה ואם לחזור שוב על דברי ינאי גוז ב"שליחות קטלנית ברמת גן" – "תודה לכל יוצרי הקולנוע שגנבנו מהם – תודה, אתם עושים עבודה מצוינת".
אני כל כך מקווה שהוא צודק בעניין התלת מימד. זו התעללות בצופים לדעתי(בעיקר אלה עם משקפיים)ולא מוסיף כלום לסרט.
אבל נראה שזה יקח עוד זמן, בעיקר אחרי ההצלחה המטורפת של הנוקמים בארה"ב.
הסרט "העולם מצחיק" עשוי ביד גסה. שימו לב איזה חומרים יש שם: אמא שכולה (ביתה החיילת מתה בצבא), אבא אלים, ילד שקוע שמונה שנים בקומה, אישה שאינה יודעת ממי היא בהיריון וחושדת שנאנסה – וכל הבליל הזה, שגורם לצופה להתנועע באי נוחות בכיסא (קיראו כיצד על הסרט "ביותיפול" אמרו כולם שזו התענגות על סבל, והגאולה שם היא דרך המוות) מטופל כאן ביד כל כך גסה ואינפנטילית, שלדמויות לא נותר אלא להתעסק באוננויות, פלוצים ושאר הפרשות גוף.
אני לא יודע איך הולכים לשווק את הסרט הזה, אבל שני דברים אפשר להציע לצופה כדי להתגונן מפני השיווק העתידי הזה: לדעת מראש ש"העולם מצחיק" הוא יצירה גסת-רוח; לדעת שמצחיק זה לא. רק עצוב.