13 יולי 2013 | 22:43 ~ 8 תגובות | תגובות פייסבוק

"לפני חצות", ביקורת

"לפני חצות". תמונות מחיי הנישואין

דמיינו מצב שבו אלווי סינגר ואנני הול ממשיכים להיפגש על המסך כל עשר שנים. אולי לא שמנו (שמתי) לב לזה בתחילה, אבל הטרילוגיה הוודי-אלנית/אריק-רוהמרית של ריצ'רד לינקלייטר הפכה, בעצם, ב-19 שנים האחרונות לפרויקט דוקומנטרי מרשים למדי.

(האמת, אם אתם כבר מכירים את שני הסרטים הקודמים בסדרה, אין לכם סיבה לקרוא את הביקורת הזאת שאולי תקלקל לכם את הגילוי המענג מה קרה עם הדמויות בתשע השנים האחרונות. אבל אם לא ראיתם את הסרטים הקודמים, אולי ההקדמה הזאת תהיה נחוצה).

פורסם ב"פנאי פלוס", 10.7.2013

סוף סוף הסתנכרנתי לג'סי וסלין. כשהבמאי הטקסני ריצ'רד לינקלייטר יצר בשנת 1995 את "לפני הזריחה" הוא היה בעיצומו של תהליך מרתק של חיפוש אחר תבניות אפשריות ליצירת קולנוע אמריקאי עצמאי. ב"לפני הזריחה" הוא לקח רעיונות שיוצרים כמו ג'ון קאסווטס באמריקה ואריק רוהמר בצרפת כבר ניסו קודם, וניסה לתרגם אותם לבני הדור שלו. הוא בחר שני שחקנים יפים אך דעתניים, כאלה שיש להם גם אספירציות יצירתיות בעצמם, ויצר איתם סרט שנעשה בשיתוף פעולה ושעל פניו נראה מאולתר: זוג נפגש ברכבת, מבלה לילה שלם בשיטוט בעיר ובדיבורים, ונפרד לבסוף. כל הסרט הם הולכים ומדברים. לינקלייטר הצליח במשימתו: הסרט אכן נראה כאילו הוא אולתר וצולם במשך לילה אחד. וכמו זוגות רבים בתולדות הקולנוע – מ"חלף עם הרוח", דרך "קזבלנקה" ועד "הרומן שלי עם אנני" – “לפני הזריחה" הפך לסרט רומנטי בדיוק בגלל שהוא מציג רומנטיקה בלתי ממומשת, כלומר כזאת שלא יכולה להינזק עם הזמן, היא נותרת מושלמת.

הבעיה שלי עם "לפני הזריחה" היתה אחרת: איתן הוק וז'ולי דלפי, שחקני הסרט, הם בערך בני גילי, אבל לא הזדהיתי לרגע עם שום דבר שהם אומרים. משהו במסע הזה סביב התחושה של "אין לי מושג מה אני אמור לעשות עם עצמי, אני מרגיש שאני לא מוכן לעולם, ושממילא עולם המבוגרים לא מעניין אותי", מעולם לא עניין אותי. לפיכך, ההנאה שלי מ"לפני הזריחה" היתה קולנועית בלבד. השיטוט בווינה חיבר את הסרט באופן מודע ל"האדם השלישי" של קרול ריד, הפגישה בתחנת הרכבת הפכה אותו לוואריאציה מודרנית ל"Brief Encounter” של דיוויד לין. ג'סי וסלין נפגשים ומדברים על חייהם, אבל מבחינתי הם שוטטו בתוך ההיסטוריה של הקולנוע.

תשע שנים אחר כך, ב-2004, החליטו לינקלייטר, הוק ודלפי לאחד את ג'סי וסלין לסרט המשך, “לפני השקיעה", הפעם בפריז, ובסרט המתרחש כמעט בזמן אמת. וכעת, תשע שנים נוספות אחר כך, הם חוזרים עם סרט שלישי, “לפני חצות", הפעם ביוון. וכך, בלי שנראה לי שהם תכננו את זה מראש, אנחנו מקבלים מעין פרויקט תיעוד מרשים למדי שחוזר כל תשע שנים לאותן שתי דמויות, עם אותם שחקנים ואותו במאי, בכל פעם הם בלוקיישן אחר, הולכים ומדברים – רבים ומתפייסים – בפרק זמן קצוב מראש, של עד כחצי יממה. יש דמויות, יש יוצרים, יש פורמט, אז יש סדרה. אין מניעה, לפיכך, לא לצפות ולקוות לסרט נוסף בסדרת "לפני ה…” כל תשע שנים. הבמאי מייקל אפטד יצר את הסדרה הדוקומנטרית "7 אפ", בה הוא הוא חוזר כל שבע שנים לאותם ילדים שפגש בשנות הששים, ומאז כבר הפכו מתבגרים, צעירים, הורים, מבוגרים, ותכף קשישים. ומכיוון שלינקלייטר ממילא עיצב את סרטיו על סמך הקולנוע של רוהמר או של ריווט, קולנוע אימפרסיוניסטי למדי, אין מניעה שכמותם הוא ימשיך לתעד את הזמן, בסרטים שמראש אתגרו את האבחנה שבין תיעודי לעלילתי, בין המתוכנן למאולתר.

גם הפעם אנחנו פוגשים את ג'סי וסלין ברגע של פסק זמן מהחיים. זה חלק מחוקי הפורמט. אנחנו לא פוגשים אותם אף פעם בתוך החיים, אלא באתנחתא מהם. במקרה הזה, הם יצאו לנופש באחד מאיי יוון. והפעם חידוש: אין יותר פלירטוטים, אין יותר פגישה מקרית המובילה לקראש רגעי. הפעם ג'סי וסלין נשואים. זה לזו. כלומר, זו הפעם הראשונה שבה השחקנים לא מסונכרנים עם הדמויות שלהם. מצד שני, זו הפעם הראשונה שאני רואה סרט איתם ואני מבין על מה הם מדברים ויכול להזדהות איתם, ולהיות מוקסם מחדות האבחנה שלהם, ולהתעצבן מהקטנוניות שלהם, ולכעוס על המקומות שבהם הם עוינים זה לזו במקום לתמוך ולפרגן. אבל אם עד כה הסרטים עסקו בפלירטוט, הפעם מדובר במלחמה. ג'סי וסלין נמצאים בזוגיות, אבל שיש בה מתיחות. זו זוגיות של סכום אפס: כשהאחד מהם מצליח, השני חש שזה בא על חשבונו. זו זוגיות של אנשים שקצת כועסים זה על זו, אבל זו זוגיות שעובדת על כימיה. כי לאורך כל השנים האלה, זה מה שתמיד החזיק את ג'סי וסלין: הכימיה ביניהם.

כשהייתי תיכוניסט שהרבה לבלות בסינמטק, צפיתי – כמו כל מי ששואף להיות סינפיל משכיל – ב"תמונות מחיי הנישואים" של אינגמר ברגמן. לא הבנתי על מה כל הרעש, ולמה הסרט הזה (שהיה גם לסדרת טלוויזיה), נחשב כה מוצלח. כל מה שראיתי זה שני שבדים מבוגרים צועקים זה על זו. שנים אחר כך, המון שנים אחר כך, כשכבר הייתי נשוי, וראיתי את הסדרה שנית, הבנתי על מה היו השבחים. יש סרטים, אני מניח, שרק ניסיון חיים יכול לפקוח את העיניים לגביהם. למרות התחושה הרוהמרית ב"לפני חצות" – של הבורגנות הנינוחה שמדסקסת את עצמה למוות – זה דווקא רגעי "תמונות מחיי הנישואים" שהופכים את הסרט הזה לכה מוצלח, אבל גם לסרט, שלהבדיל מקודמיו, משאיר טעם לוואי חומצתי.

ושוב, הפורמט. “לפני חצות", מכיל, פחות או יותר ארבע סצינות. עם כמה סצינות ביניים קטנות יותר. ארבע סצינות ארוכות של שיחות. באחת מהן זו שיחה רבת משתתפים סביב שולחן האוכל. בכל השאר, זה רק ג'סי וסלין – פעם בנסיעה, פעם בהליכה, פעם בחדר מלון. פתיחת הסרט היא מהיפות שראיתי כבר הרבה זמן. ובאיזו פשטות: שוט א-ר-ו-ך של נסיעה כמעט אגבית בכבישיו הפסטורליים של אי יווני הופכת מסמול טוק לשיחה עמוקה על מאבק שהופך מכזה של בעל ואשה למאבק מגדרי: הגברים נגד הנשים. כל התותחים. ובאמצע, סוגיות של הורות. איך מגדלים ילדים בלי להרוס אותם. והתחושה שלא מרפה, לא מרפה כבר שלושה סרטים, שיש רגעים שבהם נדמה שלא משנה איזו החלטה תבחר, זו תהיה ההחלטה השגויה. והכל כתוב לעילא (שלא נטעה חלילה לחשוב שהסרטים האלה באמת מאולתרים, לינקלייטר ושחקניו כותבים כל מילה מראש), ונדמה לי שסוף סוף ג'סי וסלין הגיעו לעולם האמיתי. עד עכשיו הסרטים עסקו ברגעי בועה, רגעים שבהם הם ברחו מהתמודדות. עכשיו, דווקא בנופש במעין גן עדן מיתי, הם צריכים לגעת בקרביים של החיים. וזה הופך לקרב היאבקות.

הפתיחה המושלמת – כעשרים דקות של נסיעה ודיבור – לא מחזיקה מעמד עד הסוף. אם הסרט היה נגמר אחרי חצי שעה הוא היה נותר הסרט היפה ביותר שהייתי רואה השנה – ביצוע מושלם של טקסט ומשחק, עם בימוי שנראה פשוט מאוד, נטול מאמץ, אבל שיש בו מורכבות רבה. ההמשך מפיל את הגיבורים שלנו למקומות קצת קטנוניים יותר (ג'סי וסלין תמיד היו קצת קטנוניים, ודי ילדותיים), שמתגמדים מול הרגעים המשמעותיים יותר – הכמעט פילוסופיים – אליהם הם הגיעו בתחילת הסרט.

אבל גם הריב הגדול שנמצא באופק, ושמתחילת הסרט הם מדחיקים את בואו, בסופו של דבר לא מפחית מיופיו ומעוצמתו ומחדות הראייה והאבחנה של "לפני חצות". לא כל שורות הדיאלוג והטיעונים שוות בעוצמתן, ולרגעים הם קצת בנאליים, אבל הם נוגעים במקומות העמוקים ביותר, ומנסחים את זה – בטקסט ובקולנוע – באופן יפהפה. על אי יווני, בין הריסות מקדשים עתיקים, זה כמו קרב בין טיטאנים, בין אלים, בין כוחות עצומים שיכולים לבנות את העולם או להחריב אותו. ובסופו של דבר, תודה לאל, גם בסרט השלישי סדרת "לפני ה…” נותרת מחויבת לרומנטיקה.

נושאים: ביקורת

8 תגובות ל - “"לפני חצות", ביקורת”

  1. עידן אלתרמן 14 יולי 2013 ב - 0:48 קישור ישיר

    ביקורת חכמה ומרגשת על סרט נפלא

    • ד. 15 יולי 2013 ב - 2:54 קישור ישיר

      שמע, לא אוהב להתחנף, ובטח שבגילי (31, טוב זה גם לא 50) "הערצה"
      איננה בלקסיקון שלי, אבל שמע… אתה נתת (או חלק מ..) לנו שתי תוכניות הומור שהיו עושות לי את השבוע, מ-ו-פ-ת של הומור נונסנס ומודעות עצמית מספיקה.

      במסך כיום, הישראלי, מלבד גורי אלפי אין כמעט שוםם קומיקאים מעולים שמשתטים בקטע טוב (מעולה אפילו !). כמהה כבידוּוּוּת (חח). איףף על השאר.

      פלטפוס ו"של מי השורה" (איתל וגם עם בראבא) היו בשבילי מצחיקות, לא פחות מסיינפלד והמשרד (האמריקאית, ראו מהתתחלה הכל, מי שלא מכיר).
      אז אני מכיר את השיט שלי בצריכת הומור, סרטים ומוזיקה.

      ישראל צריכה ע-ו-ד פלטפוס, שזה קצת לא ריאלי (תומר יוסף במוז. עברית- מצויייין, שימשיך רק!) , אבל "של מי השורה"- חובה להחזיר לעונות חדשות. קברניטי ערוצים 2\10, תרימו את הכפפה (וזה בנאלי, אבל מספיקק עם הריאליטי, לצמצם כבר את החרא הזה, תחרויות השירה עוד טיפה מהנות ופחות מציצנות, אבל עדיין), די בטוח שיהיה לזה הרבה רייטינג.
      ורק תביאו לי לשם גם את תומר שרון ואלי פיניש.
      אחח, זה יהיה תענוג.

      HERE MY SHIT FOR BEST NEW STUFF OUT THERE
      http://rateyourmusic.com/list/DavidIs/

  2. אילת 14 יולי 2013 ב - 6:27 קישור ישיר

    שאלת תם – איך אפשר לראות את שני הסרטים הראשונים?

    • עמית איצקר 15 יולי 2013 ב - 0:16 קישור ישיר

      האמת שהם הוקרנו בסוף השבוע בסינמטק ת"א. אפשר גם למצוא אותם באוזן השלישית

    • מורן 15 יולי 2013 ב - 1:09 קישור ישיר

      בסינמטק ירושלים יקרינו את שני הסרטים הראשונים ביום שני הבא (22/7).

  3. עוז 15 יולי 2013 ב - 14:30 קישור ישיר

    "בורגנים לא מתים הם רק מתחלפים…" (אינגמר ברגמן)

  4. ד. 11 אוקטובר 2013 ב - 18:43 קישור ישיר

    לא יכולתי להמשיך לצפות. כל סרטיו של ריצ'ארד לינקלייטר
    אינם ראויים למאכל (או הנאת..) אדם.
    מוסיף לינק
    http://www.musicaneto.com/disk_details.asp?disk_id=28803
    מיועד לצעירים ביננו (המלצות שלי שם, לסרטי ניינטיז ואחרים, מוכרים יותר, ששווה לצפות ולרכוש בחנות שם, בזול מאוד. ספרייה יפה לפניכם, בנו אותה)
    don't deny it, supply it

    אני טוען שבמאי טוב בדרך כלל עקבי- מי שבעבר הפעים אותנו- ימשיך כך.
    ומי שתמיד היה אפור- יישאר כך לנצח. אם לא יכול להפנים וליישם קצת ביקורות בונות.
    אולי טרנטינו לא יהמם אותנו כבר, כמו שעשה עם "ספרות זולה", אבל עובדה שהשאר מאז- לפחות היו מהנים מאוד.
    ו"ג'אנגו" הוא מופת של הנאה נקייה לטעמי. מהנה עד כאב. אבל לא עמוק. לי חשוב ריאליזם. הקטרזיס של הגיבור השחור שם בסןף, לדוגמא- מוגזם מידי לטעמי. אבל עדייין נעשה מהנה לפחות.
    הינה קופי פייסט- סרטיו הקודמים של לינקלייטר המעייף, כמה מהם היו מהנים או חשובים ?
    subUrbia (1996)
    The Newton Boys (1998)
    Waking Life (2001)
    Tape (2001)
    School of Rock (2003)
    Before Sunset (2004)
    Bad News Bears (2005)
    A Scanner Darkly (2006)
    Fast Food Nation (2006)
    Me and Orson Welles (2008)
    Bernie (2011)

  5. דר' נח גונן 5 אפריל 2020 ב - 9:05 קישור ישיר

    ביקורת מעולה. מקורי. יצירתי. ואף מחדדת נקודות שאני לפחות לא שמתי אליהן לב. מיהו המבקר???


השאירו תגובה